להיות אמא – חודש ראשון

יעל קציר | 16.11.2014 | 17:41
חודש אחרי הלידה, סיכום זמני:
 
שינה
במהלך ההריון הזהירו אותי שיהיה קשה בלי שינה. השבועיים הראשונים היו קלים באופן מפתיע, לא הבנתי מה רוצות המתבכיינות: ישנים בהפסקות, ומשלימים עוד קצת בשנ"צ. בשבוע השלישי הצטברות חוסר השינה כבר החלה להקשות, אבל עם קצת עזרה מאמא ומאחרים הצלחתי לנוח. בשבוע הרביעי כבר דיברתי שטויות והסתובבתי כסהרורית. והלילה הבלתי יאומן קרה: היא ישנה 7 שעות ברצף, ואני התעוררתי בבהלה לבדוק אם יש לה דופק.
 
הורמונים

אמרו לי שההורמונים הופכים אותנו למטורללות למשך כשבועיים אחרי הלידה. הכינו אותי שאהיה עצבנית, שאפרוץ בבכי בלתי נשלט, שום דבר מאלה לא קרה. במקום זה הייתי באופוריה מוחלטת. מאושרת עד הגג, מאוהבת עד לירח. אחרי שבועיים הקשיים החלו להצטבר, בזה אחר זה. מאז אני לא פחות מאושרת או מאוהבת, אבל יותר ראלית ועייפה. 
 
האכלה
הנקה מלאה. מצד אחד – אסוציאציה ממשמרות רפת בקיבוץ, מצד שני – כיף גדול. התדירות הגבוהה של ההאכלות, לצד הדיגדוג הנעים כשזרם החלב יוצא. הכאב החד אם היא צובטת או שורטת, והמגע המלטף של כף ידה הקטנה על חזי. שאיבת החלב המשפילה במכונה, אבל הריפרוף של נשימתה הישר לתוך הלב שלי. יש משהו בתלות הזו ובקירבה הזו שממצים את כל תחושת האימהות לגוש אחד ענק בגרון של אושר מהול בבהלה מגודל האחריות. 
 
הפרשות
בדרך כלל משני הכיוונים במקביל: פליטות וחירבונים. וזה משפריץ ומלכלך. קקי שיוצא משליטה, מכתים את הבגדים ומגיע עד לעורף או שטפונות של פליטות הם עניין יומיומי כמעט. החלפת חיתולים היא מלאכה מונוטונית ונבזית, ומשום מה תמיד באמצע הלילה בשיא העייפות – היא תחרבן ותשתין על שלושה חיתולים נקיים בזה אחר זה, ותפלוט גם על כל משטח ההחלפה או לפחות על הבגדים שלי. הריח הנורא של החיתול המלא בצואה הפך בתוך חודש לריח בושם נעים באפי. ברור לי שכשיתחילו טעימות האוכל המוצק עוד אתגעגע לבושם הזה. ואגב, ידעתם שאור שמש ישיר מסיר כתמי קקי ומעלים אותם לחלוטין?
 
גזים
זה התחיל. הסיוט של כל הורה וכל תינוק. צרחות אימה בשעות די עקביות של היום, שבשביל להרגיע אותן צריך פחות או יותר לקפץ על רגע אחת תוך עירסול, החזקת המוצץ שלא יפול, שמירה על שיווי משקל והשמעת קולות משונים. ולאחר כל הפירוטכניקה הזו, בשניה שנשמע קול פלוץ או גרעפס – נפלטת ממני תגובה בלתי נשלטת של מחיאות כפיים וקריאות עידוד ושמחה.
 
מוצץ
עובד כמו קסם, רק צריך למצוא שיטה לחבר לה אותו לפה שלא ייפול כל הזמן. 
 
בגדים
בחודש אחד כבר פתחתי חשבון עם כמה עניינים הקשורים לבגדי תינוקות: 
1. מידה וגודל. ברור שלא כל ניו בורן שוקל אותו הדבר. וגם 0-3 זה טווח מאוד רחב. לכן אפשר למצוא בגדים במידות אלו בגדלים שונים לחלוטין, חלקם קטנים וחלקם ענקיים. אז הנה רעיון: למה לא לתת מידות לפי משקל? יהיה הרבה יותר פשוט לרכוש כך, או לדעת מה מתאים ומה לא. 
2. תיקתקים. והמון מהם. צריך תואר בשביל לדעת איזה חלק נסגר לאן והרבה סבלנות בשביל לתקתק את כולם. עכשיו נסו לעשות את זה עם תינק/ת בוכה או מתנועע/ת. 
3. אוברול שצריך להעביר דרך הראש. זה פשוט לא הגיוני, ואידיוט מי שהמציא את זה (שמעתם, דיסני?) 
4. צבעוניות. די עם הוורוד לבנות וכחול לבנים! יש כל כך הרבה צבעים יפים, ואנחנו לובשות את כולם (טוב חוץ מאדום). 
5. מה מתאים למה ומתי. אחד הקשיים הגדולים של החודש הראשון הוא לדעת מתי להלביש חולצה עם מכנסיים ומתי אוברול. או לחילופין: מתי להשתמש במכנסיים חתוכים וגרביים ומתי במכנסיים עם רגליות. וכמובן – דילמת האמהות הטריות – כמה שכבות לעזאזל? צר לי לבשר שעוד אין לי תשובות חד משמעיות ויש ימים שאני מחליפה לה כמה בגדים עד למציאת הנוסחה המתאימה. לרוב עד שכבר נמצא הבגד הנכון, הוא יוכתם מייד מפליטה או מחיתול שדלף.
 
מתיקות
העוויות הפנים שמתרגלות בכי, צחוק וכיווצי שפתיים, תנועות הידיים והרגליים הלא רצוניות שלאט לאט משתנות לקראת השגת שליטה, הרמות הראש עד שהוא נופל בפתאומיות, המבט המסומא שהולך ומתחדד, וכעבור כחודש – החיוך הראשון, המפתיע, מחמם הלב שמביא אותי לדמעות אושר. הילדה הזו מסובבת אותי על האצבע הקטנה שלה, וזו רק ההתחלה.
 
להמשך הפוסט

הלידה – פוסט למיטיבי לכת

יעל קציר | 24.10.2014 | 14:06

 

אזהרה: פוסט זה מכיל מידע מפורט ותיאורים גרפיים הקשורים בלידה, בכאבים ובהפרשות הגוף הנלוות. לא לבעלי לב חלש. 

 

 

אקדים ואספר שהלידה היתה חיובית מאוד, באופן מפתיע. אני כותבת את הדברים שבועיים וחצי לאחר שקרו, וחלק מהאירועים אולי התקבעו בזיכרון בצורה אחרת מאיך שנחוו באותו הרגע, אבל אנסה להישאר נאמנה לתיאור מדוייק ככל שניתן. אחד הדברים העיקריים שהציקו לי לפני, תוך כדי ולאחר הלידה, היה קשור בכל מיני הפרשות וג'יפה של הגוף, שלא כל כך מדברים עליהם לפני הלידה, וגם אם ידעתי על קיומם הם הפתיעו אותי בנוכחות שלהם בפועל. לכן אני מפרטת כאן גם את כל הגועל נפש, לא בשביל להוציא לכן את התיאבון אלא כדי שתגיעו מוכנות, וכדי לפתוח את הדיבור גם על מה שנחשב טאבו.

 

למי שלא עקב/ה, הימים האחרונים להריון היו קשים מאוד. הציפיה, תופעות פיזיות שונות, חוסר הוודאות ולחצים של רופאים שונים בנוגע לגודל של אביגיל – גרמו לי להגיע לביקורות תכופות לבית החולים, לקבוע שני טיפולי זירוז טבעי (ולברר לגבי טיפול שלישי) ולהסכים להתערבות רפואית קלה. בשתיים מהביקורות במיון, הרופאה שאלה אותי אם לעשות לי סטריפינג. מדובר בפעולה שנעשית בהחדרת אצבעות לאיבר המין (היא ממילא בדקה פתיחה), שניתן לעשות רק אם יש פתיחה של 2-3 אצבעות, ובה הרופאה מפרידה באצבעה את השיליה מהרחם ומעודדת היפרדות שיליה. הרופאה ביקשה את רשותי לבצע את הפעולה, ביקשתי שתעשה זאת בעדינות, ושאם אתחרט באמצע שתפסיק (כי חברה סיפרה לי שלה זה מאוד כאב והיה מאוד טראומטי). הפעולה לא ארכה יותר מחצי דקה, ולא כאבה לי בכלל. לאחר הפעם הראשונה החלו התכווצויות יותר תכופות בבטן, ולאחר הפעם השניה נרשמה כבר התקדמות של ממש כשיצא הפקק הרירי. הפקק הרירי הוא בעצם גוש רירי בצבע חום-אדמדם שיציאתו מבשרת את הלידה, אבל זה יכול לצאת בין מספר ימים למספר דקות לפני תחילת הלידה. אצלי זה היה כמעט שבוע לפני, ולאחריו נמשכה הפרשה רירית בצבע חום-אדמדם. 

בבוקר יום שלישי התעוררתי וגיליתי שההפרשה הרירית טובלת בתוך שלולית קטנה של נוזל עכור בצבע חום-בז'. זה מאוד הטריד אותי, כי חששתי שמדובר בירידת מים מקוניאלים (מים מקוניאלים הם מים שמכילים מקוניום – צואת העובר – ומחייבים לגשת מייד לבית החולים). התייעצתי עם כמה נשים, ביניהן אחות בחדר ניתוח יולדות, ותוך כדי התייעצויות החלו צירים אחרים משהיו לי לפני כן. תכופים יותר ומעט סדירים יותר. האחות אמרה: אם את כבר עם צירים חכי שזה יתקדם וממילא תגיעי לבית החולים היום או מחר. אמא שלי ואחי הגיעו להיות איתי, וביחד העברנו את הבוקר כשפעם בכ-20 דקות מגיע ציר כואב, אבל כזה שאפשר לחייך או לדבר תוך כדי. 

