אור קלוש חודר באיטיות לדירה הקטנה, מתייגע לפלס לו דרך פנימה. קאקו מתרוצצת בתזזית בבית. קאקו הפעוטה שבתחילת חודש ינואר נדקרה באורח קשה בראשה כתוצאה מפשע שנאה שביצע בה מרדכי זרצקי, בן ה-58, בתחנה המרכזית, כשהיתה חבוקה בזרועות אמה, יורדאנוס, תחגוג ביום חמישי הקרוב יום הולדת שנתיים לחייה.

סבך חוטים כבר לא מחבר את גופה הקטן למכונת הנשמה, סביב ראשה כבר לא כרוכה תחבושת ושסתומי פלסטיק קטנים לא מוחדרים עוד לוורידיה. אחרי חודשיים וחצי של אישפוז במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים "דנה" באיכילוב, היא הועברה למשך שבועיים לאישפוז במרכז הרפואי שקומי "רעות". מאז כל בוקר, חמישה ימים בשבוע, היא מגיעה עם אמה למרכז "רעות" ומהשעה שמונה בבוקר ועד השעה תשע וחצי היא עושה פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. "היא סובלת מצליעה ברגל ימין והיא צריכה לעבוד על תפקודי ידיים ורגליים", מסבירה יורדאנוס תוך שעיניה מלוות בדאגה את בתה הפעוטה המציירת כעת לצד אחותה הבכורה. רגעי השלווה מופרים כעבור דקות כשקאקו מתפרצת ללא סיבה על אחותה הבכורה, מכה אותה בפניה בפתאומיות, מושכת בשערה בחוזקה, קורעת את דפי הציור ומתחילה לבכות.

"קיבלנו את המלאך שלנו בחזרה, קיבלנו את הילדה חזרה לחיים, אבל אנחנו רואים שינוי בהתנהגות", אומר מולו, אב המשפחה, במבט כבוי. "היא הפכה לילדה תוקפנית, היא מרביצה לילדים. היא לא היתה כזאת".

"היא לא רגועה", ממשיכה יורדאנוס ונימה של עצבות משתרגת בקולה. "היא הפכה לילדה חסרת מנוחה. אנחנו מזהים שיש לה בעיה בקשב ובריכוז, היא מבולבלת מאוד. היא כל רגע רוצה משהו אחר. היא כל הזמן מתעוררת בלילה. לפני הדקירה היא היתה נרדמת כבר בשמונה בערב. עכשיו היא בקושי ישנה".

מולו מהרהר בתוגה ומוסיף: "קאקו מגיבה ומדברת אבל היא רק בת שנתיים. היא קטנה מכדי שנבין היום מה הנזק שנגרם לה. אנחנו עוד לא יודעים באמת מה מצבה הבריאותי של הילדה. אנחנו עוד לא יודעים איך היא תתפתח, האם היא תסבול מליקוי מוחי כשתגדל? האם ההתפתחות שלה תהיה תקינה? צריך לעבור זמן עד שנבין אם היא באמת בסדר".

יורדאנוס, קאקו ורות בביתם. "אין לנו חיים מאז הדקירה של קאקו ולמדינה לא אכפת". צילום: דניאל בר-און

 

"בת זונה מתה? התינוקת מתה?"

חצי שנה עברה מאז שבוצע פשע השנאה בפעוטה וניכר שהמשפחה הקטנה לא מצליחה להתגבר על הפגיעה, והיא מתרסקת לתוך עצמה.

"הלכנו ברחוב. בכניסה לתחנה המרכזית התקרב אלינו גבר לבן, ישראלי", סיפרה יורדאנוס לבלוג "שטח הפקר –הארץ" על אירוע הדקירה שחל ב-3 בינואר, ביום שישי, בשעה שמונה בערב ("איך בן אדם יכול לפגוע בצורה אכזרית בתינוקת קטנה?, 12.1.2014).

