מקלט לפליטות חד-הוריות ולילידהן בדרום תל אביב נמצא על סף סכנת סגירה, לאחר שנציבות האום לפליטים הודיעה כי תפסיק לתמוך בו בסוף השנה. פביאן, בת 24, חובקת בזרועותיה את בנה בן ה-10 חודשים. הוא סובל מקשי התפתחות חמורים, לוקה באפילפסיה, מבטו לא ממוקד והוא משתעל תכופות, מקיא ובוכה. היא מנענעת אותו, מרגיעה, מחכה שההתקף ידעך. כבר חמישה חודשים שהיא מוצאת מחסה במקלט ARDC לאמהות חד-הוריות וילדיהן שמפעיל המרכז לקידום פליטים אפריקאים, הממוקם בשכונת התקווה בתל-אביב.

פביאן, קורבן סחר, לא תיכננה לדבריה להגיע לישראל. היא נולדה באריתריאה וברחה ממנה בגיל צעיר לסודן. כשהיתה בת 19 בן זוגה נמלט מסודן ללוב במטרה להגיע משם למדינות אירופה. פביאן רצתה להצטרף אליו. על ישראל מעולם לא שמעה. "לא בחרתי להגיע לכאן", היא אומרת, "היה בחור שהבטיח שהוא יעזור לי להגיע ללוב תמורת כסף. הוא רימה ומכר אותי לקבוצה שחטפה אותי והעבירה אותי לסיני". היא מתקשה לדבר על מה שקרה בסיני ומסגירה בצמצום לקוני אחרי שתיקה ארוכה  ש"סבלנו שם מעינויים וממכות". כשהגיעה לישראל היתה בבית הכלא במשך שלושה חודשים ושוחררה.

"בשלוש השנים האחרונות תיפקדתי", היא אומרת. "עבדתי במפעל אריזות ובניקיון ומימנתי את השכירות והמחייה שלי". הבעיות החלו אחרי הלידה. היא הרתה לבן זוגה – אתיופי חסר מעמד שהיגר באחרונה להולנד. "הקשר איתו קשה, הוא מתנכר לילד, לא עוזר בדבר ולא לוקח אחריות", היא אומרת. לאחר הלידה דיווחו לה הרופאים כי בנה סובל מבעיות רפואיות רבות. סדר היום שלה השתנה. "לא יכולתי לעבוד", היא אומרת. "כל היום אני מתרוצצת איתו בבית החולים ולא יכולה לעזוב אותו לרגע בגלל מצבו. צברתי חוב של כ-23 אלף שקל בבית החולים איכילוב שאני מחויבת לשלמו. המצב של התינוק לא משתפר ואם לא היו מאפשרים לי לחיות במקלט הזה היינו עכשיו ברחוב, בלא אוכל ובלי קורת גג", היא אומרת ומתפנה לטפל בתינוק שלוקה בהתקף שיעול.

"המקום הזה הוא כמו בית בשבילי", היא אומרת ודמעה זולגת מעיניה. המתורגמנית, רותה, ילידת אריתריאה היושבת לצדה, מתרגמת את דבריה וגם עיניה נמלאות דמעות. "בן אדם לא נועד ללכת עירום, הוא צריך בגד להגן עליו", אומרת פביאן. "המקום הזה נתן לי תחושה שאני לא חשופה, שיש לי הגנה, שיש לי בית. במשך החודשים שהייתי כאן יכולתי בפעם הראשונה להתפנות לטפל בתינוק בלי חרדה ודאגה. המקלט הזה שומר עלי מהרחוב".

ומה תעשי אם המקלט ייסגר?

"אני לא יודעת", היא אומרת בחוסר אונים גלוי. "אני לא יכולה לחשוב על זה. לא יודעת איך אצליח לטפל בו".

