בקול חם, בחיוך רחב שהצליח להדהד גם דרך קו הטלפון, הסכים צבי ינאי לפתוח את דלת ביתו וספרייתו במאי 2007 ולארח את מדור "ספריות" השבועי שפרסמתי יחד עם הצלם אלכס ליבק במוסף ספרים, "הארץ".

ינאי, עבר באותה תקופה מתל-אביב לרמת-גן, וחדר העבודה בו היתה ממוקמת הספרייה שלו עוד היה עמוס ארגזים. נכנסו פנימה לחיק החדר גדוש הספרים, אלכס ליבק צילם והשיחה זרמה לה על ספרים, ספריות, עתיד העיתונות ועתיד הצילום. אחר כך יצאנו למרפסת להסתכל על הנוף. אי אפשר היה לפספס את המטבח הנהנתני ואת היינות.

ינאי הילך קסם. הכריזמה, האנושיות, החוכמה, אהבת החיים, הכל בלט בשיחה קצרה. במסגרת מדור "ספריות" תיעדנו אנשי ספר רבים. אולי עכשיו אפשר לגלות, שנים אחרי שהמדור כבר לא רואה אור, שגודלה של הספרייה לא ממש עניין אותנו כמו האדם עצמו ואהבתו לספר.

דמותו של ינאי ריתקה אותי כבר כשהייתי תלמידת תיכון – האוטודידקטיות, המחשבה החריפה והכריזמה, גרמו לי לשבת מרותקת כל פעם כשראיתי אותו מתראיין בטלוויזיה, ואפילו לנסוע ולשמוע הרצאת אורח שלו באוניברסיטת תל-אביב, הרבה לפני שהתחלתי להיאבק עם בחינות הבגרות שלי.

בעקבות הראיון ב"ספריות" נשמר קשר עדין ויפה. ינאי היה מתקשר לא פעם מוטרד מכתבות שפרסמתי ב"הארץ" שחשפו עוולות חברתיות, חוקר בסקרנות עוד על הרקע החברתי שתואר, מרעיף שבחים, מעודד להמשיך לסקר את הנושאים החברתיים ומדבר בשבחה של עיתונות מעמיקה ועל הסכנה בהיכחדותה. "לי, איפה את עכשיו?", היה מתחיל את השיחה בנימה של דאגה. "אני בהפגנה של הקהילה האתיופית בירושלים", עניתי באחת השיחות. הוא חייך, התעניין מה קורה בשטח ומה הוא ייקרא בעיתון של מחר, צידד במפגינים האתיופים ואיחל נסיעה בטוחה בחזרה הביתה. בכל שיחה בלטו החום האנושי, חדות המחשבה וההומניזם הטהור.

חזרתי לראיין אותו  במסגרת "חמש שאלות" במוסף ספרים, הארץ, באוקטובר 2009 כשהוציא לאור את ספרו השני "מאוחר מדי", שדפיו בישרו רוח מנוגדת של החמצה והשלמה, אכזבה ופיכחון.

ספרו הראשון "שלך סנדרו", הוכתר כבר כרב-מכר וזיכה אותו בפרס ספיר אבל ינאי ביקש שוב ושוב שלא אכנה אותו סופר. "אני לא מרגיש סופר", הסביר. "זה תואר ששמור ליוצרים גדולים כמו קפקא".

ינאי ידוע כעורכו המיתולוגי של "מחשבות". את השפעתו על האנשים שראיין למדתי בסוף שבוע אחד במדבר, במהלך מארס 2009, כשתיעדתי יחד עם הצלם דניאל בר-און את חניכי המעון הסגור "נוף הרים", לנערים ערבים עבריינים. הקבוצה שכללה 24 בני נוער עברייני, הכלואים במעון סגור, יצאה למסע שהוכר ככלי טיפולי במשך שלושה שבועות ברחבי הארץ. הצטרפנו אליהם לסוף שבוע במהלך מסעם. בלילה, כשכולם נערכו לשינה במאהלים, הכין לנו כאתם בחוס, מנהל המעון, תושב שפרעם, קפה שחור מהביל. השיחה גלשה והוא שאל אותי לפתע אם אני מכירה את צבי ינאי. עיניו ברקו כשהוא שמע את המילה "כן". בחוס, שנדמה כזקן השבט של הקבוצה, מזג קפה לכוסות והתחיל להפליג בשבחים: "ינאי הוא הומניסט גדול", אמר. "את יודעת", סיפר בנימה של גאווה, "צבי ינאי ראיין אותי לפני המון–המון שנים. אני הייתי אז עובד סוציאלי, לא תגידי מנהל. הוא פרסם כתבה נרחבת איתי והשיחה איתו השפיעה עלי ועל ההסתכלות שלי עד היום. דיברנו על פשיעה ואלימות וטבע האדם וזה היה מרתק. הוא היה מהראשונים בישראל שהתעניינו בעבריינות בקרב ערבים. הוא סקרן ובן-אדם. גם אחרי שהראיון הסתיים הוא המשיך להיות איתי בקשר ולהתעניין". הלילה העמיק והשיחה נמשכה. בבוקר הגענו למפרץ אילת. הנערים התפשטו ונכנסו למים בצהלה ילדותית. אחד הנערים הפגין את כישוריו לסחיטה באיומים ואמר לבחוס: "אתה יודע, המנהל, כדי לעבור שינוי אמיתי צריך עוד מסע. שלושה שבועות זה לא מספיק". בחוס צחק ואמר: "תראי מה זה, שלושה שבועות בטבע והם הפכו לפעילי צופים. ממש גדוד מעון נעול נוף הרים". הוא הסתכל על הנערים שהפעם היחידה שהם טיילו בארץ היתה אולי במסגרת "בריחה" מהמשטרה ושב ואיזכר בהתלהבות את השיחות שלו עם צבי ינאי.