יורדאנוס התכוונה ללכת לגיסתה. קאקו הקטנה היתה חבוקה בזרועותיה, אחיה התלווה אליה, כשהוא מחזיק את בתה הבכורה, רות. "בצורה פתאומית, זריזה, בלי שיכולתי להבין בכלל מה קורה, הוא התנפל ודקר את קאקו בראשה במספריים כשהיא היתה בידיים שלי", שיחזרה. "זה לא יוצא לי מהראש –התנועה של היד שלו מונפת חזק לעבר הראש שלה. אני זוכרת שהסתכלתי וראיתי את התינוקת שלי מדממת מהראש, ואת היד שלי מלאה דם. ברגע הראשון קפאתי. הרגשתי כמו שיתוק בגוף. לא יכולתי לדבר. לא יכולתי אפילו להתקשר למשטרה. הרגשתי שאין לי כוח בגוף".

ברחוב נוצרה המולה. יורדאנוס ראתה את הדוקר מתרחק מהם בשאננות וחומק מהזירה ברוגע. "פחדתי שהוא יברח", סיפרה. "רציתי לרדוף אחריו אבל אחי החזיק אותי וניסה למנוע ממני לרוץ אחריו. הוא פחד שהוא ידקור גם אותי. בסוף הוא ויתר – הוא לקח ממני את קאקו והתחלתי לרוץ אחרי הגבר שדקר אותה. אנשים התחילו להקיף אותי. התחלתי לרעוד ולבכות ואמרתי – 'בבקשה, הבת שלי מתה. תעזרו לי. תעזרו לי'. אנשים מהקהילה האריתראית התקשרו להזמין אמבולנס ולמשטרה. לכולם כאב לראות את זה. אנשים אמרו לי 'אל תתקרבי אליו! שבסוף לא יאשימו אותך שאת עשית לו משהו, שלא יגידו שאת היית אלימה'".

יורדאנוס המשיכה לעקוב אחר הגבר בעיקשות. "פחדתי שהוא יברח בין כל האנשים", הסבירה. "הלכתי אחריו וראיתי שהוא הולך לכיוון מוניות השירות בתחנה המרכזית, הוא דיבר שם עם אנשים, ישב, עישן סיגריה. הוא הסתכל מרחוק על ההתקהלות. הוא נכנס לחנות ואכל. כשהוא יצא הוא ניסה להיפטר מהמספריים. הוא בשקט-בשקט, לאט-לאט הוציא את המספריים מכיס המכנסיים וזרק כדי שלא יראו, אבל המשטרה בדיוק באה ותפסה אותו".

בכתב האישום שהוגש נגד התוקף מרדכי זרצקי נכתב: "במועד שאינו ידוע…גמלה בליבו של הנאשם ההחלטה לרצוח תינוק בעל צבע עור שחור. הנאשם הגיע לרחוב יסוד המעלה בתל-אביב, סמוך לתחנה המרכזית החדשה, כשהוא נושא עמו מספריים, בהם הצטייד מבעוד מועד. משהבחין הנאשם ביורדאנוס הנושאת בידה את בתה התינוקת, צעד הוא אחריהם, התקרב לעברם כשהוא אוחז את המספרים בידו, ובלי שיורדאנוס ובני משפחתה יבחינו בו, הניף את ידו, נעץ בחוזקה את המספריים בראשה של התינוקת, בכוונה להביא למותה, הוציאם מראשה, הכניסם לכיס מעילו וחזר על עקבותיו, לכיוון ממנו הגיע בכוונה להימלט מהמקום.

"כתוצאה ממעשיו של הנאשם, נחבלה התינוקת חבלת ראש חודרת, דיממה והקיאה. היא פונתה לטיפול נמרץ בבית החולים דנה, כשהיא סובלת מפצע חדירה בצד ימין בראשה עם פתח בעצם ודימום מוחי. התינוקת הורדמה והונשמה, עברה החייאה ממושכת, הועברה לניתוח נוירוכירורגי דחוף, סבלה גם מטרומבוזיס עורקי ברגל ואושפזה בטיפול נמרץ ילדים, כשהיא מורדמת ומונשמת ובסכנת חיים". כתב האישום נחתם במילים: "במעשיו המתוארים, ניסה הנאשם לגרום למותו של אדם".