בשעה שתיים בצהריים ראינו שהעניין לא מתקדם, והצירים לא נהיים תכופים יותר. יצאנו לסיבוב הליכה בשכונה, משהו כמו חצי שעה, שבמהלכה לא היה אף ציר. רק לאחר חזרתנו הביתה הסתדרו הצירים פתאום במרווחים קבועים של 15 דקות בדיוק ונמשכו קרוב לדקה. שעתיים כאלו – וכבר התחלנו לחשב אם נצא לבית החולים כשהצירים יגיעו כל 5 דקות, או אולי כל 10 – כי כבר זמן של פקקים ועדיף שלא ניתקע בדרך. תוך שאנו מתלבטות, ועוד עונות לטלפונים, ואני מתרגלת בכל ציר את התרגילים שלמדתי בהכנה ללידה של נשימות שעוזרות לפתיחה ולהירגעות, של סיבובי אגן בתנוחות שונות והקפצות על כדור פיזיו ובהליכה, פתאום הגיע ציר אחד כואב במיוחד! במשך כל זמן הציר, כדקה, לא יכולתי לדבר, התכנסתי בתוך עצמי ובסיבובי האגן והנשימות, אבל הופתעתי מהעוצמה. רגע לפני כן עוד חשבתי לעצמי – אם אלה צירים אז השד לא נורא כל כך, והנה פתאום הכאב המפלח הזה שאיני מוצאת אפילו מלים לתאר אותו. תוך כדי הציר החלה גם ירידת מים, ואז גם לא היה ספק: מים מקוניאלים. בזמן הקצר ששטפתי את עצמי במקלחת לפני היציאה לבית החולים כבר חוויתי עוד שני צירים חזקים שגרמו לי לחשוש שאלד במקום או בדרך. שאלת השאלות הפכה להיות: מה יהיה אם לא נספיק להגיע לבית החולים, או אם לא אספיק לקבל אפידורל. 

את כאב הצירים איני יכולה לתאר כאן, וחבל – כי דווקא רציתי, אבל מדובר בסוג כאב שהמוח לא מסוגל להכיל, ומדחיק אותו מייד. אני זוכרת שלא הצלחתי לחשוב, שהצירים הרגישו כאילו נמשכים המון זמן ומגיעים כל דקה, למרות שנמשכו קצת פחות מדקה והגיעו כל 3 דקות. העובדה שבבת אחת היתה קפיצה מצירים כל 15 דקות לציר כל 3 – הלחיצה אותי מאוד, וגם את אמא שלי שנהגה בשוליים כדי לעקוף את הפקק ולהגיע מהר לבית החולים. בכל הזמן הזה לא זכרתי שום דבר מההכנה ללידה: לא את העצות לתרגילים, לא את ההרגעה שלידה ראשונה לוקחת זמן, ובטח לא את העצה לנסות להישאר כמה שיותר רגועה וכמה שיותר בתנועה ובזווית שתעזור לעובר למצוא את הדרך להתברג באגן. לא יכולתי לחשוב, לא יכולתי לדבר, ולא לעמוד (אני מכירה בנות שדווקא יכלו רק לעמוד ולא היו מסוגלות לשבת). הדבר היחיד שזכרתי היה הנשימות, וגם בזה התקשיתי. עוצמת הצירים היתה מאוד אינטנסיבית, אבל זכורה לי במעורפל לחלוטין. זה לא כאב שאצליח לשחזר בזיכרוני, ואולי טוב שכך. 

למיון נכנסתי על כסא גלגלים. עצם המחשבה על עמידה על הרגליים נראתה לי בלתי אפשרית. כשעברתי מהכסא למיטה הוא היה רטוב לחלוטין (אה, כן! ממליצה לכן לפרוס שקית אשפה גדולה בין הסדין למזרון או מתחת למושב באוטו אם יש חשש לירידת מים, אחרת הסירחון יישאר ולא ייצא. הטיפ הזה עזר לנו מאוד) ולפני שהספקנו לשים לב כבר הושיבו עליו אישה אחרת שהגיעה למיון עם צירים כואבים, וכל שנותר היה לקוות שגם לה יש רטיבות משלה והיא לא תשים לב שהתיישבה בתוך שלולית עכורה ומגעילה. בבדיקה במיון האחות הכריזה: פתיחה של 2 וחצי אצבעות! רק אז הבנתי שהלידה עוד רחוקה, ושכל הלחץ היה מיותר. יש זמן לאפידורל (מאותה שניה התחננתי לקבל, ועד היום אני מוכנה לנשק את ידיו ורגליו של הרופא המרדים), יש זמן ללידה, אבל הצירים היו כל כך משמעותיים שכל מה שלמדתי בהכנה ללידה נשאר אי שם מאחור, לצערי. 

בסך הכל עברו 5 שעות של צירים משמעותיים, כואבים ותכופים עד לאפידורל (עד שהגענו לבית החולים, עד שהכינו את החדר, עד שהגיע המרדים ונתן לי עירוי ובדק כל מה שבדק). אבל מרגע האפידורל – החיים נראו אחרת. פתאום שמתי לב שכל בני המשפחה שלי אתי. פתאום ראיתי לצידי אנשים, הצלחתי לדבר, לנשום ולהירגע. פתאום התחלתי להנות! השעה היתה עשר בערב, ולא ידענו כמה עוד נעבור. האחות המיילדת הנחמדה מאוד אמרה שהיא מקווה שאשאר איתה עד סוף המשמרת בשבע בבוקר, אני קיוויתי שלא, ולא ידעתי שאלד רק במשמרת הבאה. מדי פעם היא יצאה ליילד מישהי אחרת, מדי פעם שמענו צרחות של יולדת שלא הספיקה לקבל אפידורל או של תינוק נוסף שנולד. עודדנו את היולדות האחרות, צחקנו הרבה, קצת נמנמתי לסירוגין וקצת ריחמתי על אמי וגיסתי, המלוות שלי, שקפאו מקור בזמן שאני מכוסה בשמיכות ובקבוקים חמים. 

הייתי מחוברת בהמון צינורות: עירוי נוזלים, אפידורל, צינור אחד שהחדירו לי לרחם – כן כן, מלמטה, ומעבר לראש של אביגיל – שהכניס שטיפת מים נקיים כדי לאזן את המקוניום וכדי להיטיב איתה, המים נזלו ונשטפו החוצה ומדי פעם החליפו לי את הסדינים. קטטר בגלל השעות שנקפו, ובשלב מסויים כשהיתה הפרעה בדופק העוברי גם שמו לי מסכת חמצן. הטישטוש מהעייפות, מההתרגשות ומהרדמת האפידורל השאירו אותי רגועה יחסית. ההתקדמות היתה איטית, פעם בכמה שעות בדקו את הפתיחה, וכשכבר היתה פתיחה של 9 וחצי היה צריך לחכות שאביגיל תרד למטה בספינות ותיכנס נמוך יותר לאגן. כשהיא כבר ירדה – פתאום לא היו לי צירים והיה צריך לתת לי פיטוצין על מנת לעזור. משמרת הלילה הלכה, משמרת הבוקר הגיעה עם מיילדת חדשה ומקסימה לא פחות, ובסביבות שמונה בבוקר היא באה לעדכן אותי שהנה אנחנו מתחילים. בגלל המקוניום, היא הסבירה, תהיה נוכחת בלידה רופאת ילדים. הם לא יעודדו את אביגיל לבכות, ולא יתנו לה להיות עלי יותר מדקה אלא יקחו אותה מייד לבדיקות – כדי לנקות לה את הפה מצרכיה שלא ייבלעו, ורק אחרי הטיפול בה יחזירו אותה אלי, נקיה ומוכנה.

רגע לפני תחילת הדחיפות ביקשתי בקול רם: שזה יקח 20 דקות, לא יותר, ושיסתיים בלי תפרים. המיילדת אמרה: זה לא סביר, כי יש לך שם נפיחות די גדולה. גיסתי חייכה אליה ואמרה: תהי אופטימית. כשגיסתי מחזיקה רגל אחת, המיילדת רגל שניה ואמא שלי לצידי מחזיקה לי את היד ומלטפת לי את הראש – התחלתי לדחוף. "עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד" היו קריאות העידוד של כולן בחדר, והחיוך לא מש משפתיי. התרגשתי מאוד, במיוחד כשהן עודדו אותי שזה מתקדם יפה, שאני לוחצת טוב ושעוד רגע היא בחוץ. המיילדת השתמשה בשמנים שהבאתי (שמן שקדים ושמן פרינאום, באותם בקבוקים פתוחים שהשתמשתי בהם ממילא לשימון בחודשי ההריון האחרונים) ונתנה לי להרגיש את הראש ואת השערות בין לבין. אחרי כמה דקות היא עברה לעמדת "תפיסה", אמא שלי עברה להחזיק את הרגל במקומה וקיבלה מקום טוב לצפות בהגחתה של אביגולי. בדקות אלו ידעתי שבחרתי מצויין: ההתרגשות של כולנו, המאמצים המשותפים ותחושת הקירבה והחיבור, וכמובן התחושה שכולנו חוות לראשונה חוויה נפלאה מאין כמותה – הציפו את כולנו. 

יותר מהכל אני זוכרת את התחושה המופלאה של רגע היציאה, התפתלות דגיגית בין רגליי, מלווה בדיגדוג עדין ובעוצמה רגשית. זה היה כמו אורגזמה הפוכה! כמו אחרי הנשיקה הראשונה שלי, אני עדיין מנסה לשחזר את התחושה ויודעת ששום דבר בעולם לא ישווה לזה. אביגיל נולדה ב-8 באוקטובר, ב-8 דקות לעשר בבוקר, כשדודתה וסבתה מעודדות משני הצדדים. המיילדת הניחה אותה על בטני והייתי כל כך המומה שהיא היתה צריכה לומר לי – את יכולה להחזיק, ואני מודה שטיפ-טיפה נגעלתי מכל הנוזלים והג'יפה שהיא היתה מכוסה בהם. אבל שמתי את היד על בתי, מהר לפני שיקחו אותה ממני. דקה אחר כך היא כבר נלקחה, כשאמי הולכת בעקבותיה, והוחזרה כעבור כרבע שעה. התינוקת המתוקה שלי נולדה רגועה ודברנית בקול שקט, עם ראש ארוך ארוך כאילו יצאה בלידת ואקום, 3025 גרם של אהבה. אחרי עשר דקות כבר נלקחה להשגחת אחיות ולהמשך בדיקות, ולמעשה נפגשנו שוב רק כעבור שש שעות, שלמרות שאת חלקן ישנתי – היו אלה שעות הגעגועים הראשונות שלי אליה. 

