ביום שלישי בערב התקיימה בספרייה של בית בנמל (קום איל פו) הרצאתה של ד"ר אורית קמיר "עם שוך סערת עמנואל רוזן – מה ניתן ללמוד ממנה וכיצד להיערך לבאות". המפגש התקיים במסגרת הרצאות של "מרכז חוכמת נשים" בהנהלת ד"ר ענת גור. ד"ר קמיר, משפטנית ופעילה פמיניסטית, יזמה בעבר את החוק למניעת הטרדה מינית וניסחה את הנוסח הראשון שלו לפני 15 שנים, וכן היא מחברת הספר "זה מטריד אותי – לחיות עם החוק למניעת הטרדה מינית". בחרתי להביא את תמצית ההרצאה (עם קיצורים הכרחיים) ולשלב לאורכה צילומים שצילמה אליסיה שחף במסגרת הפרויקט "גיבורות", שנעשה בשיתוף פעולה עם מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית.

"לא באנו לדבר על עמנואל רוזן", פתחה ד"ר קמיר את ההרצאה. "המטרה היא לנסות להסתכל ממבט ציפור על הסערות שפוקדות אותנו. החוק למניעת הטרדה מינית נחקק ב-1998 ומאז חלפו 15 שנה. אני רוצה להסתכל על פרשת עמנואל רוזן בקונטקסט של הפרשיות והסערות הפוקדות אותנו ולבחון במה התקדמנו מאז ובמה לא. אם אני מסתכלת על הרצף שהתחיל בפרשת איציק מרדכי ועד ימינו הפרשה של עמנואל רוזן אז מה שאני רואה בבירור זה שהחברה הישראלית לומדת בדרכה הדרמטית ורווית הייסורים לספר סיפור של הטרדה מינית. כלומר אנחנו לומדים למסגר התרחשות מסוימת ולזהות אותה כהטרדה מינית ולספר אותה. מה זה אומר לספר אותה? להגדיר את הדמויות, את ההקשר שבתוכו הדמויות פועלות, לייחס להן לדמויות מטרות מסוימות ולהבחין בעליות וירידות בסיפור עד הסוף. מה שאני רואה בבירור, וזה החלק האופטימי, זה שב-15 השנים שחלפו אין לי שום צל של ספק שהחברה הישראלית עדיין מתחבטת עדיין מתגוששת בזה אבל היא בונה לעצמה מסגרת סיפורית של מה זה הטרדה מינית ובצורה די מעמיקה. מאז ועד היום יש לנו כבר מסגרת סיפורית ואנחנו כבר יודעים לזהות את הסיפור. בדרכנו ההיסטרית, תהליך הלמידה שלנו לא נעשה בצורה שלווה, רציונאלית ואבולוציונית אלא בתהליך רבולוציוני. זה בפירוש התפתח מפיצוץ לפיצוץ ומפרשיה לפרשיה. מבחינה כרונולוגית פרשת איציק מרדכי שהתפוצצה בשנת 2000 היתה הראשונה. כשנתיים לאחר חקיקת החוק למניעת הטרדה מינית, רוב האנשים בארץ בכלל לא ידעו שיש חוק להטרדה מינית ופתאום התעוררה פרשת איציק מרדכי."

"כשהפרשה הזאת סערה למדנו כמה דברים – לא יודעת אם אתם זוכרים, אבל פתאום יצאה קבוצה של עיתונאיות בכירות ומוכרות שכתבו סיפורים אישים המתארים איך הן עצמן הוטרדו מינית בצבא. זאת היתה שבירת מחסום ענק. למדנו כחברה שיש דבר כזה הטרדה מינית. היום זה נראה טריוויאלי אבל כשבאתי ב-1997 עם הרעיון לחוקק את החוק הזה, כל עורכות הדין של משרד המשפטים אמרו לי שזה חוק מיותר וחבל לבזבז עליו את הזמן כי אין דבר כזה. הן אמרו לי שזה לא קורה כאן וזה שאני הייתי בארצות הברית ושם יש הטרדה מינית לא אומר שכל דבר צריך גם לחוקק בארץ. גם הן היו בצבא ונתקלו בזה ושמעו על זה אבל הן חשבו שאם יש אופנה חולפת באמריקה לא צריך לאמץ את זה מיד פה."