קשה לי לזכור מתי שמעתי הערכה כזאת עצומה ושבחים כאלה שמרואיין מרעיף על מראיין. בסוף השבוע הזה במדבר למדתי שיעור חשוב בעיתונות ובהומניזם.

צבי ינאי בספרייה הביתית שלו, צילום: אלכס ליבק, מדור ספריות, מוסף ספרים, הארץ

בחרתי להעלות את מדור "ספריות" כפי שהתפרסם במאי 2007. במסגרת השאלון הפשוט שהפננו לינאי אפשר לזהות את האדם: האתאיזם, צלה הלא מרפה של השואה, המחשבה המפוכחת ואת האהבה למילה הכתובה. 

ספריות עם צבי ינאי

 מספר ספרים משוער: 3,000

ז'אנרים בולטים: מדעי הטבע, פיסיקה, קוסמולוגיה, ביולוגיה, מוח, אבולוציה, אנתרופולוגיה פיסית ותרבותית, סוציוביולוגיה, היסטוריה, פילוסופיה כללית, פילוסופיה של המדע, ספרות יפה ומחזות

שפות: אנגלית, עברית, צרפתית, איטלקית

שיטת סידור: לפי קטגוריות

מדיניות השאלה: כמה שפחות

* הספר הוותיק בספרייה: "הלב" של אדמונדו דה אמיצ'יס, באיטלקית. זה הספר היחיד ש"עלה" אתי בגיל עשר מאיטליה.

* הסופר הנפוץ ביותר בספרייה: הפיסיקאי פול דיוויס והסופר ויליאם פוקנר.

* רכישות אחרונות לספרייה: "יונה ונער" של מאיר שלו (ספר מקסים שמצליח לאפיין את גיבוריו במשפטים ספורים, ולפעמים די לו במשפט אחד); "כמעט כמו לוויתן" של סטיב ג'ונס (ספר חובה למבקר הספרות והשירה מנחם בן, המבסס את אמונתו בבריאה האלוהית של הטבע על טענות מגוחכות שנטענו בשנת 1750 וממשיך לכלות את זעמו באבולוציה הדארווינית באמצעות טיעונים ששימשו את הכומר ויליאם פיילי בשנת 1802); "עיונים מיימונים" של אביעזר רביצקי (ספר עיון מעניין שמסקרן במיוחד לבחון דרכו עד כמה תפיסת המדע של הרמב"ם רלוונטית למדע המודרני).

* הספר הראשון שרכשת: מערבון יד שנייה באנגלית, לצורך לימוד עצמי של השפה בעזרת מילון.

* הספר היקר ביותר שרכשת: מחירו הגבוה של ספר היה מאז ומתמיד מכשול לקנייתו.

* הספר האהוב בספרייה: "הערים הסמויות מעין" מאת איטאלו קלווינו.

לאיזה ספר אתה חוזר הכי הרבה פעמים: "חיים נפלאים" של סטיבן ג'יי גולד; "הערים הסמויות מעין" של קלווינו.

* היוצר האהוב עליך בספרייה: פרימו לוי. ב"זמן שאול" נכנס אדם זר לחנות הבדים הקטנה של ג'וזפה ומבשר לו שדינו נגזר למות במועד כלשהו בעתיד, וכי "מעתה זמנו הוא זמן שאול". בפברואר 1944 נשלח לוי לאושוויץ. מאותו רגע התחיל הזמן השאול לתקתק בשעונו. מה לעשות בזמן שאול, זוהי אולי השאלה החשובה ביותר בחיים: האם למצות אותם עד תום או להמשיך במכירת בדים עד לביקורו השני והאחרון של השליח. פרימו לוי עמד בפני ברירה שונה: לנהוג על פי החוק השורר בתחתית הבור של אושוויץ ("אכול את הלחם שלך ואם אתה יכול גם את זה של שכנך") או לאמץ את משנתו של ויקטור פרנקל ולנסות למצוא גם במקום מפלצתי זה משמעות, כי אם אין משמעות אין גם טעם להצלה. הזמן השאול של פרימו לוי תם באפריל 1987. הוא מצא את מותו בנפילה בפיר של מעלית ביתו בטורינו. גם אם לא הפיל את עצמו, את משמעות חייו באושוויץ הוא לא מצא.

* הספר המצחיק ביותר בספרייה: "ציד הסנארק" של לואיס קרול.

* הספר שקירב אותך לתחום עיסוקך: ספרו הדק של ישעיהו ליבוביץ, "יסודות הבעיה הפסיכופיסית".

* השורה האהובה עליך ביותר בספרים שבספרייה: פסקל: "האדם הוא קנה סוף שכל אבן קטנה עלולה לרוצץ את ראשו, אך קנה סוף חושב, ובתור שכזה הוא מכיר את האבן המרוצצת אותו אשר אינה יכולה להכיר את עצמה". קרל סגאן: "אינני רוצה להאמין, אני רוצה לדעת". סמואל בקט, "מחכים לגודו": "לידתנו היא בפיסוק רגליים מעל לקבר".