"לפני שבועיים נכנסתי בבוקר למסעדת-בר אריתראית בלב מתחם התחנה המרכזית הישנה בתל אביב מתוך כוונה להניח דפי זכויות לפליטים. עם כניסתי בעל המקום הצביע באופן אוטומטי על הבחורה הצעירה שניקתה את ארון הכלים, והכריז בצורה ישירה – 50 שקלים", מספר רון פלג, מנהל מרכז התמיכה וסנגור לפליטים מארגון א.ס.ף לסיוע לפליטים. "הכל היה חד, ברור, מוחלט ומצמרר. בעל המסעדה חשב לתומו שנכנס לקוח ישראלי ובצורה הכי טבעית הציע את הבחורה ונקב בסכום. היא השפילה עיניים ואני יצאתי החוצה מהר, הייתי נסער".

אירוע זה מצטרף לגל של עדויות על כניסת נשים פליטות מהקהילה האריתראית למעגל הזנות. עוד ועוד פליטות נשאבות למעגל, אבל התופעה חבויה מהעין הציבורית הישראלית. "התופעה הולכת ומתרחבת, המצוקה שלהן הולכת וגדלה והסיפורים מתחילים לצוף", מאשרת רני חלאבי, מנהלת הפעילות של המרפאה הניידת של מרפאת לוינסקי מטעם משרד הבריאות.

מרפאת לוינסקי ממוקמת בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב ונותנת מענה ל-6,000 איש בשנה (20% מהפונים הם יוצאי אריתריאה). בשנת 2012 פנו למרפאה 820 נשים אריתראיות בהיריון לצורך מעקב היריון. צוות המרפאה נחשף למצוקה של הנשים, לניצולן ולמקרים רבים של ניסיונות שליטה על חייהן. בנוסף צוות המרפאה הניידת מסייר בתחנה המרכזית ויוצר קשר אישי עם העוסקות בזנות. "אנחנו מנסים ליצור אתן קשר, אבל זה לא פשוט", מעידה חלאבי. "נשים בזנות תמיד חשדניות כלפי הממסד. הפליטות חשדניות כפליים – עצם היותן חסרות מעמד מעצים את האילמות שלהן".

מה אתם רואים בשטח?

"אנחנו מזהים פעילות של זנות קלאסית במסעדות-בארים בתחנה המרכזית. לא מדובר כמובן בכל המקומות, אבל יש מקומות שיש להם חדרים פנימיים ממש לצורך הפעילות הזאת. יש מקומות בהם רואים נשים שיוצאות משם עם הגבר לדירה שלו. זה נראה כאילו מדובר בזוג לכל דבר, אבל מדובר באישה שנשלחת עם לקוח ואחר כך חוזרת למקום". לדברי חלאבי, "בעל הבר-מסעדה סוגר את העסקה עם הלקוח. במכוני ליווי ישראליים האישה נכנסת לחדר עם הלקוח וסוגרת אתו מחיר. כאן זה הפוך – הנשים לא מדברות על הכסף. הגברים סוגרים הכל ביניהם". 

דיירת לא מוגנת

לדברי פלג, לצד דפוס הזנות הקלאסית, שרווח בבארים ובמסעדות, מזהים הפעילים דפוסים נוספים של זנות וניצול מיני: "התופעה הנפוצה ביותר היא תופעה של מגורים תמורת מין. אני אתן לך מקרה מייצג בו אנחנו מטפלים כעת: אישה אריתראית כבת 35, אמא לתינוק בן שנה, שלאחר הלידה נקלעה לקשיים כלכליים, ומצאה את עצמה ללא קורת גג, עבודה וויזה. כדי לשרוד היא עברה להתגורר עם התינוק בדירה עם חמישה גברים אריתראיים כשהיא מחויבת לספק שירותי מין לכולם. היא חיה ככה כבר שנה. היא הגיעה אלינו לא.ס.ף במצב ירוד, כשהיא שבורה, מוזנחת, מנותקת מהגוף שלה ומלאת בושה".

פלג מוסיף: "לא.ס.ף  הגיעה באחרונה בחורה אריתראית כבת 20, אמא לילד קטן שנולד כתוצאה מאונס שהיא עברה בסיני. היא הגיעה ואמרה בבוטות: 'די, נמאס לי לשכב כל היום עם גברים. אני לא יכולה יותר'". היא סיפרה שהיא שמה את הילד שלה אצל חברות ושהיא בתזוזה בין דירות של גברים, שבהן היא מספקת להם שירותי מין. היא הגיעה אלינו עייפה, רצוצה ורק רצתה פינה לישון בה". 

סאנאית קידאנה, פעילה חברתית אריתראית, מאשרת: "התופעה הפכה נרחבת ביותר. נשים שלא מצליחות למצוא מגורים, נפלטות לגינת לוינסקי ומיד מגיע גבר ומציע להן מגורים. הן עוברות לגור אתו מתוך הבנה שזה יהיה תמורת מין".

לצד התופעות האלה, מתקיים דפוס נוסף, לדברי פלג: "פונות למרכז התמיכה בא.ס.ף נשים שעברו עינויים בסיני והתבקשו לשלם כופר וקבוצת פליטים התאגדה ואספה למענם את הכסף, או נשים שהיו בכלא ופליט כלשהו התגייס לממן עבורן עורך דין פרטי ולשחרר אותן. לאחר שחרורן הנשים מרגישות מחויבות. יש עליהן לחץ להחזיר את הכסף".

תסביר.