בבקשה למעצר עד תום ההליכים הועלו הטיעונים הבאים מצד פרקליטות מחוז תל-אביב: "לגרסת המשיב (מרדכי זרצקי), עשה כן ממניעים גזעניים ושנאתו של המשיב לשחורים. לדבריו בפני השוטרים שעצרוהו מסר כי דקר את התינוקת "בגלל שאני שונא אותם, הם שחורים ועושים הרבה בלאגן". בחקירותיו במשטרה הוסיף המשיב ואמר: "תקפתי מחבלים שחורים, היה תינוק שחור, אמרו שתינוקת שחור בגלל שחורים מחבלים. טרור שחור, גזע לבן". כשנשאל המשיב מה רצה להשיג כשדקר את התינוקת השיב: "להרוג אותה, אני לא ניסיתי, אני בטוח שאני הרגתי אותה…בת זונה מתה? התינוקת מתה? אני בטוח שהיא תמות, שהמכה..היא תמות".

קאקו הפעוטה ואמה במחלקה לטיפול נמרץ בבית חולים "דנה", ינואר 2014. "אף אחד לא לקח אחריות על המעשה". צילום: דניאל בר-און

ועוד נכתב: "בעברו של התוקף שלושה הליכים פליליים קודמים בעבירות הצתה, אלימות ורכוש. הליכים אשר הופסקו בשל כך שהמשיב לא היה מסוגל לעמוד לדין עקב מחלת נפש. המשיב אושפז בעברו במוסדות פסיכיאטריים, ואולם ככל ששוחרר, שב ועבר עבירות פליליות קשות, כאשר החמורה שבהן היא זו המיוחסת לו כעת, שעה שביקש להביא למותה של תינוקת בעלת גוון עור שחור, הכל ממניעים גזעניים טהורים.

"מסוכנותו של המשיב זועקת לשמים. מעשיו החמורים נוכח מניעיו הגזעניים של המשיב והעדר מורא מצידו, ולו הבסיסי, מאימת הדין, כמו גם קווי אישיותו ופרץ דחפיו האלימים הבלתי ניתנים לריסון, מביאים לכדי מסקנה כי שחרורו של המשיב ממעצר מעמיד בסכנה מוחשית את גופם, ביטחונם ושלומם של ציבור בלתי מוגדר של אנשים שכל חטאם מתמצה בהיותם בעלי גוון עור שחור".

אבל זרציקי חמק גם הפעם מההליך הפלילי. גם במקרה זה, על אף חומרת פשע השנאה שביצע ולמרות הדברים הנוקבים שנכתבו כנגדו הוא לא הועמד למשפט.

מפרקליטות מחוז תל-אביב נמסר: "על פי החלטת בית המשפט מיום 9.2.14 הופסקו ההליכים המשפטיים כנגד מרדכי זרצקי. זאת לאור חוות הדעת שהתקבלה על ידי הפסיכיאטר המחוזי לפיה הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין".

משפחה בטיפול

מולו מהרהר באי ענישתו של הגבר שפגע בבתו. "זה קל. הרבה פעמים מאז שזה קרה אני חושב כמה זה קל – גבר אחד מול ילדה", הוא אומר בקול שבור. "קל לעשות פשע נגד שחורים. זה מאוד פשוט לעשות את זה. קל לפגוע בבן אדם, והמדינה לא עושה כלום. אני חושב שאולי הייתי מרגיש טוב יותר אם הוא היה בכלא". אחרי שתיקה קצרה הוא מסביר: "אני לא אומר את זה מתוך רצון בנקמה, זה לא מה שמניע אותי. אם הוא היה נכנס לכלא היתה לנו לפחות תחושה שלמדינת ישראל אכפת מאיתנו, שלמישהו כואב שהילדה שלנו נפגעה, שמישהו מבין שאסור לעשות דבר כזה. אבל התחושה שלנו היא שוויתרו לו. שלאף אחד לא אכפת מאיתנו. אף אחד לא לקח אחריות על המעשה הזה. למה ראש הממשלה לא התייחס למקרה הדקירה? למה אף חבר כנסת או שר בממשלה לא בא לדבר איתנו? למה אף אחד במדינה לא בא לבדוק איך אנחנו מתגברים על זה? אני שואל את עצמי כל יום אם היחס הזה הוא בגלל שאנחנו שחורים".

