בתחילת דצמבר 2014, הקים אופיר אמינוב, מנהל עמותת "קורת גג" בסמטת עכו שבתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב מאהל זמני לתקופת החורף להומלסים, המכורים לסמים, שבמתחם התחנה. המאהל הוקם על שטח פרטי בהסכמת הבעלים והוא נתן מענה במשך 24 שעות ביממה של לינה ואוכל ללא תנאים והגבלה לכל אדם שהיה זקוק לכך. ארבעה ימים לאחר הקמת המאהל, הוציאה עיריית תל-אביב צו פינוי שהודבק בפתח המאהל. אמינוב הגיש בקשה לצו מניעה, אולם בית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב דחה אותה וקבע כי המאהל יפורק ב-19 בינואר.

תיעדתי יחד עם צלם "הארץ" תומר אפלבאום ב"שטח הפקר – הארץ" את מאבקו הבודד של אמינוב להשארת המאהל עד סוף החורף ואת פירוק המאהל. ביום שני, ה-19 בינואר, ליווינו את ההומלסים שלנו במשך חודש וחצי במאהל והתבקשו לארוז את חפציהם ולחזור לרחוב. "אין פה שכנים, יש בסמטה הזאת רק תחנת סמים. ההומלסים נמצאים כאן והם זקוקים לפתרון כאן, במרחב המחייה שלהם בתחנה המרכזית. מה הם ייעשו עכשיו בקור? באמת דחוף עכשיו להוציא אותם ולפרק את המחסה הזה?" תהה אמינוב שוב ושוב בזמן פירוק המאהל. ההומלסים התפזרו אט אט מהמאהל תוך שהם מתקשים לקבל את פירוקו. "כשאנחנו מתעוררים בבוקר אחרי שינה ברחוב אנחנו תמיד מגלים ששדדו אותנו", הסביר סשה, הומלס מכור לסמים, בן 40, את נחיצות המענה עבורם. יש לילות שאנחנו ישנים בחוץ ואנשים מעירים אותנו במכות".

עלא, בן 48, מכור לסמים ולאלכוהול החל לישון במאהל ביום הראשון לפתיחתו. "הבעיה שלנו, ההומלסים בתחנה המרכזית הישנה, שאין לנו איפה לישון. אין לי בית בכלל, אני זרוק ברחוב", סיפר. "השתחררתי מהכלא ב-2007 ומאז אין לי בית. המשפחה שלי בנצרת לא מקבלת אותי". בשלוש השנים האחרונות הוא חי ברחובות התחנה המרכזית הישנה. "לפני שהגעתי למאהל", סיפר, "ישנתי ברחוב, במדרגות של בניינים, בחורבות נטושות, בזולות ועל המדרכה, אבל אנשים תמיד הזמינו משטרה. אנשים נבהלים כשהם רואים הומלס ישן ברחוב או בחדר מדרגות. אנחנו בסך הכל מחפשים מקום להניח ראש ואנשים נבהלים מאיתנו".

ביום הפינוי נראה טרוד ואבוד. "אני לא מרגיש טוב. לא עושה לי טוב לעזוב", אמר בכבדות תוך כדי אריזת חפציו לעגלה. אני לא יודע מה אני אעשה הלאה. אני אצטרך הלילה לחזור לישון ברחוב, לא יודע איפה", אמר בעיניים דומעות

אלכסיה, הומלסית בת 24, שנלכדה במבוך הסמים והזנות של התחנה המרכזית בגיל 17 וישנה לפני הגעתה למאהל ברחוב ובבתי לקוחות-זנות אמרה: "אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי המקום הזה בימי הסערה והגשם. כשישנתי כאן הרגשתי שאני מוגנת בלילה. יכולתי לישון כאן בלי פחד שיאנסו אותי. כשאני ישנה ברחוב אני לא מוגנת, הכל יכול לקרות". תוך שהיא ארזה את חפציה והתכוננה לצאת, היא הביעה תהייה כל כך צלולה ומדויקת בתבונתה: "אני לא מבינה למה עיריית תל-אביב רוצה לפרק את המאהל? צריך להרחיב מקום כזה, לא להרוס אותו".  

אחדים מההומלסים ישבו ואכלו עוד ועוד מהאוכל שהוגש באותו בוקר, מנסים למלא רעב פנימי שאי אפשר להשביע; אחרים שכבו עוד קצת על המיטה מנסים ליהנות מדקות אחרונות של שכיבה על מיטה. את רגעי הפירוק האחרונים של המאהל לא יכולתי לראות. העדפתי להתרחק מהמקום. שברון הלב שלהם, הכעס המוצדק שהביעו, העצב שנגלה במבטם היו מפלחי לב.

