שלום מירב אלוש לברון, יש לי שם והוא לא יאיר לפיד. שמתי לב שבמאמר התגובה שפרסמת היום ב"הארץ" מחקת אותי ואת הזהות המזרחית שלי בצורה מתוחכמת והפכת אותי לשקופה.

קראתי בעיון את כתב ההגנה שלך. לרגע חשבתי שאת כותבת על המנהיג החשוב, חתן פרס נובל לשלום, נלסון מנדלה, שנאבק באפרטהייד והקריב את עצמו למען אחיו השחורים ונאסר על ידי שלטון הלבנים בדרום אפריקה ל-27 שנים. אבל כשקראתי בעיון את מאמרך הבנתי לתדהמתי שאת מגוננת על העבריין המורשע, אריה דרעי, אותו אדם שעשק את העשוקים, שהורשע בשוחד, בקבלת כספים במרמה ובהפרת אמונים ונידון לשלוש שנות מאסר (מהן ריצה שנתיים) ולקנס כספי, והוטל עליו קלון.

אני כנראה אצטרך לחכות לסרטון של התגלית החדשה בקולנוע האלטרנטיבי – אלי ישי, שיספר את הסיפור האמיתי על עמיתו אריה דרעי, יו"ר ש"ס.

"נזכיר כי לא היתה תמימות דעים ביחס למשפט דרעי או להיבטים מסוימים בו", את כותבת, ונשענת במאמרך על פרופ' דניאל פרידמן שסבר כי כתב האישום הציבורי כנגד דרעי היה צריך להימחק.

אזכיר, שדרעי הורשע בבית המשפט, ושהקריאה למחיקת כתב אישום והניסיון לתעתע בזיכרון הציבורי באשר להרשעה פלילית, רק בשל מוצאו האתני, היא סלילת מדרון חלקלק, שעלולה לאפשר בעוד תקופת זמן, למרק גם את שמותיהם של יגאל עמיר שרצח ראש ממשלה בישראל ושל הנשיא לשעבר, משה קצב, שהואשם באונס.

"דרעי לא מואשם בהתחלקות חד-פעמית או בהידרדרות זמנית, אלא במסע ארוך של מעשי רמאות", הבהיר במאמרו בשנת 1996, "בערות היא כוח", אריה כספי ז"ל, עיתונאי "הארץ" לענייני חברה וכלכלה.

ומומלץ לקרוא את פסיקתם הנוקבת של שופטי בית המשפט ביחס לעבירותיו של דרעי: "קשה היא תמונת השוחד, שנתגלתה בראיות ותוארה בהכרעת הדין. אין מדובר בכישלון בודד של צעיר שעתה זה נחשף למנעמי השלטון, אלא במי שהתמיד באורח חיים המיוסד על אדני שוחד. לקיחת השוחד השתרעה על פני חמש השנים שבהן מילא נאשם 1 תפקידים ממלכתיים. היא פסקה אך בפתיחת חקירת המשטרה. נאשם 1 החל לקבל שוחד בעת היותו עוזר שר הפנים, המשיך בכך בהיותו מנהל כללי של משרד הפנים או מועמד לתפקיד זה, וגם אחרי כן – בתקופת היותו שר הפנים…חמש שנות השוחד עומדות בסימן חפץ נאשם 1 להתעשרות אישית מהירה בדרך של עשיית הון מהכהונות הממלכתיות".

עבירת הקלון שאת מקלה בה ראש, מירב אלוש-לברון, ("מושג הקלון אינו לקוח מתחום המשפט, אלא מתחום המוסר"), היא לא "משימת עצור" בתוכנית "המירוץ למיליון". לא מדובר במשימה של השעיה שאחריה אפשר להמשיך בריצה להשגת המיליון. עבירת קלון כבדה, למשך שבע שנים, כפי שהוטלה על אריה דרעי נועדה לאותת לציבור שדרעי אינו יכול לחזור לחיים פוליטיים ולכנסת.

ועוד כתב אריה כספי באותו מאמר "בערות היא כוח": "דרעי הפך את המאבק בתקשורת ובשלטונות החקירה והתביעה למדע. שני מוטיבים חוזרים ללא הרף. החקירה לא הוגנת, החוקרים מושחתים, וכל מעשיו נעשו לשם שמים, למען בוחריו המקופחים".