בתקופת האישפוז בבית חולים "דנה" היתה זאת יורדאנוס, אם המשפחה שהחזיקה את התא המשפחתי על כתפיה. כוחה ההישרדותי, מרצה, קור רוחה והאיפוק שהפגינה עטפו והגנו על בני ביתה. כיום היא נראית אישה שבורה, חסרת כוחות ועייפה. נדמה שרק כעת היא מאפשרת לעצמה לכאוב ולהתמודד עם האירוע. יורדאנוס אינה מסוגלת לחזור לעבודה, והיא ממעטת לצאת מהבית. "אני מרגישה דיכאון ועצב, בילבול, פחד, אני לא מצליחה להירדם בלילה ויש לי התקפי חרדה", היא אומרת בעיניים מלאות דמעות. "אני מפחדת ללכת ברחוב לבד ללא ליווי. אם אנחנו פוגשים חברים ברחוב והם מחבקים אותי או נוגעים בי אני צריכה להירגע במשך חצי שעה ולפעמים אני גם מתעלפת".

יורדאנוס לא רגילה להיות חלשה. היא מתקשה להסתגל לשינוי שחל בה. "לפני שבועיים הלכתי עם הבנות ברחוב ועבר גבר לבן שנראה לי פתאום כמו התוקף אז התחלתי לברוח בבהלה", היא מספרת בטון מהול במבוכה. "רצתי עם הילדות לכביש. מכוניות צפרו, אנשים שאלו אם השתגעתי ואני נכנסתי להתקף בכי. זה קורה לי הרבה – אני כל הזמן חושבת שאני רואה את התוקף של קאקו כשאני הולכת ברחוב ואז אני מתחילה לבכות".

מולו חזר לעבודה כסדרן ברשת "חצי-חינם". "אנחנו משלמים 3,000 שקל שכר דירה, והמשכורת שלי לא מספיקה לנו לחודש", הוא מסגיר. "בעבר יורדאנוס עבדה והסתדרנו. עכשיו אני לוקח כסף מחברים כדי לשרוד כל חודש ומחזיר כשהמשכורת מיד נכנסת".

יומה של יורדאנוס הצטמצם לליווי בתה למרפאת השיקום ולהיטלטלות מתישה בין קופת חולים, מרכז השיקום ובתי חולים, כשהיא נאלצת להילחם במנגנון הבירוקרטי של קופת החולים על כל אישור בדיקה לבתה. "מחודש מאי אני לא מקבלת מקופת החולים טופס 17 כדי לעשות לה בדיקת MRI. קאקו צריכה לעבור בדיקה ובקופת החולים אומרים 'לא עכשיו, זה הרבה כסף'. אני לא יודעת מה מצבה אז אנשים פרטים מגייסים את הסכום כדי שהיא תעבור את הבדיקה", היא אומרת ומוסיפה בתסכול מופגן, "אנחנו משלמים את הביטוח הרפואי בעצמנו – 200 שקלים לילדה. 400 שקלים בחודש עבור שתיהן. אין לי כסף לעשות ביטוח רפואי לעצמי. הילדה נדקרה, התוקף לא קיבל אפילו חודש מאסר ואנחנו מממנים את הטיפול הרפואי שלה".

רות בת השלוש משתובבת עם אחותה בסלון הבית. "רות בטיפול פסיכולוגי פעם בשבוע", אומרת אמה. "יש לה פסיכולוגית בהתנדבות. היא היתה איתי כשזה קרה וראתה הכל. גם היא בטראומה. היא בוכה מתוך שינה ומתעוררת 5-4 פעמיים בלילה. יש לה גם פחד מגברים לבנים. לפני כמה ימים היא היתה איתי במטבח ואחי אמר לה בצחוק 'מי עושה בלגן?' אנחנו פתאום רואים אותה עושה סימן של דקירה בראש ואומרת 'רוסי'".