המקלט לאמהות חד-הוריות וילדיהן נפתח לפני כשש שנים. שטף מבקשי המקלט מאפריקה שמילאו את רחובות תל-אביב ב-2007 הניע את עמותת ARDC לפתוח מקלטים לאוכלוסייה זו שיספקו להם מענה חירומי הומניטרי בסיסי – יאפשרו מחסה, אוכל, לינה. אט אט נסגרו המקלטים אבל המקלט לאמהות חד-הוריות וילדיהן, שהיה ממוקם בשכונת שפירא המשיך לפעול. בינואר השנה הועתק המקלט למבנה משופץ ונעים בשכונת התקווה. המקלט כולל ארבע קומות, תשעה חדרים וגינה. המקלט מאכלס כיום 14 נשים מאריתריאה ומאתיופיה ו-19 ילדים קטנים. במהלך שלוש השנים האחרונות סייע המקלט ל-300 נשים. צוות המקלט כולל: עובדת סוציאלית, פסיכולוגית קלינית, מנהלת תפעולית וכ-20 מתנדבים.

לאורך השנים נציבות האו"ם לפליטים תמכה ומימנה את קיומו של המקלט לנשים חד-הוריות וילדיהן (כ-500 אלף שקל לשנה), בנוסף לתורמים פרטיים. באחרונה הודיעה נציבות האו"ם לפליטים כי תפסיק את התמיכה בסוף חודש דצמבר. "המקלט בסכנת סגירה", מאשרת דידי מימין-קהן, פסיכולוגית קלינית בהכשרתה המנהלת את התחום הפסיכו-סוציאלי בעמותה.

"ב-2007 כשהמקלט לאמהות חד הוריות וילדיהן היה בראשית דרכו המקרים היו קשים ביותר ופעילותו היתה חיונית", מסבירה מימין-קהן. "זרם מבקשי המקלט מאפריקה החוצים את הגבול פחת מאז והיום אנחנו אומנם מתמודדים עם אתגרים אחרים אבל עדיין מאמינים שיש חשיבות להמשך קיומו של המקלט הזה".

איזה נשים פונות כיום למקלט?

"אמהות מבקשות מקלט יוצאות אפריקה שנמצאות בארץ למעלה משנה, שגרו בחדרים שהן שילמו עבורם, עבדו במקום קבוע והצליחו לנהל אורח חיים סביר – המגיעות למצבים של חוסר יכולת להמשיך להתמודד, בשל סיבות שונות (אלימות מצד בן הזוג, פיטורין, מחלות, ילדים פגועים, קושי כלכלי, קשיים רגשיים ועוד). נשים רבות בקהילה מוצאות עצמן חסרות כל, ללא מקורות תמיכה, ללא עתיד וללא כוחות פיזיים ונפשיים להמשיך לתפקד.

"אנחנו מקבלים לכאן נשים שמגיעות למצבים קשים ואין להן יכולת להתמודד. אנחנו 'לשכת הרווחה של אמהות חד הוריות וילדיהן המבקשות מקלט בישראל'. אנחנו מעניקים להן עזרה הומניטרית ופסיכו-סוציאלית ורשת תמיכה. כל אישה והסיפור האישי הייחודי שלה. אנחנו מקבלים נשים שאין להם כלום, נשים המצויות במצבי מצוקה בלי אפשרות להאכיל את ילדיהן, נשים במצבי דיכאון, קורבנות סחר, נשים שלא השתחררו מהטראומה שאילצה אותם לברוח ומהמסע בסיני, נשים שהילדים שלהן חולים ומקשים על תפקוד האם.

המדינה לא מספקת את המענה הזה ואנחנו מנסים באמצעים צנועים למלא את החלל הזה. לרבות מהנשים האלה יש מנגנון הישרדות חזק ומיומנות של הישרדות אבל זה לא מספיק. המציאות שוברת אותן. לצערנו בישראל אין תמיכה מצד המדינה בנשים האלה. למרות שישראל חתומה על אמנות בינלאומיות בנושא פליטים היא בוחרת להתעלם מהזכויות שמגיעות לאוכלוסייה הזאת בתחומי הרווחה והבריאות והנטל נופל על ארגוני הסיוע שהמשאבים שלהם מוגבלים".

מה המשמעות של סגירת המקלט עבור הנשים?