בספר "ש"ס כאתגר" מגוללים בתיה זיבצנר ודוד להמן (הוצאת רסלינג) כיצד הוביל דרעי את ש"ס בשנות ה-90 בדרך שנעשתה פופוליסטית יותר ויותר. "הוא ערבב את הזיכרון המכאיב של המעברות והריסוס בדי.די.טי, שקידמו את פניהם של העולים מצפון אפריקה בימיהם הראשונים בישראל, עם גינויה של המדינה החילונית: "הם באו לבנות מדינה ציונית, ואנחנו באנו אל ארץ הקודש", היה פזמון שגור בפיו. ב-1999 קיבל החלטה נועזת, להעמיד את משפטו במרכז מסע הבחירות של ש"ס". דרעי שהשתמש עד אז בציניות באפליית המזרחים בחר להציג את עצמו כמקופח הראשי.

דוגמה עכשווית לכך שדרעי ממשיך באותה דרך פופוליסטית המנצלת את השקופים והחלשים למטרותיו אפשר למצוא בשימוש שעשה באחרונה באמירה של יאיר לפיד בעימות הטלוויזיוני בערוץ 2. את האמירה היהירה של לפיד "אני אשקם אותך" שכוונה רק כנגד דרעי, האסיר המשוחרר, ידע להפוך להאשמה קולקטיבית ולהשתמש בה כהסתה נגד הציבור המזרחי. דרעי כידוע, לא מהסס בימים אלה לנסות לגרוף קולות תוך שהוא משתמש בכרזות "מי אתה שתשקם אותנו?"

שעון קיר בדמות הרב עובדיה יוסף שנעשה במפעל zot.zot לשיקום אסירות משוחררות בשיתוף המעצב עמית שמעוני. צילום: תומר אפלבאום

במאמר התגובה התעלמה אלוש לברון מתהייה של רבים, כיצד חלק ממובילי השיח המזרחי העכשווי, שמרביתם חילונים רדיקלים המניפים דגלי פמיניזם קוראים להצביע למפלגה, המתייחסת בצורה חשוכה לקהילה הלהט"בית, מובילה את ההסתה נגד מבקשי המקלט ולאורך שנות פעילותה התנגדה לחקיקה חברתית (חוק הדיור הציבורי ועוד).

מאחר ואלוש לברון חמקה מתשובות אמיתיות, אני מאזכרת שוב את התהיות שהועלו במאמר שפרסמתי "השתגעתם, להצביע לש"ס?" – דרעי היה מחברי הכנסת שהצביעו בנובמבר 2013 נגד הצעת החוק להעלאת גיל הנישואין בישראל מ-17 ל-18. את משנתו בנושא זכויות האישה הציג בראיון ל-THE MARKER בינואר 2013, כשהסביר "שהכתובה היא המסמך הכי פמיניסטי שיש לאשה כי הבעל מתחייב לפרנס אותה". ש"ס היא מפלגה המדירה נשים ודי להיווכח איך ניסח מחדש באותו ראיון דרעי את ההגדרה להדרת נשים: "לנו יש שני מרחבים – יש את המרחב של הגברים ואת המרחב של הנשים. הרבנית עדינה בר שלום ורעייתי מרגישות הכי-הכי במרחב שלהן. הן לא רוצות להגיע לכנסת".

בספר "ש"ס כאתגר" מסופר על מפגש של פעילים חברתיים מזרחים חילונים ב-  1997 עם הרב עובדיה יוסף. המפגש נעשה בתיווכו של אלי ישי, הוא הוגדר כדו-שיח של חירשים והסתיים עד מהרה מאחר והתנאי הראשון של הרב היה שייקחו על עצמם עול תורה.

אלי ישי יצא אחרי מותו של הרב עובדיה יוסף לדרך עצמאית ופנה לימין הקיצוני. דרעי פנה לשמאל המזרחי החילוני האליטיסטי. בחושיו החדים זיהה דרעי שאם הוא  יסתיר את החזות החרדית של המפלגה וידקלם מסרים חשובים (ידבר על העדר ייצוג מזרחים על גבי שטרות הכסף, ימחה על העדר ייצוג נשים מזרחיות ברשימת הנשים שנבחרו ל"יקירות העיר תל-אביב") אז מרבית מובילי השיח המזרחי יאתרגו אותו, ימחלו לו ויעשו עבורו את הרעש הנדרש בתקשורת.

כנראה שרק אחרי הבחירות יתגלה לעדר שנוהה אחרי דרעי מה שהתגלה לאותם פעילים מזרחים שבאו לפגישה עם הרב עובדיה יוסף ב-97' – ש"ס היא מפלגה חרדית המורכבת ממועצה רבנית פטריארכלית שלא פתוחה לשינויים. זה פשוט זמן בחירות, ולדרעי באמת שיש כריזמה. כריזמה של נוכלים.