הדרמה בחדר השני נחסכה ממני, רק לקראת יציאתנו מבית החולים ראיתי בטופס השחרור שהיא עברה הנשמה ועזרה לפתיחת מעברי האוויר. אצלנו בינתיים התחילה מיני-דרמה אחרת לגמרי: לידת השיליה. כי מתברר שאחרי לידת העובר צריך עוד ללדת את השיליה, והשיליה שלי לא כל כך רצתה לצאת. אם במהלך הלחיצות של אביגיל עודדנו אותה "יופי גולי!", כך בהוצאת השיליה ליווינו אותה בקריאות "יאללה שולי!". בסוף יצאה שיליה שלמה ובריאה בצורת כבד ענקי, ואני קיבלתי את מבוקשי: שלב לחיצות שהסתיים ב-20 דקות וללא תפרים. 

קשה לומר שבכך מסתיימת הלידה. קודם מגיע שלב של התאוששות (פתחנו בקבוק יין סופסוף!), שינה קצרה (שאולי יכלה להיות ארוכה יותר אם היה שקט יותר במחלקה), קימה ראשונה על הרגליים לפיפי – והלם מהשיטפון העכור והמדמם שיצא משם תוך כדי (היה לי לא נעים שהיה צריך לנקות אחרי את השירותים, רק למחרת התרגלתי לכך שכולן כך ברגעים הראשונים), מקלחת ראשונה שעשיתי בישיבה על כסא כדי להתמודד עם החולשה, ריצה לתינוקיה לקחת את הילדה שלי (!!!), הנקה ראשונה ושניה ושלישית וכו', ורק אחרי ששאלו אותי איך הגב – ההבנה הפתאומית שהכאבים שנמשכו כל ההריון עברו לחלוטין בבת אחת. תופעות הדימום והבצקות לעומת זאת רק התגברו ולקח יותר זמן להתגבר עליהן, אבל גם זה כבר מאחוריי. רק חבל שבטן ההריון לא נעלמת מהר כמותם.

סיפרו לי על הורמונים משתוללים בימים שאחרי הלידה. על בכי ועצבים בלתי נשלטים, על דיכאון אחרי לידה. למזלי, לא חוויתי דבר מכל אלה, אלא רק התרגשות ואושר עצום שהולך וגדל. ההכנה שעברתי לקראת ההורות במשך שנים ארוכות, מלים על גבי מלים שדיברתי וכתבתי בנושא, שאלות ששאלתי ותיחקרתי, כל הספרים שקראתי, ויותר מכל אלה – בתי השקטה, הרגועה והנוחה - הכינו אותי להיות אמא רגועה ובטוחה בעצמה. והלוואי שרק ימשיך כך. 

 

להמשך הפוסט

מתכון לאמהות – סיכום התהליך, חלק 1

יעל קציר | 16.10.2014 | 13:14

לפני כשנתיים החלטתי לעשות ילדה מתרומת זרע. התלבטתי במחשבה הזו במשך מספר שנים לפני כן, אבל בנקודת הזמן ההיא – לפני כשנתיים, החלטתי ללוות את התהליך בכתיבת בלוג, בו אחשוף את לבטיי, מחשבותיי וניסיוני, מתוך תקווה שהסיפור האישי שלי יכול לעזור אולי לנשים אחרות במצבים דומים לשלי. בעיקר מאחר ומדובר בנושא שעדיין לא בהכרח מדברים עליו בפתיחות.

אביגיל נולדה בערב סוכות, ה-8 באוקטובר ב-8 דקות לעשר בבוקר. תינוקת מתוקה להפליא, שכבר הספקתי להתאהב בה כל יום וכל רגע עוד יותר ומחדש. עוד אפרט בהזדמנות על הלידה ועל ההמשך, אבל בינתיים אני מנסה לסכם לעצמי (ועבורכן, הקוראות והקוראים) את התהליך, מראשיתו ועד סופו. הסיכום הזה מוגש לכל מי שמתלבטת לגבי עשיית ילדים – ומעלה את השאלות ששאלתי וחלק מהתשובות שנתקלתי בהן עד כה. תוכלו למצוא כאן גם קישורים לפוסטים ולאתרים רלוונטים.

 

איך להתחיל?

האם אני רוצה להיות אמא? השאלה הזו לא תמיד נשאלת באופן מפורש, אבל היא שאלה חשובה במעלה, לטעמי. אמהות היא (גם) עניין של בחירה. לא כל אחת חייבת להיות אמא, לא כל אחת באמת רוצה בכך. אם לא שאלת את עצמך את השאלה הזו – אולי הגיע הזמן. אם התשובה היא כן – נסי לחשוב למה. האם זה בגלל שחינכו אותך, שלוחצים עליך, האם זה קשור למסרים שאת מקבלת מהסביבה, או שמא מדובר באמת ברצון אישי שלך. התשובה לשאלה הזו חשובה, מאחר והתהליך לאמהות לרוב אינו קצר (גם אם נקלטת מייד זה עדיין לוקח 9 חודשים בערך) – ואז היא עשויה לחזור ולצוף (למה אני עושה את זה בכלל) וכדאי שתהי מוכנה לכך. וגם כשהתהליך קורה כאילו מעצמו (אצל הפוריות מבינינו) מגיעים לפעמים כל מיני פחדים וחששות – וכדאי שכבר תהיה לך תשובה כנה לשאלה הזו.

יחד עם זאת, אין להתבלבל עם השאלה "האם אני מוכנה להיות אמא", שהיא כבר עניין אחר לגמרי הקשור יותר לפחדים ולחששות שלנו, או עם השאלה "האם אני חייבת להיות אמא", שמתאימה לשלבים מתקדמים יותר במידה וישנה בעיה בתהליך.

 

איזה אפשרויות יש לי להפוך לאמא?

זוגיות – הדרך המוכרת והמקובלת היא כמובן – למצוא בחור, להתחתן או לא, ולהמשיך משם. אבל הדרך הזו לא תמיד זמינה ואפשרית לכולנו. במקרה שלי – הכרתי בחור משגע, אבל הוא לא היה מוכן להיות אבא, ובגילי לא יכולתי לחכות. במקרים אחרים ייתכנו קשיים פיזיולוגיים בדרך. במקרה של עקרות מצד הגבר, למשל, אני ממליצה מאוד לקרוא את הספר "זרע הפורענות" של גיל קדרון המתאר גבר עקר שעושה עם אשתו ילד מתרומת זרע. ישנן היום דרכים רבות ומגוונות להביא ילדים לעולם שלא מתוך זוגיות, ואלו הדרכים הנוספות שיצא לי לבחון:

הורות יחידנית מתרומת זרע – מאפשרת מצד אחד חופש מוחלט בהחלטות שבדרך ובמידה רבה מקצרת הליכים, כי את בוחרת תורם ומתחילה בתהליך, אך מצד שני מציבה את כל האחריות על כתפייך, מכל היבט אפשרי (כלכלי, נפשי וקיומי). מומלץ לוודא שיש לך תמיכה כלשהי אם את בוחרת בדרך זו. כמו כן, בצורת הורות זו לילד/ה יש רק אמא, ואין אבא. התורם אינו אבא, הוא תורם בלבד, ולרוב אין איך ליצור איתו קשר.

הורות משותפת – ישנם לא מעט אתרי אינטרנט להיכרויות למטרת הורות. ישנם לא מעט גברים, סטרייטים או הומואים, המחפשים מישהי להורות משותפת. היתרונות הבולטים בדרך זו הם השותפות: האחריות לא עליך בלבד, יש תמיכה כלכלית, יש שותף לצרות ולשמחות, וכמובן – הילד/ה חולק שני בתים, מה שמשאיר לך זמן לקצת חיים מדי פעם, כשהילד/ה עם אבא שלו/ה. חסרונות: לוקח זמן להכיר בן זוג. ומדובר, בכל זאת, בזוגיות, גם אם לא רגילה. כדאי להתכונן לכך שמדובר ביחסי-גירושין ושאין איך להתגרש יותר מזה, כדאי לנסח חוזים והסכמים מראש, כאלו שיגרמו לשניכם לחשוב על הרבה מאוד שאלות חשובות מראש, והלוואי שיותר זוגות נשואים היו עושים זאת (ממליצה מאוד על ארגון "משפחה חדשה" שעוזר לנסח חוזי זוגיות וחוזים להורות משותפת).

צוואה ביולוגית – מדובר, למעשה, בהורים שמעוניינים לתרום את זרעו של בנם שנפטר. הם זוכים להיות סבא וסבתא ולהגשים את צוואתו של בנם. את זוכה להיות אם יחידנית, אבל כזו שיכולה לספר לבנה/בתה מי היה האבא. מאחר ומדובר בהכנסת אנשים נוספים לחיים מומלץ, שוב, לתאם עמדות עד כמה שניתן מראש. החסרונות היחידים שמצאתי בשיטה זו קשורים לתחושת המורבידיות, ולכך שלעתים לוקח זמן להשיג אישורים מהמדינה לתרומה שכזו, מאחר ומעורבים פה כל מיני עניינים משפטיים. עד כמה שידוע לי, גם כאן ארגון "משפחה חדשה" הוא הגוף לפנות אליו. ואני ממליצה לצפות בתוכנית של מיקי חיימוביץ בנושא.

והכי חשוב: לא משנה באיזו דרך תבחרי, תמיד יהיו מצקצקים למיניהם. תמיד יהיו אנשים שישאלו שאלות ויחשבו שאולי לא עשית את המקסימום בשביל ילד(ת)ך. זכרי שמדובר בהחלטה שלך, שנכונה לך. עשי אותה מתוך שיקול דעתך והכרותך עם עצמך והתנאים שסביבך, והיי שלמה (עד כמה שניתן) עם ההחלטה. רוב הסיכויים שמה שבחרת – זה מה שהכי מתאים לך. וממילא ברגע שאת בוחרת – זו המציאות, אז למה לבזבז כאבי לב על דברים שאי אפשר לשנות?

 

איך עלי להתכונן מבחינה פיזית על מנת להפוך לאמא?

זה נשמע טפשי, כי רובנו רגילות לשמוע על סיפור ההפריה הפשוט של זוג שמקיימים יחסי מין, תא זרע אחד חודר לביצית, ומשם זה כבר קורה לבד. אבל בניגוד לגיל ההתבגרות – שבו מספיק שבחור יתעטש לידך כדי שתיכנסי להריון בטעות – ככל שגילנו עולה, או ככל שהדרך שעומדת בפנינו להורות מורכבת יותר, כך יקשה עלינו להיכנס להריון.