יורדאנוס מדברת בטון שקט כדי שבתה לא תשמע – "הפסיכולוגית הראתה לי ציור שהיא עשתה של המשפחה – היא ציירה את כולנו קשורים אחד לשני בחבל. ראיתי את זה ובכיתי. יש לה פחדים שניפרד, שהמשפחה תתפזר".

לבני הזוג מגיע אחת לשבוע פסיכולוג המטפל בהם בהתנדבות.  "קשה לי לראות את המשפחה ככה", אומר מולו. "יורדאנוס לא מפסיקה לבכות כל היום. לי יש המון דאגות, נהייתי חסר סבלנות ועייף".

"רוצה לחיות במקום אחר"

יורדאנוס ומולו, שניהם בני 27, נמלטו לישראל מאריתריאה לפני כחמש שנים. יורדאנוס גדלה באריתריאה בחיק משפחה מורחבת של עשרה אחים. "עבדתי כפקידה במלון ויום אחד הגיעו אורחים שהציגו מסמכים ודרכונים מזויפים", היא מסבירה את הרקע לבריחתה מאריתריאה. "לא ידעתי שאלה מסמכים מזויפים ואיפשרתי להם להיות במלון. אחרי כמה ימים השלטון האשים אותי בזיוף המסמכים ובשיתוף פעולה ורצו לשים אותי בכלא", יורדאנוס נמלטה מאריתריאה לסודן. "ברחתי מהר, בלי לספר למשפחה, בלי להיפרד מההורים ומהאחים ובלי כסף. זה היה קשה". אחרי שלושה שבועות בסודן נמלטה למצרים ומשם חצתה את הגבול לישראל.

בסיני היא נכלאה על ידי הבדואים יחד עם מבקשי מקלט אחרים בתא ברזל לוהב, בשמש הקופחת. "לא היה לנו כמעט אוויר, לא אוכל ולא שתייה", היא משחזרת. "כל הזמן התעלפנו. הצלחתי בסוף להשיג כסף מחברים מהקהילה האריתריאית שחיים בגרמניה. הכסף הועבר לבדואים ושוחררתי בגבול ישראל.

היא נכלאה למשך שלושה חודשים בכלא קציעות ועם שחרורה הגיעה לגינת לוינסקי, שבתחנה המרכזית בתל-אביב. "לא הכרתי אף אחד. לא היה לי כסף. אנשים זרים מהקהילה האריתראית לקחו אותי לדירה שלהם וזה היה קשה. לא הכרתי אותם. לא קיבלתי ויזה אז לא יכולתי לעבוד ולא היה לי איך לשלם. היו ימים שלא אכלתי כלום בגלל הבושה". כעבור שלושה חודשים היא החלה לעבוד בניקיון ועברה לשכור דירה עם חברה. במהלך השנים נמלטה גם אחותה לארצות-הברית ואחות אחרת שלה ברחה לאנגליה ושניים מאחיה נמלטו לישראל.

מסלול הנדידה של מולו לישראל היה שונה. מולו נולד באריתריאה וברח בצעירותו למחנה פליטים באתיופיה. "ראיתי שהשנים עוברות ושהם לא עוזרים לנו כפליטים והמצב רק מחמיר. חברים שלי היגרו משם במעמד פליט לקנדה ואחרים לארצות-הברית. אני ברחתי משם לסודן. המצב שם היה נורא אז ברחתי למצרים ובסיני גם לי לא היה כסף לשלם לבדואים". במשך חודשיים ספג עינויים מהבדואים. "אין מים, אין אוכל, לא נותנים לישון ורק מכים אותנו כל הזמן", הוא משחזר. "כעבור חודשיים הצלחתי להשיג מחברים שברחו לארצות-הברית את הסכום. כל אחד שם 200 דולר ורק ככה הצלחתי לשלם לבדואים".

מולו נכלא בקציעות למשך חודש. "הגעתי לגינת לוינסקי, בלי משפחה ובלי כסף. ישנתי בגינה ועבדתי 'בצ'יק-צ'ק'", הוא מחייך בתוגה, "זה אומר שעובדים 14 שעות אצל קבלן ואולי-אולי מקבלים את הכסף באותו היום. עבדתי ככה חמישה חודשים עד שהשגתי ויזה. זה היה קשה".