"הבוקר קיבלתי שיחת טלפון מאשה הנמצאת במקלט לנשים מוכות בבאר-שבע וביקשה להיקלט אצלנו במקום. הוחלט במקלט לנשים מוכות שהיא צריכה לצאת אחרי חודש. אין לה לאן ללכת, אין לה כסף, היא לא יודעת מה יהיה איתה ומה עליה לעשות. זאת דוגמה לטלפונים שאנחנו מקבלות. ללא המענה החירומי הזה הנשים עלולות להיות במצבי סיכון"  

הנשים יכולות לשהות במקלט בין שבוע לארבע שנים. לדברי מימין-קהן, "עם הגעתן למקלט הן מקבלות עזרה בהתאם לצרכיהן: סיפוק צרכים בסיסיים של קורת גג, מזון וטיפולים רפואיים, ליווי ותמיכה בתחומי בריאות, עבודה, חינוך, תמיכה רגשית –  עד אשר הן מצליחות לעמוד ברשות עצמן, לעזוב את המקלט ולקחת אחריות על עצמן ועל ילדיהן. במקרים רבים התמיכה ניתנת גם לאחר שהן עוזבות את המקלט.

"אנחנו נותנים להם כלים ומיומנות לבנות חיים עצמאיים: המתנדבים לדוגמה מלמדים אותן אנגלית, יש חוג אמהות לשיפור המיומנות האמהית וחוג כלכלה שמאפשר להן היכרות בסיסית עם הנושא. המטרה שלנו היא לתת להן כוח ולאפשר להן לצאת מהמקלט עם יכולת להתמודד טוב יותר עם קשיי הקיום. יש נשים שיצאו מהמקלט והצליחו להסתדר וזה מרגש לראות את זה ויש אחרות שהלב נחמץ כשאת רואה את מצבן ואנחנו מאפשרות להן לחזור למקלט".

מימין-קהן מספרת שהעמותה מנסה למצוא חלופות ופתרונות שישמרו על הנשים ויאפשרו את המשך קיומו של המקלט. "אנחנו מנסים לגייס תרומות מהציבור הרחב", אומרת מימין-קהן, "ומנסים לחשוב על רעיונות יצירתיים ולאתר פתרונות לנשים במקלט אבל החשש שלנו שבסוף דצמבר הנשים וילדיהן יהפכו להומלסים ולא נוכל לתת מענה לפונות חדשות".

"מאז שהבנתי שהמקלט ייסגר אני לא מצליחה לישון בלילה", אומרת סלאם, בת 26 ואם לשלושה ילדים קטנים (הבכור בן 8, האמצעי בן 6 והקטנה בת 3) שהגיעה לישראל לפני כשנתיים מאריתריאה. "השלטונות באריתריאה כלאו את בעלי. הרגשתי איום וסכנה לחיים כשהתחילו לחקור גם אותי שוב ושוב כעבור שנה. לא היתה לי ברירה אלא לברוח עם הילדים". כשהיא נשאלת על המסע בסיני עיניה מוצפות בדמעות. "זה היה קשה", היא אומרת. "התפללתי כל הדרך. היה שלב שרציתי לעצור הכל ולחזור אחורה. לא היה אוכל, הילדים היו רעבים, מותשים. הייתי בטוחה שאני מאבדת אותם. פחדתי שהם ימותו ולא יעמדו בזה". הם חצו את הגבול ונכלאו בבית הסוהר לשבוע. "שחררו אותנו מהכלא והאוטובוס הביא אותנו מהכלא לגינת לוינסקי בתל-אביב", היא אומרת. "הייתי בהלם. בקיפאון. לא הבנתי את השפה. מצאתי את עצמי עם שלושה ילדים בגינה ולא ידעתי מה לעשות. זה היה חוסר אונים מלווה בפחד". גבר שהיה בגינה הציע לה ולילדיה מחסה ללילה. בבוקר הוא הסיע אותה למקלט של ARDC וסלאם החלה לעבוד במקום כאם הבית. "אני עובדת כאן, מכינה את האוכל, מנקה את המקום תמורת שכר בסיסי ומקבלת מחסה לי ולילדיי", היא אומרת.

מה תעשי אם המקלט ייסגר?

"אני לא יודעת. לא יודעת איך אני אצליח לעבוד ולטפל בשלושה ילדים. לא מאמינה שאצליח לשרוד ולאפשר להם ללמוד בבית הספר ובגן ולממן קורת גג ומחייה. כאן המתנדבים משחקים עם הילדים, מלמדים אותם עברית, מביאים בגדים ואנחנו מקבלים המון תמיכה, ייעוץ והכוונה. אני לא יודעת מה אעשה לבד עם שלושה ילדים".