אם מדובר במסע משותף או דרך שאת עושה לבד, הנה כמה כללים שלמדתי בדרך:

בדיקות גנטיות – מדובר בבדיקות דם שעושים הגבר והאישה. מספר הבדיקות הגנטיות כמספר המחלות האפשריות בהתאם למוצא ההורים, הבדיקות עצמן יקרות (יכולות להגיע לכ-2,500 ש"ח) והמחיר עולה ככל שכמות הבדיקות עולה. בשביל לבצע את הבדיקות האלו מומלץ להתעניין בקופת החולים לגבי ייעוץ גנטי. לתוצאות לוקח חודש או חודשיים להגיע, למיטב זכרוני, ובמידה וישנה בעיה גנטית – צריך ששני בני הזוג יהיו נשאים כדי שתהיה לכך השפעה על הילד/ה. כלומר – אם אינך נשאית, אין צורך שבן הזוג או בעל הזרע ייבדק. עוד חשוב לדעת כי ישנם ביטוחים רפואיים שמחזירים חלק מעלות הבדיקות.

רופא/ת פריון – כשלא מצליחים להרות בזוג, או כשמדובר בתרומת זרע, כבר לא מספיק ללכת לרופא/ת נשים אלא צריך מומחה פריון. מומחה הפריון יכול/ה להיות מקופת החולים או פרטי. לצערי הרב, יש בעיקר גברים בתחום, והם לא תמיד רגישים. זה הרופא שישלח אותך לכל הבדיקות שצריך לעשות. מה שחשוב בבחירת רופא פריון, לטעמי, זה שיהיה זה מישהו שאת מרגישה בנוח איתו. אל תתביישי להחליף ולשנות, אם התהליך מתארך ואת לא מרוצה. אני הלכתי למישהו שקיבלתי עליו אין ספור המלצות, אבל הוא עיצבן אותי כשאמר לי לא להתערב לו בהחלטות (שקשורות לגוף שלי!) ולא להפריע לו בעבודה. אז החלפתי אותו במישהו שווידאתי איתו קודם שישתף אותי בהחלטות ובמה שקורה, והיתה לנו כימיה מאוד טובה (עד שהוא התפאר בכך שהוא זה שהכניס אותי להריון, אבל אז כבר ממילא לא נזקקתי לו יותר).

בדיקות כלליות – כמות הבדיקות שאישה נאלצת לעבור לפני ההריון יכולה להיות עצומה. חלקן לוקחות זמן, חלקן צריכות להיעשות במועד מסויים של החודש, כך שגם אם נדמה לך שבחרת כל מה שצריך ואת יכולה להתחיל מייד בתהליך, שלב הבדיקות עשוי לעכב אותך. הנה רשימה של כמה בדיקות שכדאי לשים אליהן לב:

פרופיל הורמונלי – בדיקת דם הנעשית לרוב ביום השלישי למחזור, שבודקת את קיומם של הורמונים הנחוצים להריון. מאפשרת (למיטב ידיעתי והבנתי) לדעת אם את עוד פוריה, או שמא נגמרות לך הביציות.

בדיקות עבור בנק הזרע – בכל בנק זרע מבקשים שתעברי סידרה של בדיקות, את ההפניה לבדיקות אפשר לבקש מכל רופא/ת נשים. הבדיקות כוללות, בין השאר: סוג דם, בדיקת איידס, אדמת, סוכר בצום, CMV, טוקסופלזמה, וריצלה וטאי זקס. שימי לב שבבדיקת איידס לוקח כחודש לקבל תוצאות, והן מגיעות לרופא ומשם צריך להעביר אותן לבנק הזרע, ושבדיקת טאי זקס היא למעשה בדיקה גנטית, אז כדאי לשלב אותה בבדיקות הגנטיות.

צילום רחם – ישנם רופאים ששולחים נשים לבדיקת צילום רחם באופן כמעט אוטומטי. שם הבדיקה אולי נשמע תמים, אבל כשתקבלי את טפסי הבדיקה כבר תביני, לפי כמות הדפים והצורך בחתימה להסכמה, שמדובר במשהו חריג. מדובר בבדיקה בה מזריקים חומר (יוד) לרחם ולחצוצרות, תוך שימוש ברנטגן. הבדיקה היא גם טיפולית, מאחר ולעתים עצם הזרקת החומר פותחת סתימות וחסימות קלות שהיו באזור, או מטפלת בדלקות נסתרות שהיו שם. ממליצה לקרוא את הפוסט שלי על צילום רחם, ולקחת בחשבון שהתחושות שונות מאישה לאישה, יש כאלו שעברו את זה קשה כמוני או יותר, וכאלו שעברו את זה ללא כל כאבים.

 

איך בוחרים בנק זרע?

שאלה קצת מצחיקה, קצת כמו לשאול איך בוחרים בן זוג. לא מדובר בבחירה שניתן לעשות עבורך, אבל יש כמה דברים שכדאי לדעת בדרך. ישנם שני סוגים של בנקי זרע: בנק זרע ציבורי (כמעט בכל בית חולים בארץ, מחירי מנות הזרע בו נמוכות יחסית, אך לוקח זמן לתאם תור). בנק זרע פרטי (כרגע יש בישראל שני בנקי זרע פרטיים, בנק הזרע אסותא בראשון לציון, שיש לו שלוחה ברמת השרון שנקראת קריובנק, ובנק הזרע סופרם בתל אביב. מחיר המנות גבוה יותר מאשר בבנק הציבורי אך זמינות התורים גבוהה יותר).  

תרומות הזרע בארץ הן אנונימיות, ואין תיאום בין בנקי הזרע, כך שתאורטית יכול אותו אדם לתרום מנות בכמה בנקי זרע שונים, מה שמגדיל את כמות האחאים הפוטנציאלים. מבחר המנות ומבחר התורמים משתנה בין בנק לבנק, כמו גם תנאי הקבלה. לרוב מקובל בארץ סינון תורמים לפי תנאים מסויימים, בהתאם לביקוש ולהיצע (למשל: מעל גובה מסויים, יוצאי צבא, וכמובן – לפי איכות הזרע). עוד חשוב לדעת שיש בנקים בהם התרומות עוברות בדיקות גנטיות, מה שמעלה את מחירן.

בכל בנק זרע גובים סכום כסף ראשוני (300-600 ש"ח) לפתיחת תיק, וחוץ מתרומת הזרע עצמה יש להביא בחשבון הוצאה על שמירת המנה (ברוב הבנקים ממליצים לרכוש כמה מנות ביחד, ואז צריך לשמור אותן. כמו כן – שמירת המנה רלוונטית אם האם מעוניינת במנות נוספות לאחים עתידיים) הוצאה על השבחת המנה (שהיא, למעשה, פעולת הפשרת המנה והכנתה להפריה) והוצאה על הזרעה (בבנקים הממשלתיים מספיק להביא טופס 17 כדי לכסות את ההוצאה, בבנקים הפרטיים ניתן לנייד את המנה למומחה פריון במידה ותיאמת זאת מראש ומילאת כמה טפסים לשם כך ובכך לחסוך את ההוצאה הזו).

מקצת מבנקי הזרע מאפשרים לרכוש תרומת זרע מחו"ל. תרומות אלו יקרות בהרבה מתרומות של ישראלים ולוקח זמן לשנע אותן. הן מתאימות במקרים הבאים: כשהאם רוצה להקטין את הסיכויים למחלות גנטיות או למפגש של אחים בעתיד, כשהאם דתייה – תרומה מחו"ל מאפשרת ייבוא זרע גוי, כשהאם מעוניינת בתרומה שאינה אנונימית ובכך מאפשרת לילד/ה לנסות ליצור קשר בעתיד עם התורם. אני רכשתי, בזמנו, מספר מנות מבנק הזרע הדני ונדהמתי מכמות המידע שאפשר לקבל עם כל מנה: היסטוריה רפואית של התורם ושל בני משפחתו (כולל אחים, הורים, דודים וסבים), מבחן אינטליגנציה, תמונת ילדות (ללא ספק להיט!), ראיון קולי עם התורם שבו הוא מספר גם על הסיבה לכך שהחליט לתרום, וכל זה בנוסף למידע המוכר של גובה, משקל, מקצוע, מוצא וכו'. כמו כן לכל תורם יש אפשרות להחליט אם להיות אנונימי או לא, ובכל מקרה גם אם בחר להישאר אנונימי – ניתן יהיה ליצור עם בנק הזרע קשר בעתיד ולבקש לבחון זאת איתו בשנית, כשהילד/ה יגיע לגיל 18.

 

מה עוד צריך?

סבלנות – והרבה. לא משנה באיזו דרך בחרת להרות, ולא משנה כמה זמן היא תארך. מדובר בתהליך  א ר ו ך ,  שעלול להיות גם מתיש. לא מספיק הזמן שלוקח להחליט ולהתחיל. מרגע ההתחלה – בכל חודש יש ניסיון אחד בלבד. החודשים נחלקים כך לשניים: שבועיים של מעקב ביוץ, המורכב מבדיקת דם (לבדיקת הכמות של שני הורמונים בדם: אסטרוגן ופרוגסטרון) וממעקב זקיקים באולטרסאונד (זקיק הוא הבית שבו נמצאת הביצית). לפי מצבם מומחה הפריון יוכל לקבוע את מועד הביוץ המדוייק, וזה דורש קצת התרוצצויות לקופת החולים. לאחר שמגיע מועד הביוץ ואיתו ההזרעה או הפריה – ממתינים לך שבועיים של ציפיה. גם היום, עם כל המיכשור הרפואי וההתקדמות הטכנולוגית, אין איך לדעת אם את בהריון עד שעוברים שבועיים מרגע ההפריה.

אם תיקלטי מייד – תגלי שלא מספיקה הסבלנות שהיתה לך עד עכשיו, כעת עליך להמתין כתשעה חודשים עד מועד הלידה. אם איתרע מזלך ועליך לעבור עוד חודש של ניסיונות, תצטרפי לכל אותן נשים שמבינות על גופן ובשרן את משמעות חוסר הוודאות שבתהליך. אין לדעת מתי זה יקרה, אם זה יקרה, איך זה יקרה.

הדבר ממנו הכי חששתי, לפני שהתחלתי בתהליך, היה הזרקה של הורמונים והפחד שאאלץ להתמודד עם טיפולי פוריות. בסופו של דבר – זה היה החלק הקל יותר בתהליך שעברתי. כך שאין לדעת מה צופן לנו המסע הזה.

תמיכה – מדובר בתהליך נפשי לא פשוט. בגלל חוסר הוודאות, בגלל כובד האחריות. את יודעת מה עוזר לך להתמודד – עטפי אותך בכל דרך כזו שמתאימה לך. אם מדובר בטיפול פסיכולוגי (ישנם טיפולים חינמיים או מוזלים שמוצעים במיוחד לנשים המנסות להרות בבתי חולים ובקופות חולים שונות), בעיסוק ספורטיבי כלשהו, בחברים או משפחה – מצאי את הנוסחה שלך לאגור כוחות להתמודד. ישנן גם לא מעט קבוצות תמיכה ברשתות החברתיות בהן תוכלי להתייעץ בחינם עם נשים במצבך.