"הסיפור של איציק מרדכי גרם לחברה הישראלית להתחיל להפנים שזה קורה לנשים מהיישוב, שמי שעושה את זה יכול להיות גם אדם שנחשב לנורמטיבי – איש צבא בכיר לשעבר, שר הביטחון, אדם שמוכר בכל בית בישראל, ושהוא עשה את זה למספר גדול של נשים, שזה קורה בצבא וקשור במקרה שלו לניצול סמכות. ראינו כבר אז את הלחצים שלא יאומנו שהופעלו על המתלוננות, את ההכחשה הגורפת של איציק מרדכי – הוא היה הראשון שטען שמתנכלים לו על רקע עדתי כי הוא מזרחי. אנחנו כחברה למדנו המון דברים. איציק מרדכי היה הפיצוץ הראשון שהיה לנו. היו עוד פרשיות במהלך השנים של אנשים ידועים וכל המוטיבים האלה חזרו בפרשיות האחרות. החברה לומדת מכל סיפור כזה להבין, להאמין, לדעת איך לשפוט עדויות, לזהות לאן זה הולך."

"המדינה גם למדה שהבחורה המתלוננת תירדף כל חייה על ידי אותיות שונות ומשונות כמו א' ו-ה', שהיא תברח לחו"ל והתקשורת והמשטרה יברחו אחריה, שהיא לא תוכל להראות את פניה. למדנו שאדם מסוגל להכחיש בלהט כזה שמדינה שלמה מסתכלת על מסיבת עיתונאים שנמשכת שעות, ואדם יכול בתום לב מוחלט להישבע שלא היו דברים מעולם ואנחנו אומרים או.קיי ככה נראה אדם שעשה דברים איומים ומכחיש. למדנו איך נראית האישה שעומדת לצידו – אשתו של איציק מרדכי קמה והלכה וראינו את גילה קצב שנשארה לצד בעלה ותמכה בו. ראינו קהילה שלמה ביישוב של קצב שמוכנה לקבל את גרסתו וראינו גם את ההתנהגות של עורכי הדין. ראינו המון דברים ולמדנו המון כקולקטיב ועשינו את זה בדרכינו ההיסטרית. זה כמאמר השיר 'או סקנדל או פסטיבל'. למדנו גם שנשים שלכאורה אנחנו חושבים שהן חזקות יכולות למצוא את עצמן מוטרדות מינית – לא רק חד הורית שעובדת בשכר מינימום היא מטרה להטרדה, אלא גם דוקטורנטיות באוניברסיטה העברית. הבנו שכשיש יחסי מרות גם אישה חזקה שלוקחת את גורלה בידיה יכולה למצוא את עצמה במצב כזה."

 

חנה הרשקוביץ, פרויקט "גיבורות", צילום: אליסיה שחף

 

"הסיפור האחרון של עמנואל רוזן תרם לנו שלמדנו שלפעמים נשים לא רוצות להתלונן במסגרות משפטיות וללכת למשטרה אלא מעדיפות לפנות לזירה הציבורית ולספר  את זה דווקא שם. אם לדוגמה מישהו נתן לי סטירה, אני יכולה לפנות למשטרה או שאני יכולה לתבוע פיצויים אבל אני לא חייבת. מה, אני לא יכולה לעמוד בקרן הרחוב ולהגיד שמישהו נתן לי סטירה? בטח שאני יכולה. מנגד הזדעקו אנשים – איך עמנואל רוזן יגן על עצמו? אז אם זה לא נכון הוא יכול לתבוע את הנשים תביעת דיבה על לשון הרע. הוא יכול להגן על עצמו. כולם ראו מה קורה לא', ה' ולכל הנשים שנכנסו למטחנת הבשר המפלצתית הזאת של הזירה המשפטית. אם נשים בוחרות להקים לעצמן תא עיתונאיות ולפרסם את הסיפור אז זאת עוד אפשרות לפעולה. פרשת עמנואל רוזן, אם כן, היא עוד נדבך. זאת עוד לבנה בחומה, עוד תחנה בדרך שאנחנו עוברות ועוברים ביחד. תאמינו לי זאת דרך מבאסת. לי לא כיף אבל זאת הדרך ואין מנוס. החיובי הוא שהדרך הזאת מלמדת אותנו באותה ההזדמנות גם על יחסי מגדר, יחסי מרות, יחסי כוח, ניצול, דיכוי וכל מיני היבטים חברתיים שלא מזיק לנו ללמוד."

