נג'מלדין (נדים) עומר, בן 29, מהלך ברחובות דרום תל אביב כמדריך טיולים מיומן. בהליכה בוטחת הוא מקצר ופורם רחובות מתפתלים, נע בידענות בין בתים מגובבים בצפיפות וחצרות בטון מוזנחות וניכר שהוא מכיר כל קפל מוצנע ונסתר בעיר.

 ארבע שנים הוא חי בינינו. הוא נמנה על מנהיגי הקהילה של מבקשי המקלט, מייסד ומנכ"ל ארגון SRO לסיוע לפליטים סודאנים, לקח חלק בארגון צעדת המחאה של מבקשי המקלט בחורף שעבר, מיוזמי קבוצת התיאטרון "אחד שחור חזק", עורך סיורים לישראלים בתחנה המרכזית ומרבה להתבטא בתקשורת על מבקשי המקלט ודרום תל אביב. הוא דובר עברית רהוטה, קורא עיתונים, גולש באתרי אינטרנט ומעורה באקטואליה. אבל השבוע הוא מתכוון לחתום על טופס "עזיבה מרצון" ולעזוב לדרום סודאן. 

 "אני מתקשה לקרוא לזה 'עזיבה מרצון'", הוא אומר. "קיבלתי לפני כחודש זימון לחולות. מבחינתי, ישראל מאלצת אותי לבחור בין מוות פסיכולוגי איטי במתקן כליאה לבין יציאה מישראל הכרוכה בסכנת מוות. אני בוחר בסכנה. אני לא יכול להיות כלוא במדבר ללא משפט ובלי ידיעה מתי אשתחרר". 

 אחרי הצו הראשון שקיבל מרשות האוכלוסין וההגירה להתייצב במתקן חולות, הוא היה אופטימי וניהל מאבק, בעזרת עו"ד אסף וייצן מהמוקד לפליטים ומהגרים, כדי למנוע זאת. "הצלחנו", הוא אומר, "אבל זאת היתה שנה קשה". לדבריו, בעוד שמבקשי מקלט נדרשים בדרך כלל לחדש את אשרת השהייה שלהם כל חודשיים־שלושה, הוא נדרש לחדש אותה כל חודש, ולפעמים נדרש להגיע לשם ארבע פעמים בחודש. לכן, הוא אומר, "כשקיבלתי לפני כחודש צו התייצבות חדש לחולות, הרגשתי שאולי לא היה בכלל שווה להיאבק מלכתחילה. הובסתי. קשה לי להגיד את זה, אבל אני מרגיש שביזבזתי ארבע שנים בניסיון להסביר לחברה הישראלית שברחתי לכאן כדי להציל את חיי".

עומר מתכנס בעצמו. "אני מבין את ההשלכות של העזיבה שלי על הקהילה של מבקשי המקלט בישראל", הוא אומר. "אני יודע שזה יכול לשבור אחרים. אני כבר נחוש לעזוב, אבל מתקשה לספר את זה לחברים ולבני הקהילה. יהיו רבים שיגלו את זה דרך העיתון או סמוך ממש לעזיבה. זאת החלטה ששוברת את לבי".

נג'מלדין עומר. "הובסתי. אני מרגיש שביזבזתי ארבע שנים במאמץ להסביר לישראלים שברחתי לכאן כדי להציל את חיי". צילום: דניאל צ'צ'יק

 הוא נולד בחרטום שבסודאן. בן בכור להוריו ולו ארבע אחיות ואח. הוא משתייך למשפחה אמידה, הוא למד בתיכון ובאוניברסיטה. "סודאן בערה כשהייתי סטודנט", הוא מספר, "גדודי מיליציות טבחו בתושבי הכפרים, אנסו נשים, שרפו מחוזות שלמים. הממשלה התחילה לחדור גם לאוניברסיטה — התחילו פתאום להכניס למערכת הלימודים שיעורי דת, לצמצם את שעות הלימוד שלנו ולנסות לגרום להפרדה בין גברים ונשים. הפכתי לאקטיביסט. ארגנתי פעולות מחאה: הצגות, הרצאות, הפגנות. התעודה שלי מעידה על היחס של הרשויות אלי. לפני שהתחלתי בפעילות הציונים היו בין 90 ל–100, ברגע שהתחלתי לעורר סטודנטים לפעולה, הציונים צנחו. כשהשלמתי את התואר בהנדסת טקסטיל, הבנתי שבחרתי בתחום הלא נכון. הייתי צריך ללמוד סוציולוגיה ולהתמקד בעשייה חברתית". 