נחמה – חברים, חופשה, ים, ספורט, אוכל – כל דבר שיכול לנחם אותך. אל תענישי את עצמך, אל תיפלי לרחמים עצמיים. לא נכנסת להריון החודש? זה בסדר לבכות קצת ולהתאכזב, זה גם לחלוטין טבעי, אבל מצאי את מקור הנחמה שלך. אם זה כוס יין שאת יכולה לשתות עדיין, אם זה סושי או חופשה או כל דבר אחר. מה שינחם אותך יעזור לך להיות רגועה יותר. וככל שתהי רגועה יותר יגדלו סיכוייך להרות (כך אומרים, אין לי מושג אם זה נכון).

 

עד כאן הפרק הראשון. בפרק השני אפרט את המידע שאגרתי על הורמונים, הזרעה, הפריה, בדיקת הריון, הריון ושיבושים בדרך.

להמשך הפוסט

סיוט מתמשך ושמו חודש תשיעי

יעל קציר | 30.09.2014 | 20:16


 

ברגליים נפוחות מבצקת, וכפות רגליים שבקושי נכנסות גם בנעליים הכי נוחות ורחבות שרכשתי במיוחד להריון, עם בטן עצומה בגודלה (לא, זה לא תאומים, ותפסיקו לשאול אותי כבר!) שבכל יום אני מקבלת עליה מסרים סותרים ("היא ירדה! את ממש לפני לידה!", "אוי, הבטן שלך עוד גבוהה, יש לך זמן"), עם כפות ידיים ופנים נפוחות כשל בובה מתנפחת, מיליוני נמשים וכתמים על הפנים שיצאו פתאום החוצה כמו תמרור אזהרה, עם כאבי גב בלתי פוסקים שעכשיו מצטרפים אליהם גם כאבי צירים-מדומים שהולכים ומתגברים אבל לא נהיים סדירים עדיין, עם עייפות בלתי נשלטת, גלי חום, צרבות ועם לחץ כבד על החלק התחתון של האגן, כזה שמרגיש כאילו אני כל הזמן צריכה לשירותים – גם אם הרגע הייתי – וכזה שכואב כשהולכים וגורם להליכה להתברווז עוד יותר, עם כל אלה ביחד אני מתנהלת בימי ההריון האחרונים. תוסיפו לזה חוסר ודאות לגבי מועד הלידה וחוסר יכולת להיערך מראש לקראת האירוע החשוב בחיי, חוסר סבלנות לקראת הפגישה המצופה ולצערי גם חוסר ודאות מסויים לגבי בריאות התינוקת – וקיבלתם מתכון בטוח לאיבוד שפיות.

כמה ניסיתי לשמור על שפיות ועל קור רוח במשך כל התהליך שעברתי. זה היה הדבר שהנחה אותי כל הזמן. וגם אם כתבתי פה וקיטרתי על אירועים מחוץ להקשרם וזה נראה אולי אחרת – ללא ספק הצלחתי למצוא איזון בין חוסר ודאות לבין שפיות, עד לאחרונה. אבל לקראת הסוף, מסתבר, הכל גואה וגועש. אולי זה עניין הורמונלי, אולי סתם איפשרתי לעצמי להקפיד פחות, אבל החודש התשיעי להריון הוא כל כך קשה שאני מתחילה להתחרט שלא בחרתי בניתוח קיסרי, עד כדי כך.

הכל כבר מוכן. העריסה, המצעים, הבגדים, אפילו התיקים שלנו לבית החולים. קרובי משפחה מגיעים מחו"ל כדי להיות אתי ולעזור לי, ורק הקטנה צפה לה במעט מי השפיר שיש בתוכי ומתעלמת מתחינותינו: בואי, צאי כבר, רוצים לפגוש אותך, אהובה. 

האם היא תחליט להיוולד במועד הלידה המשוער? האם תחכה ליום הולדתו של אבי החל בקרוב, או של סבתי כמה ימים אחר כך? האם תבחר דווקא את יום כיפור כמועד לנסיעה לבית החולים או שמא תמתין עד שבועיים אחרי מועד הלידה ועד שיאיימו עלינו בזירוז? 

כל תכנון לימים הקרובים הופך לשני תכנונים: אם אלד אז… ואם עוד לא אז… כל ציר כואב שתוקף את גופי מקפיץ אותי כאילו היה אופנוע שעובר בתקופה שאחרי אזעקות: זה זה? זה לא? לפעמים אני מקבלת את זה בייאוש, ולפעמים בתיסכול. אפילו האדישות רווייה מתחים פנימיים.

לפני כמה ימים הזמנתי את מי שמטפלת בי בשיאצו בחודשים האחרונים. הטיפולים היו נחוצים ועזרו לי להתמודד עם כאבי הגב. הפעם ביקשתי ממנה שתעשה מה שהיא יכולה כדי לעזור לי לזרז את הלידה. יש נקודות בגוף שאומרים שצריך ללחוץ עליהן, כדי לעודד ירידה של אנרגיה למטה ולעזור לעובר להתברג למטה לאגן, יש נקודות שמעודדות צירים או התכווצויות שרירים. הטיפול היה מאוד אינטנסיבי – חלקו על הגבול שבין נעים לכאב, ובמהלכו הרגשתי את הרחם מתכווץ ואת הגוף מגיב. הטיפול נגמר ברפלקסולוגיה להרגעה, כדי להוריד את רמת האדרנלין ולעזור לייצר הורמונים להרגעה. זה נשמע לי כל כך נכון ושמר אותי בתוך עננה של תקווה שהנה זה מגיע. במשך יומיים אחר כך היו לי צירים חזקים מהרגיל. בלילות הלכתי לישון מתוך תחושה שכדאי לי לנוח לפני שזה מתחיל, בשעות הקרובות. אך לא. 

נכון, כל תינוק יוצא בסוף. הם לא נתקעים שם לנצח. אבל זה בהחלט מרגיש כך. 

*****

מוקדש לכל הנשים שמגיעות לשלב הזה, באהבה רבה. אומרים שבקרוב נשכח שזה בכלל קרה, אז הנה – לפחות תישאר לנו מזכרת.

להמשך הפוסט

ליילד לפני הזמן או לא ליילד?

יעל קציר | 22.09.2014 | 13:21

בשבוע 30 להריון, כחלק מהמעקב השגרתי שעושים במדינתנו, ביצעה הרופאה בדיקת הערכת משקל. בדיקת אולטרסאונד שבה מודדים אברים של העובר: היקף הראש, היקף הבטן, אורך עצמות בידיים וברגליים. המדדים נרשמים באיזו תוכנה שמאפשרת להעריך את גובה ומשקל העובר, וקובעת באיזה "אחוזון" הוא, כלומר – איך הוא ביחס לממוצע. 

באותה בדיקה הרופאה אמרה, בהמשך למה שאמרו לי כל ההריון ולא חשבתי שזה בעייתי, שהעוברית "קטנה מדי". כלומר, ביחס לגיל ההריון – היא בפיגור של שבוע או שבועיים. אבל מה שהיא גילתה בבדיקה זו לראשונה – זה שהראש של העוברית קטן ביחס לגוף. מאז נשלחתי למספר מעקבי גדילה נוספים, בהפרשים של שבועיים כדי לראות את ההתפתחות, כל אחד מהם אצל רופא אחר. במהלך המעקבים גיליתי כי מדובר בתופעה שיש לה שם: "מיקרוצפלוס", ובדיקה אינטרנטית הראתה שזה יכול להיות שום דבר אבל עלול להתבטא בפיגור ובזוועה. עכשיו, בשבוע 38, הגיע מועד התור האחרון בסאגה הזו, אצל רופא מומחה למוח עובר, פרופסור מלינגר מאיכילוב. לפני שלושה שבועות הוא כבר אמר שאין לי מה לדאוג, והפער בגדלים הוא בטווח הנורמה ושלדעתו אין חשד למיקרוצפלוס, והתור נקבע לעכשיו. אתמול התייצבתי בבית החולים נרגשת ומחכה לשמוע הרגעה סופית בנושא.

למען האמת, אתמול התחיל רע עוד לפני שהגעתי לרופא. בבוקר גיליתי שהרופאה לא ציינה משהו בהפניה, ושלא אושר לי טופס 17. לאחר בירור בקופת החולים קיבלתי אישור בעל פה, יחד עם הנחיה לתת צ'ק ביטחון והבטחה שזה ייפתר בשבועות הקרובים (כמובן שאצטרך להיטרטר קצת עם פקסים ורדיפות בירוקרטיות בדרך). לאיכילוב הגעתי באיחור קל, ישר לזרועותיו של תור אימתני, בעיקר כדי לשמוע שאותו פרופסור שהרופאה אמרה לסמוך רק עליו – בכלל לא עובד באותו יום. העדפתי לתת למישהו מהצוות שלו לבדוק אותי מאשר ללכת הביתה. כעבור שעתיים וחצי של המתנה מייאשת, בין פציינטים צועקים ומתלוננים לצוות מתוסכל מרוב עומס ורעב (בכל זאת, שעת צהריים), נכנסתי סוף סוף לרופא. 

הוא התחיל בלחקור את כל ההיסטוריה הרפואית של ההריון. סקירה ראשונה, סקירה שניה, מעקבי גדילה בהפרשים של שבועיים וההתפתחות ביניהם. מדי פעם חזר על שאלות שכבר שאל (״אני סתם בוחן אותך אם את זוכרת את החומר״), את כל המידע הוא הקליד באיטיות ובאצבע אחת במחשב. ״תורידי חלק תחתון, תתכסי בפראו ובואי לשכב״, אמר בעודו מעמעם את אורות החדר והצביע על המיטה. זה הדבר הקרוב ביותר למלים סקסיות שנאמרו אלי מזה חודשים רבים, אבל שתקתי. בעודו בודק ומודד את ראשה של העוברית, את בטנה וכל עצם בגופה, הוא לא הצליח להסביר לי מה קורה. כששאלתי שאלות, המדידות הסיחו את דעתו והוא גימגם וחוט מחשבתו נקטע. ניסיתי להתמקד במוניטור אבל פיו הקפוץ, מבטו הממוקד והזיפים הדלילים שעל פניו הסיחו את דעתי. פתאום הוא קרא: ״הו, החזרת לי את האוויר לריאות!״ וליבי החסיר פעימה. כל ניסיון לברר מה קרה נתקל בשתיקה. ״לרגע הדאגת אותי״, הוא הוסיף אחרי כמה דקות ארוכות, אבל סירב לפרט. נזכרתי בדמעות שהציפו אותי בבוקר, כשהטופס 17 לא אושר. הצלחתי להעביר תשעה חודשי הריון כמעט ללא בכי (חוץ מיום אחד בזמן המלחמה כשדאגתי לאחי הקטן שנכנס לעזה), ובבת אחת נהרסה לי הסטטיסטיקה של הריונית רגועה.

