שוב נחשפה פרשת אונס שמסעירה את המדינה. עוד אחד מאותם מקרים שמזעזעים ומטלטלים ומהר מאוד דועכים, עד שמגיעה הפרשה המחרידה הבאה, שוב, לתדהמת כולם, עם דמויות שונות באותם תפקידים – מצעד של קטינים המובלים לחדרי חקירות כשהם מסתירים את פניהם בקפוצ'ונים ופניהם מטושטשות ומוצללות; סוללה של עורכי דין שמפמפמת לציבור את המלים "בני נוער נורמטיבים", "בני טובים", "נערים ללא עבר פלילי"; הורים שמתראיינים ומספרים בדמעות שבנם חף מפשע ואין לו שום קשר לפרשה; וילדה אחת, שתשלם את המחיר האישי והחברתי כל חייה.

מקרה רודף מקרה, פרשה רודפת פרשה, עד ייאוש. במקרה האונס הקבוצתי האחרון שנחשף, החשודים הם בני 12 עד 15, מספר העצורים מגיע ל-14, הנערה "הוגשה" כמתנת יום הולדת לאחד מהם, והנערים תיעדו את האונס בווידיאו. האם קהות החושים של בני הנוער דור 2013 שונה?

לפני שבע שנים עבדתי במשך שבוע על כתבה בכלא אופק, הכלא לבני נוער היחיד בישראל המאכלס כ-200 אסירים בני 14 עד 18. למרות חזותם הנערית המתעתעת, אפשר למצוא בקרבם את כל סוגי העבירות: רצח, שוד, אלימות, סחר בנשק, סחר בסמים, עבירות מין.

בשעת ערב, הצלחתי לפתח שיחה קצרה עם ערן, בן 15, שהיה מעורב בפרשת אונס קבוצתי שאף היא, כדרך כל הפרשות האלה, הסעירה לרגע את המדינה. נגזרו עליו ארבע שנים בכלא, והוא היה מהבודדים מקבוצת הנערים שביצעה את האונס שלא הצליח לחמוק ממאסר. שאר חבריו הצטיידו בעורכי דין מצוינים, סיפר, בחקירות הם הטיחו האשמות האחד בשני, וכולם הקפידו לא להודות ולא לקחת אחריות על חלקם בפרשה.

במהלך השהות שלי בכלא ניהלנו שיחות קצרות על מוזיקה ועל בעלי חיים, אחרי שראיתי אותו מחכה בפינת החי לטיפול פרטני, כשתוכי נח בטבעיות על כתפו. שום דבר בו לא הסגיר את חומרת העבירה שביצע – הוא שידר עדינות ורוך, דיבר בטון שקט, וללא הקפוצ'ון שהסווה את פניו בתקשורת עיניו נראו נוגות למדי. 

באותו ערב הוא הסכים לראשונה להצטרף לקבוצת טיפול בעברייני מין ונעתר לדבר גם איתי. בקול מדוד, כשהוא שומר על פנים קפואות, הוא שיחזר את חלקו בפרשה: "האונס התנהל על בסיס קבוע ונמשך למעלה משנה", סיפר. "היינו הולכים לאסוף אותה מבית הספר. בהתחלה חשבנו שהיא מסכימה, לא ידענו שהיא לא רוצה. אחרי זה נסחפנו. היינו קבוצה וזה נתן כוח, ביטחון, והיה סוחף. אני לא הרגשתי אליה כלום. נסחפתי. עשיתי מה שכולם עשו – כמה אנסו, כמה החזיקו לה את היד או את הרגל. פעם גילחתי לה את איבר המין, פעם מישהו עשה בה מעשה סדום. לא היתה לה הבעה. היא לא הראתה כלום. היתה אפטית. אני לא זוכר את הפנים שלה. היום אני מבין שהיא סבלה. אני לא ישן מרוב מחשבות על המעשים שלי ומה זה אומר עלי. אני רוצה להרגיש טוב יותר עם רגשות האשם שלי".

כשהוא נשאל למה הם בחרו בה, ענה: "ידענו שהיא חלשה. שיש לה בעיות, שאפשר לאיים עליה".

בדבריו התמציתיים טמון המנגנון שמצוי בלב כל פרשה כזאת: איתור הקורבן הקלאסי; כוחה של הקבוצה והעידוד שהבנים מעניקים זה לזה; העמימות וחוסר המודעות כביכול, שמטרתם לצמצם את האחריות של האנס – "חשבנו שהיא מסכימה", "לא ידענו שהיא לא רוצה", "היא לא הראתה כלום"; הבחירה במילה "נסחפנו", המקפלת בתוכה משובת נעורים ומצמצמת את האחריות ואת המעשה; חוסר היכולת לראות בנאנסת בן אדם: "אני לא זוכר את הפנים שלה"; וההתמקדות בעצמו, בדימוי שלו וברגשות האשם שלו – "אני לא ישן מרוב מחשבות על המעשים שלי ומה זה אומר עלי. אני רוצה להרגיש טוב יותר עם רגשות האשם שלי".