בשנת 2010, בעת הפגנה, חבר למאבק נדקר למוות. "כולם ראו", הוא אומר, דמעות בעיניו. "המשטרה לא עצרה את הדוקר, היא איפשרה לו לחמוק. האמבולנס הגיע למקום רק אחרי שעה וחצי. אני ברחתי, ירדתי למחתרת. הייתי מבוקש וחייתי עשרה חודשים בדירות מסתור. אבל לא יכולתי להיות במנוסה לאורך זמן, זה לא האופי שלי. ידעתי שיש לי שתי אופציות: להצטרף למורדים, או לברוח מסודאן ולחפש מקלט במדינה אחרת. בחרתי בדרך השנייה. אני לא מאמין בלחימה, בהריגה ובשימוש בנשק. בחרתי לנסות לבקש מקלט במדינה שתכיר בי כפליט".

ב–2011 הוא ברח למצרים ומשם לישראל.  בדרך, הוא אומר, "ראיתי גופות של מבקשי מקלט, בגדים ונעליים שנותרו מאחור. הבדואים השאירו אותנו במשך שלושה ימים במצב של רעב וצמא, היחס היה משפיל ואלים מילולית, נשים שהובלו בקבוצה אחרת נאנסו, היתה סחיטה כספית עד לרגע האחרון — כשהגעתי לגבול כיוונו אלי רובה ואחד המובילים הבדואים ביקש ממני עוד כסף".

 עם כניסתו לישראל הוא הועבר לכלא סהרונים. "אף פעם לא הייתי לפני כן בכלא", הוא אומר. "אחרי שלושה חודשים התחלתי לתהות. אמרתי שאני לא מבין למה אני כלוא. הסוהרים אמרו לי 'אתה רוצה לעבוד?' ושלחו אותי לעבוד בכלא קציעות עם האסירים הפלסטינים במשך חודש. אחר כך החזירו אותי לסהרונים לשבוע ושיחררו אותי". 

 נג'מלדין עומר. "ישראל מאלצת אותי לבחור בין סכנת מוות למוות פסיכולוגי בכלא. אני בוחר בסכנה". צילום: דניאל צ'צ'יק

 קל להבחין שהוא משתייך למעמד הגבוה. החיים כמבקש מקלט בישראל לא מחו את האצילות שלו, לא שחקו את הנסיכות הטבעית הטבועה בו, לא רמסו וצמצמו את אופיו האינטלקטואלי תאב-הידע.

עם שחרורו עבד לפרנסתו ובמקביל למד באולפן לעברית. "היו לי הרבה חלומות כשהגעתי לכאן. רציתי ללמוד סוציולוגיה באוניברסיטה. אמרו לי בשיחה שזה עולה 40 אלף שקל והבהירו לי בעדינות שאין לי מעמד, כך שזה לא אפשרי", הוא אומר בחיוך עצוב. 

עומר השתלב בעבודה במלון באילת. "זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שעבדתי", הוא אומר. "אני משתייך למשפחה אמידה, אף פעם לא עבדתי אלא למדתי באוניברסיטה ופתאום הבנתי שהעבודות היחידות המוקצות לי כאן הן ניקיון, שטיפת כלים ומלצרות. זה הלם שקשה להסביר אותו".

 בעבודתו כמלצר במלון, הוא אומר, "שמתי לב שמבקשי המקלט שמנקים את המלון משתמשים בחומרי ניקוי מסוכנים ושבית המלון לא מספק להם כפפות ומסכות בד להגנה מהאדים הרעילים. ריכזתי את כל העובדים, הסברתי להם שיש סיכון בריאותי בזה והנחיתי אותם לכתוב מכתב להנהלה ולדרוש את זה. הנהלת בית המלון חקרה מי יזם את הפעולה ופיטרה אותי. העובדים במלון התמרדו והצהירו שאם אני מפוטר אז הם עוזבים איתי. לבסוף הנהלת בית המלון התנצלה והציעה לי לחזור לעבודה, אבל סירבתי. שמעתי שיש בעיות בדרום תל אביב וחשבתי שאולי שם אני אצליח לעזור יותר לבני הקהילה שלי". 

 בגינת לוינסקי בדרום תל אביב הוא נהג כפי שנהג באוניברסיטה בסודאן: "התחלתי ליצור קבוצות דיון, הקמתי ארגון שמטרתו לתת למבקשי המקלט מידע על הזכויות שלהם ולקשר אותם לארגוני הסיוע, העברתי הרצאות בתוך הקהילה על הסיכון בשימוש בסמים ובאלכוהול וצריכת זנות"". 