העוברית זזה. שולחת את איבריה כאילו לנסות לגרש את היד עם המכשיר שנלחצת חזק על בטני, חזק מדי אפילו. בדיקת אולטרסאונד לא אמורה להכאיב, אבל הוא היה ממש אלים בלחיצותיו. כל זמן הבדיקה אנשי צוות בית החולים נכנסו ויצאו מהחדר, וחששתי שגם הם מסיחים את דעתו. לקראת סוף הבדיקה הוא התחיל לדבר סופסוף: העוברית קטנה מדי, והראש קטן ביחס לגוף, אבל בנוסף לזה יש גם עצירה בגדילה ביחס לבדיקות קודמות ויש מעט מדי מי שפיר. ״את תשנאי אותי עכשיו עוד יותר״, הוא אומר ומשהה רגע את דבריו בדרמטיות, כמו בהפסקת פרסומות באמצע תוכנית ראליטי, ״אבל אני חושב שצריך לשלוח אותך למיון, שיעשו לך מוניטור ויחליטו מה לעשות. יש סיכוי גבוה שצריך ליילד אותך כבר״. ״למה?״ ״כי העובר לא מקבל את התנאים האופטימליים ברחם שלך״, הוא מעליב, ״כנראה משהו לא תקין בשליה, ואין מספיק מי שפיר, וייתכן שבשלב זה יהיה לו טוב יותר בחוץ״. כנראה שזה באמת מדאיג אותי, מאחר ולא עלה על דעתי להתעצבן או לתקן אותו שזו עוברית. אבל המחשבה שאולי עוד כמה שעות אפגוש אותה ואחזיק אותה דווקא מצאה חן בעיניי.

נזכרתי במה שאמרה לי חברה טובה – לברר על כל דבר מה זה אומר ולמה ואיך. ניסיתי לחקור אותו תוך שהוא מקליד את סיכום הפגישה באיטיות, באצבע אחת. רק לקראת סיום הוא נזכר לומר שנשלל החשד למיקרוצפלוס, אותה סיבה שבגינה הגעתי. העוברית שוקלת 2.880 ק"ג, אני בשבוע 38+5, כך שבאמת אין בעיה ליילד בשלב זה, והבנתי ממנו שעדיף כנראה לתת לה לגדול בחוץ, למרות שאין סימנים למצוקת עובר. כשאמרתי שבכוונתי ללדת בבית חולים אחר ("מאיר" בכפר סבא) – הוא המליץ לי לפנות למיון של מאיר ולראות מה הם יחליטו לעשות. "קחי איתך תיק ללידה, ואל תתמהמהי, גשי לשם עוד היום".

בדרך לבי"ח מאיר ניסיתי לסכם את הממצאים. אין מיקרוצפלוס – אפשר להירגע. יש בעיה אחרת, אבל אין מניעה ליילד כבר עכשיו. את הלחץ של אי הוודאות במהלך הבדיקה החליפה התרגשות עצומה – בעוד כמה שעות אפגוש את בתי! במיון במאיר חיכיתי פחות שעות, המוניטור עבר בסדר גמור ויצא תקין, לחץ הדם שלי, לעומת זאת, היה די גבוה, בניגוד למדידות קודמות בהריון. הצוות היה חביב ונעים, והרופא נראה צעיר ונמרץ אך מדי פעם הגיעו רופאים צעירים יותר להתייעץ איתו. כבר כשהסתכל בממצאים של הבדיקה מהצהריים הוא שאל אותי "מה את בלחץ? העובר שלך בטווח הנורמה". כאילו שאני בחרתי להילחץ ולעשות עניין ולהתרוצץ מתל אביב לכפר סבא וליילד לפני הזמן. "אני לא לחוצה", מחיתי, "אני מקשיבה להנחיות הרופא". "אבל למה הוא חשב שמשהו לא בסדר? יש לך מספיק מי שפיר, אמנם בטווח המינימום של הנורמה אבל בנורמה, והיא לא קטנה בכלל – היא אחוזון 30!", "ומה לגבי האטת הגדילה שהוא דיבר עליה? שהיא לא גדלה בחודש האחרון?", "היא היתה 2 קילו ועכשיו כבר כמעט שלושה! אבל אתן הפולניות, רק מחפשות ממה להילחץ". נותרתי בלי מלים. הוא לא נראה לי ממוצא אחר, ואני לא תופסת את עצמי כפולניה לחוצה. העובדה ששני רופאים מסתכלים על אותם נתונים בדיוק ורואים שני דברים מנוגדים תיסכלה אותי, אבל בשלב הזה עוד לא מצאתי מלים להביע את התסכול. הוא עשה עוד אולטרסאונד, ספר את כמות מי השפיר, מדד שוב את הגודל והורה לי ללכת הביתה ולחזור לבית החולים ביום הראשון של שבוע 40 (בעוד שבוע ויומיים) להמשך מעקב.

בהתייעצות טלפונית עם הרופאה שלי, זו שמלווה אותי במהלך כל ההריון, גם היא לא הבינה מה היתה הסיבה שהרופא מאיכילוב חשב שצריך ליילד. "מה שחשוב עכשיו", היא אמרה, "זה לעקוב אחר תנועות העובר. ברגע שאת מפסיקה להרגיש אותו, ומותר לו לישון מדי פעם, אבל ברגע שהוא לא עושה תנועות כרגיל, לכי להיבדק. אל תחשבי פעמיים ואל תחכי לדעת רופא כלשהו". כלומר, כל עוד אין מצוקת עובר, גם היא תומכת בהמשך ההריון ושאין סיבה למהר ליילד.

אז לפחות עכשיו יש לי תיק ארוז לבית החולים, הבנה עמוקה יותר על איך הכל יכול להשתנות תוך רגע אחד, ידיעה מי מוכנ/ה לרוץ להיות איתי בבית החולים בעת הצורך (בהנחה שלא אמשיך לצעוק זאב זאב), וגם אם לצד כל אלה מסתמן תיסכול עמוק מכל החוויה מול הרופאים, עם חוסר הרגישות שלהם, עם האוטומציה שבה הם עובדים לפעמים, עם בדיקות-היתר הנהוגות במדינתנו ועם שיקול דעת שונה לחלוטין מאחד לשני, לפחות קיבלתי סיבה נוספת להקשיב לעצמי ולתחושת הבטן שלי, ותזכורת לאמירה הקלישאתית שאני יודעת מה טוב ונכון עבורי ועבור בתי. 
להמשך הפוסט

אהבה בחודש תשיעי

יעל קציר | 08.09.2014 | 13:20

 

מאז תחילת ההריון, שעבר במהירות רבה, אני שומעת מנשים סביבי שהחודש האחרון עובר כמו כל חודשי ההריון שלפניו ביחד. אז החודש התשיעי הגיע – ואני מבינה למה התכוונו חברותיי. הימים זוחלים, לא משום שהם ארוכים יותר מקודמיהם, אלא מאחר וברור וידוע שבעוד איזשהו זמן (שבוע? שבועיים? חודש?) חיי עומדים להשתנות ללא הכר. איני יודעת מתי זה יקרה, באיזה משעות היום, כמה זמן יקח התהליך וכמה כואב, קשה או מתיש הוא יהיה, אני יכולה להתכונן ולהיערך מבחינה טכנית לכל מיני תרחישים – אבל שום דבר לא יכין אותי באמת לחוויה הכה מסעירה הזו, שיכולה להיות קשה ומדהימה בו זמנית. 

בכל לילה לפני השינה אני שואלת את עצמי אם הלילה זה יקרה פתאום. או אולי בבוקר. או שאאלץ להגיע לשבוע 42 ולקבל "איומים" בזירוז. בכל יום אני מלטפת את הבטן ואת הגלים שהעוברית עושה בה וחולמת על הרגעים שאחרי, כשאראה אותה ואוכל להחזיק אותה, ללטף ולחבק, להאכיל, להרדים, או לקלל שתפסיק לבכות. מוצפת ברגשות של אהבה ללא גבולות ליצור הקטן הזה שעוד לא ראיתי – אני שואלת את עצמי כל הזמן איך זה הגיוני בכלל, שאני כבר חשה כאלה רגשות כלפיה לפני שהיא ממש קיימת מולי. והאם יש סיכוי שאתאכזב בפגישה. 

בימים בהם יצאתי לדייטים עם בחורים, היו פעמים שבמהלך שיחות הטלפון או התכתבויות שלפני ההיכרות הרשמית התאהבתי לחלוטין בבחור. אני זוכרת כמה מקרים בהם פיתחתי רגשות וציפיות והייתי מוכנה שיגיע כל יצור שבעולם – כי אני כבר מעונינת. אבל כשהגיע רגע המפגש, ועמד מולי בחור אמיתי, פתאום כל הפנטזיה נהרסה. זה לא קרה כך תמיד, אבל הרגעים האלו צפים כעת בזכרוני ואני תוהה אם גם בבליינד דייט הזה משהו יכול להשתבש. 

לאחרונה גם הכרתי בחור חמוד. מאז שהתחלתי בתהליך לקראת הפיכתי לאמא, היה כל העולם הרגשי שלי מוקדש לתהליך. לא עשיתי ניסיונות להכיר בחורים חדשים כי לא הייתי פנויה לכך. פעמיים קרה שמישהו פתאום מצא חן בעיניי, ובשתי הפעמים האלו – התעברתי. אני מאמינה שההורמונים שנוצרו בגופי מתוך תחושת ההתאהבות עזרו להתעברות. ובשתי הפעמים האלו לא ידעתי איך בכלל אני יכולה לעמוד מולם, כבת זוג פוטנציאלית, כשאני כבר "אפויה" מילד/ה של מישהו אחר. מיותר לציין שהקשרים ההם לא התפתחו ליחסים של ממש, אבל ככל הנראה עשו את שלהם בצורה נפלאה אחרת. עברו כמה חודשים, אני היום בחודש תשיעי, נפוחה משילוב של הריון, עודף משקל, נוזלים ורגשות, ופתאום זה שוב קורה. העלם החמדמד מוצא חן בעיניי, והלב שלי קופץ לרקיע. בזמן שאני כבר מאוהבת לחלוטין ביצורה הקטנה שמתהווה בתוכי, גם הוא זוכה להיות מוכתר בלבי ברגשות עצומים שכבר מזמן לא חוויתי. וזה כל כך טוב ונעים להיות מאוהבת, להתרגש כמו ילדה בת 16, לפנטז שהכל אפשרי – עד שבכלל לא אכפת לי מהמציאות, שהוא לא ממש רואה בי פוטנציאל למשהו (חודש תשיעי, כבר אמרתי?), ושבעוד רגע גם אני לא אהיה פנויה אליו כי את יומי תתפוס מישהי שהתלות שלה בי לא תשאיר מקום לאחרים ככל הנראה. 