"אבל השאלה כעת היא מה עושים הלאה. לדעתי מפרשה לפרשה אנחנו לא שואלים את עצמנו בכלל מה החוק אוסר כהטרדה מינית ומה הוא לא אוסר כהטרדה מינית, איזה אחריות חלה על מי. אנחנו לא מנצלים את ההזדמנויות האלה כדי ללמוד את הא"ב של מה אומר החוק. מעבר לזה אנחנו לא שואלים את עצמנו האם המסגרת הנורמטיבית של החוק טובה או לא טובה. זה מוציא אותי מדעתי כי התוצאה היא שאחרי 15 שנה איש מהציבור אין לו מושג מה מותר ומה אסור ומה צריך לעשות ומה לא צריך לעשות. למשל בפרשת עמנואל רוזן נשאלת שאלה מאוד פשוטה – האם מעסיקיו האחרונים של עמנואל רוזן ידעו? ואם ידעו האם נהגו על פי החוק? אם לא נהגו על פי חוק אז הם נושאים באחריות משפטית ואפשר היה להגיש נגדם תביעה. ויש עוד שאלה מעניינת, האם העובדה שיש דף בפייסבוק מ-2010 של נשים שמתלוננות על עמנואל רוזן ועל דברים שהוא עשה, האם זה צריך להיחשב שהמעביד ידע? זאת שאלה מאוד מעניינת ומאתגרת מבחינה משפטית ציבורית. ככה המשפט יכול להתקדם. כשאנחנו לא עוצרים לשאול את עצמנו את השאלות שמתעוררות: האם המעסיק ידע והאם היה צריך לדעת, ואם ידע איזו אחריות חלה עליו? אז אנחנו לא עוברים את התהליך הנכון. זה לדעתי לא קורה! מה כן קורה? בכל פעם שמתפוצצת פרשה כזאת מתלקחים יצרים בעוצמות כאלה שאני רוצה להגיד לכם, עם כל הכבוד, אלה יצרים מטורפים. יש לנו עוד כמה בעיות קטנות בחיים – יש לנו כיבוש, גז טבעי, עוני, איראן. יש עוד בעיות והן לא מוציאות את האמוציות האלה. אנשים מדברים בנושא הזה בשנאה לוהטת ואני לא רואה את הלהט הזה משתחרר ככה גם בנושאים אחרים. הטרדה מינית זה כמובן נושא חשוב אבל מה עם סחר בנשים? זנות? משום מה לא ראיתי שהשתוללו מזעם בגלל מה שעושים לפליטים או כשזרקו פלסטיני פצוע בצד הדרך והוא מת לא ראיתי את הציבור משתולל מזעם."

 

דניאלה, פרויקט "גיבורות", צילום: אליסיה שחף

 

"אני אגיד איזה מחשבות יש לי בנושא וזה עדיין לא אפוי עד הסוף. אני חושבת שהטרדה המינית מעוררת כאלה אמוציות, כי מצאנו את ההטרדה המינית כזירה של דברים שאנחנו צריכים להתמודד איתם במהלך הגדילה נקרא לזה או לפחות ההשתנות שלנו. אז למשל אחד הדברים שאנחנו כחברה לא יודעים זה לחיות עם גבולות. הרעיון של גבול לא מקובל עלינו. לא בכדי אנחנו מדינה שאין לה גבול – יש לנו קו ירוק, יש לנו קו אדום, יש לנו קו של 48 ו-67. יש לנו כל מיני קווים אבל אין לנו גבול ואנחנו לא רוצים שיהיה לנו גבול. זה לא מתאים לנו. אנחנו לא רוצים להיות קלסטרופוביים ולא פראיירים ואנחנו רוצים להשאיר את האופציה שאולי נחזור לגבולות מלכות בית דויד. הרעיון של גבולות הוא לא משהו שקל לנו איתו. זה כמובן משל ומטאפורה לצבריות הבלתי מבוטלת שלנו. 'אתה תגיד לי אם לשים רגליים על הכיסא?' זאת אומרת הרעיון של הגבולות וההגבלה לא מסתדר לנו."