 הפעולות שיזם הופנו לקהילת מבקשי המקלט, אך נועדו גם לכבוש את לב הציבור הישראלי. "התחלתי להנחות סיורים בדרום תל אביב ולהציג לישראלים את הפנים האמיתיות של המתחם", הוא אומר. "נתתי במפגשים רקע היסטורי על התחנה המרכזית מיום הקמתה ועד היום, לקחתי אותם לתחנת הסמים ולמתחם הזנות בתחנה המרכזית כדי להסביר שזאת הבעיה האמיתית של דרום תל-אביב. עברנו בתחנות תרבות המציגות את המטבח האפריקאי ואת המוזיקה האפריקאית. בתום הסיור הפגשתי את הקבוצה עם תושבת דרום תל אביב שמתנגדת לנוכחות מבקשי המקלט. היה קשה לי לשמוע את ההתנגדות שלה, אבל למדתי ממנה הרבה על הדרך שבה הציבור הישראלי מסתכל עלינו". 

 

נג'מלדין עומר. "תושבי דרום תל-אביב צריכים לדבר על האפליה והקיפוח בצורה ישירה בלי להאשים את מבקשי המקלט בכל ההזנחה שקיימת כבר שנים". צילום: דניאל צ'צ'יק

 עומר היה ממייסדי קבוצת תיאטרון של מבקשי מקלט, שהעלתה את ההצגה "אחד שחור חזק". "הסתובבתי ברחובות תל-אביב והקשבתי איך הישראלים מדברים עלינו. מהר מאוד הבנתי שזה יכול להיות חומר להצגה, שאפשר לכתוב טקסטים הומוריסטים ולגשר בין שתי הקהילות. תיאטרון הוא כלי הסברה וכלי לקירוב לבבות. כתבתי עם החברים שלי טקסטים על החיים שלנו בדרפור, החוויות שלנו ממשרד הפנים ומהחיים בדרום תל אביב. קיבלנו סיוע והדרכה מאנשי תיאטרון ישראלים. בעבודה משותפת נוצרה קבוצה שגם אני שיחקתי בה והעלינו 16 הצגות. הפכנו את העצב לצחוק. דרך הכלי הזה לא אפשרנו לבעיות היומיום להפוך אותנו לקורבנות. אני חייב לתת קרדיט גם לרשות האוכלוסין וההגירה, מאחר והם פירקו לנו את התיאטרון שלנו", הוא מציין באירוניה. "השחקנים היום מפוזרים בין מתקן הכליאה חולות, לאוגנדה, דרום סודאן ודרום תל-אביב".

לדבריו, כשקיבל לפני כחודש את ההוראה להתייצב בחולות, הבין שאין עוד טעם להיאבק ועדיף לעזוב. "הרגשתי שעשיתי כל מה שיכולתי למען הקהילה שלי — דיברתי בכנסת בפני שרים, התראיינתי, פעלתי בכלים אמנותיים ובכלים דמוקרטיים אבל כלום לא עזר. 

הבנתי שבישראל אף מבקש מקלט לא יקבל מעמד ולא יוכר כפליט. כשאני רואה למשל את יאיר לפיד מ"יש עתיד" מצהיר באופן פומבי 'שהפליטים מדרפור הם כמו פליטי שואה', אבל אחר כך הוא תומך בתיקון החוק להסתננות, כלומר הוא תומך בכליאה של פליטים, זה כמו חרב בלב. זה איתות שהפוליטיקאים בישראל שבאמת מצדדים בנתינת מעמד למבקשי מקלט הם בודדים וחסרי כוח.

אני מסתכל על המאבק בין בג"ץ לממשלה ואני מרגיש שאין לזה סיכוי. בג"ץ דורש כל פעם את פירוק מתקן חולות והממשלה מכינה חוק עוקף. ולמרות שידועה עמדת בג"ץ, אני מקבל בימים אלה זימון לחולות. אני מרגיש שיש כאן תהליך ארוך שנועד לשבור אותנו".

 כשהוא מדבר על היחס של תושבי דרום תל-אביב, האכזבה האישית שלו ניכרת. "אני מסתובב כבר שלוש שנים בדרום תל-אביב. אני מרגיש שמבקשי המקלט, ותושבי דרום תל-אביב נמצאים באותו בית כלא, באותו מתחם מוזנח. אנחנו שתי קבוצות מודרות מבחינה חברתית, המשתייכים לאותו רקע כלכלי נמוך. ביקשתי אינספור פעמים מהמנהיגים שלהם שנשתף פעולה ויחד נחולל שינוי, אבל הם לא רואים בנו אנשים שווי מעמד להם. הם מתחלחלים כשאני אומר להם 'אני נוסע יחד אתכם באוטובוס, אני עובד במלון יחד אתכם'. הם מתנערים מזה. מבחינתם הם במעמד גבוה יותר.