אין לי מושג אם גם נשים אחרות, פנויות או בזוגיות, חוות כזה פרץ של רגשות בתקופה הזו. מאוד קל להתאהב כך (לפחות במקרה שלי) מתוך ואקום וגעגוע לקירבה. מאוד פשוט לפנטז על מערכת יחסים, גם אם מדי פעם מהבהבת איזו נורה בראשי שמזכירה לי שלא יהיו עוד לילות של זיונים מתמשכים ללא הפסקה, לפחות לא בזמן הקרוב, וכל רגע רומנטי עלול להיות מופרע על ידי בכי של מישהי שצריכה לאכול או שיחליפו לה. זה לא מפריע לי לחלום במקביל גם עליה – שהיא מעירה אותי משינה ואני לוקחת אותה להניק והיא מלטפת בלי משים את גופי, וגם עליו – שהוא מלטף אותי ולוחש לי מלים שכבר מזמן לא שמעתי. זה גם לא מפריע לי לחשוש עד אימה ממה יהיה אחרי הלידה – כמה זמן יעבור עד שאחזור לתפקד מבחינה מינית? האם אחזור להיות ולהרגיש דברים כמו בעבר או שיישארו טראומות שיהפכו את גופי ואיבריי לספוגים מרופטים ולא מתפקדים? 

בליל הרגשות הזה מציף אותי בשבוע האחרון ללא רחמים. השבוע מישהי שיתפה באיזה פורום סגור של אמהות יחידניות את ההתלבטות שלה אם לעשות ילד/ה בהורות משותפת או מתרומת זרע. מצד אחד, היא ציינה, יש יתרון עצום בבלעדיות הזו, שאף אחד לא מתערב בהחלטות החשובות הקשורות בילד/ה, ומצד שני – האם זה אגואיסטי להביא לעולם ילד/ה ללא אבא? למנוע מהילד/ה את ההבנה וההרגשה מה זה אבא? בעקבות השאלה האמיצה הזו, התפתח דיון מרתק שבו כל אחת שיתפה בשיקוליה ובניסיונה בהקשר. כמובן שהדיון היה מעט מוטה, מאחר והפורום היה של אמהות יחידניות, אבל הערה אחת חזרה ועלתה ברוב התגובות: את לא יודעת מה יהיה בעתיד, אולי יום אחד תכירי מישהו והוא ירצה להיות לאבא לילד/ה שלך? 

ההערה הזו מטרידה אותי מאוד. לפני כמה שנים הגיע לידיי הספר "שנה מעוברת" של מיכל אלמוג. גיבורת הספר נכנסת להריון עם תאומים מתרומת זרע, ובמהלך ההריון מכירה בחור. אני זוכרת שעם הקריאה, ובמיוחד בסיומה, התאכזבתי מאוד מכך שהגיבורה זקוקה בכל זאת לבחור כדי להשלים את האמהות שלה. גם משום שזה נראה לי בזמנו מסיח את הדעת מהסיפור האמיתי, וגם מאחר וזה יצר שני מסרים בעייתיים בעיניי: האחד – שהורות אינה מלאה אם יש רק אב או אם אחד/ת בתמונה, והשני – שהחשיבות של גבר בחיים היא כדי שיהיה לו תפקיד. והתפקיד הוא של אב. מעבר לכך – הוא מיותר, אבל רק שימלא את תפקידו תחת החותמת "אבא". 

מאז עברתי כמה דברים בעצמי, גם לי היתה שנה מעוברת. מההחלטה להיפרד מבן זוגי שלא רצה ילדים – תוך ויתור על ביטחון כלכלי, דרך טיפולים שלא ידעתי כמה זמן יקחו ומה יהיה בסופם, בשילוב עם התאהבויות קטנות בדרך שלמרות ניסיונותיי הקלושים – לא הפכו לרומנים אבל כן הפכו להצלחה בהזרעה אחת ובהפריה חוץ גופית אחת, ועדיין בחודש תשיעי כנראה שגם בי יש משהו שרוצה לפתור, גם אם באופן מאולץ משהו, את שאלת האבהות של ילדתי. מרבית הסיכויים שהסיפור הזה לא יתפתח לכדי רומן, אחרי הכל גיליתי את כל הקלפים בכתיבתי את הדברים עוד לפני שמשהו בכלל התחיל להניץ בצד השני, אבל האם אני באמת בשלה היום להתחיל מערכת יחסים שתהיה מושתתת על אהבה, ולא על החיפוש אחר אבא לילדתי? האם אהיה אי פעם מוכנה לכך? 

בינתיים אין לי תשובות, אבל נחמד לי להנות מתחושת ההתרגשות שעוברת עלי בכל פעם שאני חושבת על הילדה, או על החמוד. כנראה שבכל דרך שבה עושים ילדים – אם מדובר בזוגיות (שבה צריך סבלנות ולהתחשב ולהתאכזב) או בהורות יחידנית (והאחריות העצומה הכרוכה בכך) – יש יתרונות וחסרונות, שמשפיעים גם על ההורים וגם על ילדיהם. והשאלות חשובות לא פחות מהתשובות. 

להמשך הפוסט

אמא חרדתית

יעל קציר | 29.08.2014 | 19:34

 

כבר כתבתי בעבר על דעתי בנוגע לריבוי בדיקות הריון בארץ. אבל כשאת בהריון, ושולחים אותך לבדוק את זה ואת ההוא, את לא תמיד יודעת מה לסנן ומה לא. איכשהו, הבדיקות האלו גם מעבירות מהר את משך ההריון. הזמן עובר מביקורת לביקורת, מבדיקה לבדיקה, ובהתאם לאורח חיינו בו אנו רגילים לכמת ולהשוות הכל, גם כאן אנחנו לומדות אם העובר נמצא באחוזון הנכון, איך המדדים שלו ביחס לממוצע, וכבר הוא נתון לשיפוטיות ולמדידה, עוד לפני שנשם את נשימתו הראשונה. 

בשבוע 30 הגעתי לרופאה שלי לבדיקה שגרתית, שכללה גם הערכת משקל. בארץ נוהגים לעשות בדיקת הערכת משקל איפושהו בין שבוע 30 ל-34, והמדד הזה אמור לתת אינדיקציה כלשהי לגבי הלידה ולגבי התקדמות העובר. בהערכת המשקל מודדים באולטרסאונד את אורכם של אברים שונים בגוף (ראש, בטן, ירך וכד'), משווים אותם לאיזשהו ממוצע ונותנים ציון שנקרא אחוזון. מי שמתבשרת שהעובר גדול מדי – לרוב באזור אחוזון 90 – צופים לה לידה קשה ולפעמים מעודדים אותה לניתוח קיסרי. כבר לא מעט חברות שלי חוו הערכת משקל באחוזון 90 ומעלה, ובסוף נולד תינוק ממוצע ביותר. הערכות משקל של 4 קילו התגלו לבסוף כעובר ששקל 3 קילו, והרבה חרדות התבררו כלא מוצדקות. 

עד היום, בכל הבדיקות שעשיתי, בהן הכל היה תקין – נאמר לי שהעוברית קטנה ביחס לגיל ההריון, בעיכוב של כשבוע-שבועיים. מאחר ובמקרה שלי גיל ההריון ידוע והחלטי (בהפריה חוץ גופית אין מקום לסטיות) זה היה קצת משונה, אבל לא הדליק נורות אדומות. שמעתי הרבה זוועות על עוברים גדולים מדי ועל הנזק שנגרם לגוף האישה במהלך הלידה, וחשבתי בהקלה שזה נחסך ממני. בהערכת המשקל בשבוע 30 הרופאה אמרה שוב שהיא קטנה, אבל נמדד גם פער בין גודל הראש לגודל הגוף. ליתר דיוק: הגוף באחוזון 30, הראש באחוזון 5. מה שאומר שבעוד הגוף תואם עיכוב של שבוע בהתפתחות, הראש תואם עיכוב של שבועיים. את ההגיון שמתבקש להוסיף לכך – שכל זה נמדד ביחס לממוצע, ולא כולנו נמצאים בטווח של הממוצע, ומה זה אומר עיכוב בהתפתחות בשלב זה – הרופאה חסכה ממני, ורק שלחה אותי למעקב אולטרסאונד נוסף בעוד שבועיים, כדי לראות את ההתפתחות לאורך זמן.

בבדיקה לאחר שבועיים נאמר לי שעדיין ישנו פער, אבל הפער שומר על עקביות, כלומר לא נצפתה האטה נוספת, וכן נצפתה גדילה מהבדיקה הקודמת. בכל מקרה, מאחר ועדיין אובחן הראש הקטן ביחס לגוף – הטכנאית המליצה שרופא יראה את התוצאות ויבדוק אם יש איזו בעיה ספציפית במוח, ושלחה אותי למוקד הרפואי. קצת חוששת פניתי למוקד – ועדיין לא הבנתי בשלב זה מה המשמעות של ראש קטן, מעבר לפחות קרעים בפרינאום. במוקד, לאחר שעות של המתנה, הרופא הביט בי ושאל: אבל למה באת אלי? את צריכה רופא מומחה שעושה אולטרסאונד וכאלה. נתן לי הפניה לסקירת מערכות מכוונת ושלח אותי הביתה. את התור לסקירה קבעו לי שוב לעוד שבועיים. שבוע 34, ואני כבר מעט פחות רגועה אבל עדיין לא ממש מודאגת, בטוחה שהנה עוד רגע יתברר שזה שום דבר. אבל הרופא שעשה את הסקירה חשב קצת אחרת. 