*

באותה שנה ראיינתי בהוסטל לאסירות משוחררות קורבן של אונס קבוצתי. ההיכרות איתה לימדה אותי מקרוב על המחיר שמשלמות מי שניצבות במרכז פרשות אלה.

כשנפגשנו היתה מ' בת 22, אשה צעירה ויפה בעלת שיער קצר שחור ועיניים גדושות עצב. נשביתי מיד בקסם האישי שלה, בהומור המתוחכם, ושיחותינו התארכו. על גופה היו סימני הזרקה של הרואין וצלקות מניסיונות התאבדות.

בגיל 12 היא היתה קורבן לאונס קבוצתי שנמשך חצי שנה, וגם ה"פרשה" שלה הרעישה את המדינה. "כשזה נחשף הייתי מנודה בחברה, והמשפחה שלי לא ידעה איך להתמודד עם מה שעברתי", סיפרה. "בגיל 13 התחלתי להסתובב עם עבריינים בני 40-30 שנתנו לי חום, והתחלתי להשתמש בסמים. הרואין, קריסטל, כדורים. בגיל 16 וחצי התחלתי לעבוד בזנות. בהתחלה בדירות דיסקרטיות, אבל בגיל 18 כבר לא רצו אותי בגלל שהיו לי סימני הזרקה על הגוף, אז התחלתי לעבוד ברחוב".

מ' עבדה בזנות רחוב במתחם הבורסה ברמת גן. בגיל 21 נעצרה על שוד. היא בחרה בשיקום ונגמלה מהסמים, ובית המשפט שלח אותה לרצות את תקופת המאסר בהוסטל לאסירות משוחררות במקום בכלא נווה תרצה. הכל היה נראה מבטיח באותה נקודת זמן. היא החלה לעבוד, היא חיה באיזור מוגן ולראשונה בחייה למדה להכיר את עצמה בלי הסמים.

שום דבר לא הכין אותי למראה הזה כשנכנסתי למבנה בפין 1 בתחנה המרכזית הישנה כעבור כשנה וחצי. ראיתי את מ', שלודה, מרוקנת מכוחות, מסוממת ומעורפלת, עומדת חבוקה עם אחד מסוחרי הסמים האלימים שבמקום. המבט שלנו הצטלב. "את מאוד מוכרת לי, אני לא מצליחה להיזכר מאיפה", היא מילמלה בחיוך מעורפל והסתודדה איתו. סוחר הסמים הסתכל עלי בסקרנות. חייכתי בעצב, עיני הוצפו דמעות ולא אמרתי דבר. באותה תקופה סוחרי הסמים התנגדו לתיעוד תקשורתי של המבנה, והראיונות שביצעתי במקום התקיימו ללא ידיעתם, מתחת לאפם. כשהיא צמודה לסוחר הסמים, לא יכולתי להסתכן ולהסגיר מהיכן אנחנו מכירות. הסתכלתי עליה מבעד לדמעות והתרחקתי בשתיקה.

מאז לא ראיתי אותה שוב. במהלך 2010 נודע לי מארגוני הסיוע שהיא נמצאה מתה ממנת יתר ברחבת האוטובוסים הריקה שבתחנה המרכזית הישנה.

*

הפרשה שנחשפה בימים האחרונים מציפה ומעלה שאלות רבות: כמה נערים באמת ייכנסו לכלא, או יעברו טיפול משמעותי? מתי הורים לקטינים שביצעו אונס יתחילו לקחת אחריות על החינוך שלהם והבית שלהם שבו גדל אנס? האם תתחיל מערכת החינוך ללמוד לזהות ולאתר מקרי אונס קבוצתי המתרחשים בשטח בית הספר, מתחת לאפם של מורים ומנהלים? מתי ייפסק השיח הציני "לא ידעתי בת כמה היא" ו"היא הסכימה", שכבר מחלחל לקטינים בחטיבת ביניים? האם תשכיל החברה לא לנדות ולהפקיר את קורבנות האונס הקבוצתי?

כל עוד אקלים אלים וסלחני ממשיך לשרור כאן – אל תתפלאו שתרבות האונס הקבוצתי והאלימות המינית רק תלך ותעמיק.

מאז שנחשפה הפרשה אני לא מצליחה להשתחרר מהמחשבה האם גורלה של הנערה בת ה-12 העומדת כעת במרכז הפרשה החדשה יהיה אחר מזה של מ'?