יורדאנוס, קאקו ורות בביתם. "קיבלנו בחזרה את המלאך שלנו אבל איפה המדינה?" צילום: דניאל בר-און

החלום למצוא מקלט בישראל נגדע מאז שבוצע פשע השנאה בקאקו. "לפני שברחתי לכאן האמנתי שהמדינה הזאת קדושה", אומרת יורדאנוס בעיניים דומעות. "ישו נולד כאן, פה יש אלוהים. מהיום שהגעתי לכאן הרגשתי בטוחה, אבל אחרי שקאקו נדקרה קשה לי לחיות כאן. אני לא מרגישה מוגנת. אני מפחדת לצאת מהבית. ההליכה ברחוב מבהילה אותי. אני לא מרגישה בן אדם. אנחנו פליטים, אנחנו לא יכולים לחזור הביתה לאריתריאה", היא ממררת בבכי. "אבל אני רוצה לחיות במקום אחר, לשכוח מהכל, להתחיל חיים חדשים".

מולו מתבונן בקאקו בעיניים נוגות. "קיבלנו בחזרה את 'המתנה' שלנו, את המלאך שלנו אבל איפה המדינה?", הוא תוהה וניכר שהעלבון שלו צורב. "אף אחד לא לוקח אחריות על מה שקרה? אף אחד לא בא לעזור, לדבר איתנו. שום דבר. לנו כבר אין חיים מאז הדקירה של קאקו ולמדינה לא אכפת".

סיגל אביבי, פעילה אקטיביסטית למען מבקשי המקלט, המלווה את המשפחה מהיום הראשון של האירוע מוסיפה: "מכתב האישום עולה בבירור שזה פשע שנאה, והוא לא נולד מתוך חלל ריק אלא כתוצאה של הסתה. המדינה היתה צריכה מיד אחרי האירוע לתת להם כמחווה מעמד של פליטים, גישה נוחה לשירותי רווחה ורפואה, לדאוג שעובדת סוציאלית תגיע אליהם ולבחון פיצוי כספי או לפחות לבדוק איך אפשר להקל עליהם. לצערי הם נותרו שקופים, מנותקים, ללא רשת תמיכה בסיסית. הסיוע המועט שהם מקבלים מגיע רק ממתנדבים. זה מצב בלתי נסבל. כל המשפחה סובלת מפוסט-טראומה ומתקשה לחזור למסלול והמדינה מתנכרת למצבם".

 ובעניין אחר:

מרים ויוסיף שסיפורם הובא כאן בשבוע שעבר ("למה במדינת ישראל לא מאמינים שגם אנחנו יכולים להתאהב?") מוזמנים היום לראיון חוזר במשרד הפנים. לאחר הגשת ערר מצד עו"ד ידין עילם, המייצג את בני הזוג, ולאחר החלטת בית המשפט בנושא, הודיע משרד הפנים כי הוא מבקש לבחון מחדש את עניינם. לפי שעה הוקפאה כניסתו של יוסיף למתקן השהייה חולות והוארכה האשרה שלו. יש לקוות כי הראיון שיתקיים היום יהיה מכבד יותר, לא פוגעני ולא משפיל ושבסיומו יכירו נציגי משרד הפנים בנישואי האמת של בני הזוג ותופסק ההתעמרות בהם.

 

עידכון חשוב:

הרבה צער ועצב מתועדים בבלוג הזה, והסליחה עם הקוראים. והנה, שביב של אור ושמחה הצליח לחדור גם לכאן. משרד הפנים חזר בו וביטל את זימונו של יוסיף למתקן השהייה חולות ("למה במדינת ישראל לא מאמינים שגם אנחנו יכולים להתאהב?"). מרים ויוסיף יוכלו לחיות כבני זוג מבלי שיפרידו ביניהם.

מאחר וכל סיפור שאני מתקרבת אליו הופך מיד לטראגי אני מייחסת את ההישג המרגש הזה לעו"ד המצוין ידין עילם, המייצג את בני הזוג במאבקם. אני רוצה להביע גם את הערכתי לפעילים המסורים המקיפים את מרים ויוסיף. תודה לכם על המאבק הזה למען האהבה.