כשהיא נשאלת האם היא עדיין שמחה שברחה מאריתריאה לישראל היא מהרהרת ומשיבה במבט כבוי: "אני שמחה שהצלחתי לברוח מאריתריאה אבל בישראל גיליתי שהסיכון והקיום עבורנו כפליטים הוא לא פחות קשה מאריתריאה. זה קשה באותה מידה מבחינת הלחץ הנפשי, החרדות, הפחד, ההבנה שאת לא יודעת מה יהיה מחר והחיפוש המתמיד שלא נפסק אחרי מקום שייתן לך תחושה של הגנה".

*למעוניינים לתרום להמשך קיומו של המקלט לנשים חד-הוריות וילדיהן: www.ardc-israel.org

 

 תגובות:

שרון הראל, נציגה בכירה בנציבות האו"ם לפליטים לגבי סגירתו המתכוננת של המקלט : "מקלט ARDC לנשים הוקם בתקופה בה הצורך במתן מחסה ותמיכה לנשים פגיעות חד-הוריות וקורבנות עינויים שהגיעו ממחנות המבריחים בסיני היה צורך ממשי. מאות נשים זכו לתמיכה ולסיוע בשילובן בקהילה לאחר תקופת שיקום ומעבר במקלט. עם זאת, כיום לאחר סיום בנייתה של גדר הגבול עם מצרים ועם הירידה החדה במספר הנכנסים בגבולה הדרומי של ישראל פוחת גם הצורך להמשיך ולהחזיק במקלט מסוג זה כמענה מיידי. עלויות החזקת המקלט עומדות על כ-500 אלף לשנה וזה מתוך תקציב של שלושה מיליון שקלים שמשקיעה נציבות האו"ם לפליטים מדי שנה בכלל השירותים: שירותי ייסוד ושירותים משלימים לקהילות מבקשי המקלט והפליטים בישראל.

כעת הגיעה השעה לטפל באוכלוסייה החיה כיום בישראל. מדינת ישראל, כמדינה מערבית צריכה לחפש דרכים לסייע לקהילה הנזקקת השוהה בתחומה תחת הגנה. אחת הדרכים המועדפות הינה להנגיש את שירותי הייסוד לאוכלוסיית מבקשי המקלט כך שקורבן עינויים הנזקקת לטיפול רפואי למשל תוכל לקבלו בזמן אמת ובדומה גם אדם הזקוק לתמיכה פסיכולוגית או פסיכיאטרית יוכל לקבלה.

זאת ועוד, לצד דיאלוג שמנהלת נציבות האו"ם לפליטים עם הרשויות השונות על מנת להכיל את אוכלוסיית היעד, מחפשת נציבות האו"ם דרכים פנים-קהילתיות לספק תמיכה הדדית בקרב קהילות הפליטים. שירותים מסוג זה גם כן דורשים השקעה כספית אולם עלותם נמוכה יותר והסיכויים לשלב את הנתמכים בקהילה בפרק זמן קצר טובים הרבה יותר".

תגובת דוברת משרד הרווחה: "משרד הרווחה פועל על פי המדיניות המותוות על ידי ממשלת ישראל. המשרד מטפל בנשים נפגעות אלימות חסרות מעמד. הטיפול בהן הוא במצבי סיכון כשהן נדרשות להגנה- וזאת באמצעות המקלטים לנשים מוכות של משרד הרווחה. לגבי נשים שעברו סחר הן מופנות למשרד הרווחה על ידי המשטרה והמשרד דואג להן למקום  במקלט לסחר בנשים.

עלייך לפנות למשרד ראש הממשלה המתווה וקובע את המדיניות בנושאים האלה. משרד הרווחה פועל על פי המדיניות שמוכתבת מממשלת ישראל"

 משרד הרווחה העביר את האחריות למשרד ראש הממשלה. פניתי לבקש את תגובת משרד ראש הממשלה ותגובה טרם הגיעה מאז יום חמישי.

 גם דוברות עיריית תל-אביב התחמקה וסירבה להגיב.