המאהל ביום הפירוק. על חורבות המאהל הזמני להומלסים יוקם מבנה של קבע שייתן מענה של לינה ואוכל. צילום: תומר אפלבאום

למחרת פרסום הכתבה קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה, מרגשת ומחממת לב. רוני דואק, יו"ר "ציונות 2000" ומרכז שיתופים, שכיהן בעבר במשך שלוש שנים כיו"ר הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול, ביקש לחולל שינוי.

"הכתבה שלך על פירוק מאהל ההומלסים בתחנה המרכזית נגעה לליבי ואני רוצה לסייע", אמר דואק, והציע לממן הקמת מחסה לינה של קבע להומלסים שיפעל 24 שעות ביממה במקום המאהל הזמני שפורק.  

אופיר אמינוב נאלץ לגנוז את הרעיונות המהפכניים שלו על המשך המאבק להקמת המאהל שפורק, והחל בעיניים חולמניות לסרוק את איזור התחנה המרכזית הישנה בחיפוש אחר מבנה מתאים. לפני כשבועיים וחצי איתר אמינוב מבנה והחל בתהליך שיפוץ להתאמתו כמחסה לינה. דואק שכר את המבנה לתקופה של שלוש שנים והוא נושא גם בעלות השיפוץ ואיבזור המקום.

"מבחינתי זאת ההתחלה, זה הצעד הראשון", מגולל דואק, איש עסקים ויזם חברתי את החזון שלו. "לא נראה לי הגיוני שבעיר מתקדמת ומתפתחת כמו תל-אביב יהיו אנשים ברחוב. אני מאמין שזאת בעיה שאנחנו כחברה מוסרית יכולים וצריכים לפתור. אני מעריץ אנשי שטח ואני בא מהמקום של היכרות עם בעיות חברתיות.

"אני לא תורם שמעביר המחאה ללא מעורבות אמיתית בשטח. אני מתעסק כבר 20 שנה בנושאים חברתיים ומאמין בעשייה אקטיבית ובמעורבות חברתית. נושא ההומלסים מעסיק אותי מאוד באחרונה ואני מתכוון להפוך אותו לאחד מהפרוייקטים של "ציונות 2000" – אנחנו מתכוונים למפות את הבעיה של ההומלסים, ללמוד אותה ולנסות להבין איך אפשר לחולל שינוי לעומק באופן מערכתי מבחינת מניעה, טיפול ושיקום. אני מתקשה להסתגל לתופעה המתרחבת של אנשים הישנים ברחוב".

בעוד כחודשיים יסתיים השיפוץ. המבנה יוכל לאכלס הומלסים מכורים – נשים וגברים – החיים בתחנה המרכזית הישנה, ולספק להם קורת גג במשך 24 שעות, מקלחת, אוכל ובעיקר הפוגה מהיומיום הגיהנומי.

"זה חלום שהתגשם", אומר אמינוב בעיניים בורקות. "אני לא מבקש מהעירייה הנחה בארנונה, ולא סיוע בתקציב ולא תמיכה. כל מה שאני מבקש זה רק שלא יהרסו לנו. העירייה והמדינה לא השכילו עד היום לייצר מענה כל כך הכרחי להומלסים בתחנה המרכזית הישנה, אז אני מבקש שלפחות הפעם כשהמענה הזה בא מאזרחים בעלי מוטיבציה שהם לא יחבלו ויטרפדו את הכוונה הטהורה. מענה כזה יכול להוות גשר לשיקום", מבהיר אמינוב. רק כשאדם מקבל יחס אנושי, תחושה מחודשת של בית והפוגה מהרדיפה אחר הסם הוא יהיה פנוי רגשית לשמוע על אפשרויות של גמילה ושיקום".

ביום ראשון הייתי בתחנה המרכזית הישנה. יבגני, הומלס בן 47, מכור לסמים, סיפר לי בייאוש שהוא ישן על ספסל ובמקומות מחבוא. "עוד מעט יהיה לך מקום לינה ראוי", לא התאפקתי וסיפרתי לו על המחסה שנמצא כעת בשיפוץ. "באמת? עוד חודשיים זה יהיה מוכן?", חייך בעיניים בורקות. "כן", הנהנתי, "אבל זה עדיין סוד. אל תגלה".

 

  

 המאהל ביום הפירוק. "העירייה והמדינה לא השכילו עד היום לייצר מענה כל כך הכרחי להומלסים בתחנה המרכזית הישנה, אז אני מבקש שלפחות הפעם כשהמענה הזה בא מאזרחים בעלי מוטיבציה שהם לא יחבלו ויטרפדו את הכוונה הטהורה". צילום: תומר אפלבאום