"זו, למעשה, תופעת-בת של סחר בנשים: הגבר שפדה אותה מהבדואים או משחרר אותה מהכלא דורש ממנה לגור אתו ולתת לו שירותי מין. הוא למעשה קנה אותה. זאת מערכת של כוח ושליטה לכל דבר. היא מצווה לשכב אתו או עם אחרים אם הוא דורש ממנה. הוא אחראי ליציאתה מהכלא, הוא נותן לה מגורים, והיא לכודה. הן משתחררות מהכלא בטראומה ובהלם, ולוקח להן זמן להבין שהבן אדם הזה ממשיך למעשה את מסכת ניצול ודיכוי. כשהן מגיעות אלינו הן מבקשות לצאת מהמצב הזה. הן כבר מבינות את עומק הבור בו הן לכודות".

תופעת הזנות בקרב הפליטים אינה מוגבלת רק לנשים. באפריל 2011 פירסמתי במוסף "הארץ" כתבה על זנות בקרב גברים. הגברים שפגשתי נטו להכחיש את העיסוק בזנות, אך כיום זנות גברים בקרב הפליטים הפכה גלויה יותר והיא אינה מוכחשת עוד.

"הגוף שלי תמורת החיים שלי"

הקהילה האריתראית בישראל מונה כ-35 אלף איש. ההערכה היא שמספר הנשים בקהילה הוא רק כ-5,000-7,000 ומרביתן צעירות.

למה נשים אריתריאות מגיעות לישראל?

פלג: "יש נשים שבגלל המצב הקשה באריתריאה היגרו למחנה פליטים בסודן, ולמעשה, לא התכוונו להגיע לישראל. מחנות הפליטים בסודן ידועים כנתיב סחר נשים. משם הן נחטפו, הובלו לסיני, עברו עינויים ונאלצו להשיג כופר. יש כאלה שלוקח להן שבועיים לגייס את הסכום, ויש שזה לוקח להן חצי שנה. יש גם כאלה שלא שורדות את זה. אלה שהצליחו לשלם את הכופר, שוחררו בגבול מצרים-ישראל וכך הגיעו לכאן".

קידאנה: "המציאות באריתראיה קשה לכולם, אבל לנשים היא בלתי נסבלת. לא כל הנשים מצליחות לברוח מאריתראיה. זאת דרך קשה ורבת תלאות, והיא מסוכנת לנשים במיוחד. אלה שמגיעות לכאן הן נשים שחרב היתה מוטלת על צווארן. יש שלוש קבוצות עיקריות של פליטות: באריתריאה נשים מחויבות להתגייס לצבא ורבות מהן הופכות במסגרת השירות הצבאי לשפחות מין של המפקדים. כדי להגן על עצמן הן בורחות מהצבא והופכות לנרדפות במדינה ואז הן נאלצות לברוח ממנה והופכות לפליטות; כדי לחמוק מגורל זה, של שפחות מין בצבא, משפחות רבות מעדיפות להשיא את הבנות שלהן בגיל צעיר לאדם מבוגר. יש נערות שמתמרדות ובורחות מהמשפחה. וכך מתגלגלות לישראל נערות אריתראיות צעירות, שזו הקבוצה השנייה; הקבוצה השלישית היא של נשים נשואות שהבעלים שלהן נכלאו ועברו עינויים על ידי המשטר. השלטון מאתר את נשותיהם, מענה אותן ומתעלל בהן וכדי להגן על עצמן הן נאצלת לברוח על נפשן".

קידאנה מסגירה את הקושי שלה לראות את הנשים מקהילתה הנלכדות בזנות. "זה מעורר בי עצב גדול. זו לא נורמת התנהגות שנפוצה אצלנו באריתריאה. אלה נשים שמנסות לשרוד. זה קורה מתוך דלות מחפירה שהן לכודות בה ורצף של מקרי התעללות שהן עברו".

"זו אסטרטגיה של הישרדות שהנשים האלה למדו והשתמשו בה בסודן במחנה הפליטים, או אחרי שחוו את ההתעללות בסיני – 'הגוף שלי תמורת החיים שלי: אם אני אתן את גופי ואשכב עם הגבר הזה –  אני אשרוד עוד יום", מסביר פלג. "עשיתי את זה במחנה הפליטים בסודן או בסיני – אנסו אותי, אבל נשארתי בחיים (מי שהתנגדה יותר מדי נרצחה), וגם פה השיטה ממשיכה".

"הכתובת היתה על הקיר", מוסיפה חלאבי בייאוש: "באופן טבעי, כששמים אוכלוסייה רוויית טראומות ללא טיפול ובלי אופק, ברור שיהיו בה נשים שיידרדרו לזנות". לדברי פלג, "צריך להפעיל טיפול משטרתי זהה כמו במקרה של הישראליות: לנקוט אמצעים נגד מי שמסרסר בנשים ומי שמפעיל מקומות זנות ולהושיט יד עם סל רווחה לנשים שנלכדות במעגל הזנות". קידאנה מסכמת: " צריך להשקיע משאבים כדי להגיע אליהן ולסייע להן לצאת מהמעגל הזה. בנוסף, צריך לסייע לנשים בכל הקשור למעמד, עבודה וטיפול בריאותי בסיסי ולא להפקיר אותן לחיי חרפה. אם ישראל תאפשר לנשים הפליטות לקבל סיוע בסיסי בתחומי בריאות-רווחה ותאפשר להן לעבוד, התופעה הזאת יכולה להיעלם. אבל כמו שזה נראה עכשיו, זה רק מתגבר".

 עורכת: תמר ארנון