"ההטרדה המינית היא ניסיון ללמוד לחיות בגבולות. "אתה לא תכניס לאישה את הלשון לפה בגלל שככה בא לך" – זה גבול, זה ניסיון לייצר נורמות מגבילות. אני חושבת שכנראה בחרנו לנו כקולקטיב את זירת ההטרדה המינית ולא את זירת הכיבוש כדי להילחם ולהתאבק ולהתאגרף ולהוציא את היצרים שלנו ואנחנו עושים את זה בזירה הזאת."

"כך גם נושא החירות. מה זה חירות? מאז שיש לנו ארץ משלנו אנחנו חופשיים. אני מדברת כרגע על הקולקטיב היהודי במדינה. אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים. חירות זה לא בדיוק לעשות מה שאנחנו רוצים. חירות על פי ההגדרה של אבי הליברליזם המערבי זה לממש את עצמנו עד לנקודה שהמימוש העצמי שלנו מתחיל להזיק למימוש העצמי של מישהו אחר, אבל החצי השני הזה של הגדרת החירות לא נכנס ללקסיקון הציוני. בשבילנו, חירות היא לעשות מה שאנחנו רוצים. למה? כי אלפיים שנה עשו לנו מה שרצו ועכשיו אנחנו נעשה לאחרים. הטרדה מינית זה להגביל את החירות. זה להגיד תממש את עצמך עד למקום שהגבול שלך (העצמי) מתחיל להפריע לה לממש את עצמה כמו שהיא רוצה. אנחנו נחלקים ממש ברמת מלחמת עולם סביב השאלה: האם חירות זה שאני אעשה מה שאני רוצה, כמה שמתחשק לי כי אני חופשי  ובין אלה שטוענים: 'לא, אתה תעשה מה שאתה רוצה עד המקום שזה מפריע לה לעשות מה שהיא רוצה'. כשרואים את זה בהקשר הרחב הזה, אז פתאום זה לא כל כך מופרך שהיצרים שיוצאים מאיתנו הם לוהטים כאש."

"גם נושא השוויון נכנס לפה. שוויון הוא מושג טנטטיבי אצלנו. כשאנחנו חושבים על שוויון אנחנו מתכוונים שהוא נחלת יפי הבלורית והתואר. הם כולם שווים. אנחנו לא למדנו עדיין להגדיר לעצמנו מושג של שוויון כלפי נשים, ערבים, חרדים, אתיופים, מזרחיים, פריפריה. אנחנו מאוד רחוקים מזה. אנחנו לא באמת עוסקים בזה ברובד עמוק. לא באמת מגדירים לעצמנו מה זה שוויון בחברה פלורליסטית. הטרדה מינית הפכה להיות הזירה שבה נושא החירות, השוויון וכבוד האדם מתפרצים בצורה חזקה. אני לא בטוחה אם זה טוב או רע. אני רואה את זה ושואלת מה לעשות עם זה? מה הלאה?"

לסיכום, קתרין מקינון אמרה וכתבה שהקצף יוצא על הטרדה מינית יותר מאשר על דברים הרבה יותר איומים. סחר בנשים הוא יותר גרוע אז למה הדרמות האלה? כי זה נוגע הכי קרוב לגבר הנורמטיבי. הרבה יותר גברים חוששים מזה. אני לא חושבת שכל הגברים מטרידים נשים, ממש לא. אבל הגבר הממוצע שואל את עצמו איפה אני אפול בנושא הזה. זירת המיניות היא זירת השליטה הפטריארכלית וזה ללא ספק מאוים ומאותגר. אני ניסיתי לבדוק איפה זה מתחבר לשורשי הישראליות והשיח הישראלי אבל אין ספק שזה קיים גם במישור האוניברסלי".

 

 

 

 מיכל מויאל, פרויקט "גיבורות", צילום: אליסיה שחף

קווי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית: לנשים 1202 לגברים 1203