תושבי דרום תל-אביב צריכים לדבר על האפליה והקיפוח בצורה ישירה בלי להאשים את מבקשי המקלט בכל ההזנחה שקיימת כבר שנים, הרבה לפני שאנחנו הגענו".

"אני לפעמים עושה תרגיל בראש ומנסה לדמיין איך תראה דרום תל-אביב בלי מבקשי המקלט – האם כשאנחנו לא נהיה בה היא תהפוך לעיר לבנה כמו צפון תל-אביב? האם בעיית הסמים והזנות תיעלם?"

נג'מלדין עומר. "אני מאחל לעצמי שבכל פעם שאתקל בהתנגדות ובשנאה יהיו לי תעצומות הנפש לתת לאנשים פרחים". צילום: דניאל צ'צ'יק

 במתקן חולות כלואים כיום רבים ממנהיגי הקהילה של מבקשי המקלט, כמו מוטסים עלי, אנואר סולימאן ונורלדין מוסא. הם נאבקים מתוך הכלא ומסרבים לנוהל "עזיבה מרצון" המנוגד למשפט הבינלאומי. עומר מסביר שהוא אינו מסוגל מבחינה נפשית להיות כלוא. "אם אכנס למתקן חולות מתי אשתחרר?", הוא תוהה. "וכשאשתחרר בעוד שנה או שנתיים, לאיזה מציאות אני אחזור? שוב אני אצטרך להגיע כל חודש למשרדי האוכלוסין וההגירה ולקבל אשרה ללא זכויות בסיסיות? שוב אצטרך לספוג גזענות ברחוב?". 

הוא משתתק ומצביע על הנייד שלו. "בתקופה האחרונה מתקשר אלי אדם שמקלל אותי ומאיים על חיי. נתתי הרצאה לאחרונה ושאלו אותי שאלה שכל פעם עולה מחדש: 'מה מבטיח לנו שלא תשתפו פעולה עם מחבלים?', אלה דברים שממלאים אותי בייאוש. ברחנו לישראל מתוך סירוב להשתתף במלחמה שהיתה במדינה שלנו, יש בינינו ניצולי טבח, ספגנו עינויים והשפלות במדינות ערביות כשניסינו לחפש מקלט. זה פוגע שבסוף מסתכלים עליך כעל טרוריסט. זה משהו שקשה לשנות — הציבור הישראלי בטוח שאנחנו סניף טרור רדום".

 הוא רוצה לנסוע לדרום סודאן. "זה מסוכן מאוד, אבל הגעגועים למשפחה מנצחים", הוא אומר. "אני מאמין שזה המקום שלי. אני רוצה לדווח לעולם מה קורה בדרום סודאן. אני לא אפסיק בפעילות שלי למען הקהילה הסודאנית". הוא מגרש את המחשבות על הסכנה בדיבור על היוזמות והאקטיביזם שצפויים לו שם.

 "בימים האחרונים חשבתי מה היה קורה אם היו מגיעים לדרום סודאן 50 אלף פליטים יהודים", הוא אומר, "האם היינו ממקמים אותם בשולי הכפר, בדרום־דרום סודאן, בחלק הכי מוזנח ומאשימים שבגללם המצב בכפר הורע? האם היינו אומרים להם 'אתם לבנים, אתם מפחידים את הסבתות שלנו?', 'אתם לבנים, ולכן אתם מהווים איום דמוגרפי על הכפר'? היינו מאשימים אותם שהם גונבים לנו את האופניים או שהיינו מקבלים אותם בחום ודואגים להם?", הוא מחייך.

 מה הוא ייקח איתו מישראל? "אני תמיד אזכור את ארגוני הסיוע, החברים והאנשים הטובים", הוא אומר, "אבל אני יודע שאני לא אצליח לשכוח את היחס הקשה של רשות האוכלוסין וההגירה ואת ההפגנה שהיתה בחודש אוקטובר 2014 בדרום תל-אביב. תושבי דרום תל-אביב בשיתוף מיכאל בן ארי מחו נגד החלטת בג"ץ לפרק את חולות והניפו מולנו דגלים שחורים בסגנון 'המדינה האיסלאמית'. זלגו לי דמעות פנימיות. בכיתי בלב אבל הנפתי מולם זר פרחים. אני מאחל לעצמי שבכל פעם שאתקל בהתנגדות ובשנאה יהיו לי תעצומות הנפש לתת לאנשים פרחים. אני מאחל לעצמי שתמיד 'הנשק' שלי יהיה זר פרחים".

 *תודה מיוחדת על הצילומים היפים לדניאל צ'צ'יק, צלם "הארץ" ועורך בלוג הצילום "חשיפה"