קודם כל – במהלך כל הבדיקה הוא לא אמר מילה ולא הסביר כלום. לא תראי הנה הראש וזה הלב וכדומה. כששאלתי שאלות הוא אמר – נגמור את הבדיקה ואסביר לך הכל. כלומר, שוב גישת ה"אל תפריעי לי לעבוד" שמרגיזה אותי כל כך. עם סיום הבדיקה הוא אמר: הגעת לכאן עם חשד למיקרוצפלוס (זו הפעם הראשונה בה הבנתי שיש שם לדבר הזה), ואני רואה שבאמת יש עיכוב בגדילה של הראש. בטווח של שבועיים הוא גדל כמו בטווח של שבוע. כרגע את נמצאת בתוך הנורמה, אבל בגבול התחתון של הנורמה – מדד אחד מעל למינימום. והגוף כולו גם קטן – בטווח של אחוזון 19. זה קשור למשהו שאכלתי או לא אכלתי? לא. יש משהו שאני יכולה לעשות בנדון? כאן הוא אמר שצריך יהיה להמשיך לעקוב אחרי ההתפתחות בבית חולים, סביר להניח שבמחלקה להריון בסיכון, בבדיקות פעמיים בשבוע, ואז יחליטו אם אולי משהו ברחם מפריע לעובר להתפתח ואולי צריך ליילד לפני הזמן. מאחר ואני יומיים לפני שבוע 35 זה כבר אפשרי, ולפעמים עדיף. כתב מה שכתב והפנה אותי בחזרה לרופאה שלי. לפני שיצאתי ממנו, ושניה לפני התקף לב קטן, הוא חזר ואמר: זה יכול להיות שיש משהו, וזה יכול להיות כלום. את עדיין בתוך הנורמה, גם אם בטווח התחתון של הנורמה. אבל צריך לבדוק. 

שוב חוסר ודאות מחרפן. הרופאה החליטה לתת לי הפניה למומחה מוח-עוברים באיכילוב, ואמרה שאם לא אצליח לקבוע תור לעוד שבוע – שאעדכן אותה והיא תתערב ותנסה לקדם את התור. "אם הוא יגיד לך שאין מה לדאוג – אז אין מה לדאוג. עליו אני הכי סומכת". שניה אחרי כן היא שינתה את דעתה ואמרה – בעצם, אתן לך הפניה למיון. לכי מחר על הבוקר כדי שלא יאשפזו אותך סתם. הם כבר יפנו אותך אליו, וכך לא תצטרכי להמתין עוד זמן.  בלילה לפני השינה עשיתי טעות חמורה ונכנסתי לגוגל לבדוק מה אומר המיקרוצפלוס הזה. הטווח נע בין שום דבר (מבנה ראש קטן של הראש שנובע מגנטיקה – אבל אין לי הרי איך לבדוק את היקף הראש של התורם) דרך בעיות של תנועות לא רצוניות ואפילפסיה, ועד לזוועות של פיגור. הלכתי לישון עם תמונות נוראיות בראש, ולראשונה מאז תחילת ההריון – תנועת העוברית הקטנה לא הרגיעו אותי אלא רק הלחיצו אותי. כל הזמן הזכרתי לעצמי שהכל יכול להיות בסדר, שעוד אין באמת סיבה לדאוג, אבל הייתי מפוחדת.

מצויידת באמי היקרה, בתיק ארוז למקרה שאולי יאשפזו אותי (כמה התלבטתי אם לארוז גם דברים ללידה, למקרה שיחליטו ליילד אותי לפני הזמן) ובהיסטוריה הרפואית – הגעתי על הבוקר למיון. שוב נתקלתי ברופא שהציץ בהפניה ושאל: אבל למה באת אלינו? (שאלה לרופאים היקרים: נראה לכם באמת שהגעתי סתם כי בא לי?!? הפנו אותי אליכם. לי אין מושג עדיין מה לעשות ומה זה אומר. כשאלמד רפואה בגילגול הבא אדע למי לגשת ולמי לא) הוא הסביר שהם לא עושים את הבדיקות שאני צריכה, ושעלי לקבוע תור לרופא מומחה המוח, אותו אחד עליו הרופאה שלי דיברה. הוא גם דיבר עם הפרופסור והקריא לו את המדדים שנמדדו בסקירת המערכות האחרונה, וזה קבע: תור לעוד שלושה שבועות. שבוע 38 (אם לא אלד לפני, כן?).

רק למחרת, כשהרופאה שלי דיברה איתו ושמעה ממנו שכל עוד אני בטווח של הנורמה אין חשד למיקרוצפלוס שלמעשה מאובחן 2-3 מדדים מתחת לנורמה, ושאין מה לדאוג, הצלחתי להירגע ממש. יכול להיות שבימים רגועים יותר, בלי מלחמה וטילים, וכמובן – בחשיבה צלולה ולא הורמונלית הריונית – הייתי מצליחה לא להילחץ בכלל, מראש. האמת שיחסית לאיום המפחיד בפיגור – תיפקדתי די בסדר, אם מותר לי לתת לעצמי ציונים. כל התהליך הזה הזכיר לי פתאום שפעם, לפני כמה שנים טובות כשרק התחלתי לחשוב על אמהות, האמנתי שלא אוכל להיות אם יחידנית כי אני לחוצה מדי, ואני זקוקה למישהו נוסף שיהיה שם ויאזן אותי. כשהתקשיתי למצוא בן זוג מתאים להורות, התחלתי לעמת את עצמי עם התחושות האלו, וניסיתי למצוא להן פתרון. סימנתי, למשל, את כל האנשים סביבי שעליהם אני סומכת ושאני רואה בהם סלעי ביטחון, ושוחחתי עם חלקם על המעורבות שלהם בחיי כגורמים מייצבים. חלקם הופתעו והשתעשעו מההגדרה, וכולם שמחו להיות שם עבורי. בנוסף, התעמתתי עם פחדים נוספים שהיו בעיניי סימנים לנטיה לחרדה או גורמים מעכבים אחרים. אבל כשעובדים על הבעיות לא תמיד יודעים אם זה עובד. היום, אחרי הדרמה של האירועים האחרונים, אני יכולה לטפוח לעצמי על השכם ולהודות: אני כבר לא חרדתית! אני דואגת כשצריך, וכשיש סיבה, ומוצאת פתרונות להתמודדות. מבחינתי עברתי בהצטיינות יתרה את מבחן הלחץ הראשון של ההורות. מניחה שלי ולבתי יהיו עוד הרבה אירועים כאלו, של חום גבוה ללא סיבה נראית לאופק, של סימנים כחולים שלא ברור אם זה מכה או סרטן ועוד זוועות שאין טעם לדמיין אפילו. יכול להיות שבעתיד אזדקק ליותר עזרה להתמודד עם הדברים, ויכול להיות שאתחשל ואתחזק. מה שבטוח – אתמודד עם מה שיהיה ואקבל זאת כחלק בלתי נפרד מההורות, יחידנית או לא. 

להמשך הפוסט

פחדים לקראת לידה

יעל קציר | 25.08.2014 | 12:30
 
זה היה צפוי שזה יגיע מתישהו. שלוש בלילה ואני לא נרדמת. ולא שאיני עייפה, בשבוע האחרון משהו בגוף משתנה, מתחילה להרגיש התכווצויות וכאבי בטן, ככל הנראה מה שנקרא צירי ברקסטון היקס, שמהווים חזרה לקראת הדבר האמיתי, יחד עם קימות מרובות לפיפי ועייפות אינטנסיבית. שבוע 34, ומתחילה להרגיש את סוף ההריון. 
 
ערימות של כביסה, קיפול וסידור במגירות מאחוריי, וכל דבר מלווה בשאלות משונות שלא חשבתי שיעסיקו אותי: איך יהיה נוח לסדר את הדברים במגירות? באילו מבין כל סוגי הבגדים יהיה נוח להשתמש יותר, ואיזה יהיו נוחים פחות? מי יקח אותי לבית החולים – במיוחד אם זה יקרה באמצע הלילה? מה צריך לארוז לבית חולים? (אני יודעת, יש עשרות רשימות לדוגמה ברשת, ועדיין זה מטריד אותי). איזה עוד דברים צריך להכין מראש? (מישהו שיאכיל את החתולים, אולי מישהו שיהיה פה כדי שלא יפרצו הביתה). ומה יהיה בלידה? האם אני סגורה על המלוות ללידה שבחרתי לי? 
כל השאלות האלו מציפות אותי, לפעמים בהבזקים קלים, וכרגע – שלוש בלילה – במתקפה חסרת רחמים. 
 
היום חזרתי מהשיעור השלישי מתוך ארבעה בקורס הכנה ללידה פעילה שבחרתי לעשות. הקורס מציע שיטה של עשר תחנות ללידה פעילה, שהן למעשה עשר דרכים שונות, פלוס וריאציות, להתמודדות עם כאבי הלידה, להרגעה ולהפגת לחץ. במהלך ארבעה מפגשים של כשעתיים וחצי כל אחד עושים תרגילים, חוזרים עליהם, מקבלים הסברים לתהליכים שונים שעוברים במהלך הלידה וכלים להתמודדות עם הלא נודע הזה. 
 
בדרך כלל, כשזה מגיע להפרשות – אין לי בעיה. לא ממש נגעלת מדם. אפילו קצת מרתק בעיניי שיש כל כך הרבה סוגים שונים של הפרשות שיוצאות מהנרתיק, בזמנים שונים של החודש. אבל כשזה מגיע להפרשות הקשורות בלידה – פתאום אני מתעוותת בגועל ובעתה. היום, כשתירגלנו סיבובי אגן עם נשימות על כדור פיזיו, והמדריכה המליצה לשים בחדר הלידה סדין על הכדור, ולהחליף את הסדין בכל פעם שהוא מתמלא בהפרשות – זה היכה בי שוב. אחרי שידעתי כבר על ירידת מים, ולמדתי על הפקק הרירי, עכשיו יש עוד?! פתאום דמיינתי בצורה ראליסטית יותר את הרגליים רועדות מרוב כאב, את הגוף המותש מחוסר שינה, ממאמץ, מציפיה ומחוסר ודאות. כמי שנוטה להתעלף מכאב – למה לעזאזל הכנסתי את עצמי? 
 
איני מיוחדת. המחשבות האלו, הבעתה וחוסר השינה, הן מנת חלקן של הריוניות מתקדמות רבות. ועדיין כשהן מכות הן חסרות רחמים ומעוררות שאלות ותהיות. בדרך הביתה אמי שאלה שוב אם לא הייתי מעדיפה לקחת דולה ללידה. המדריכה של הקורס היא דולה, והיא התחבבה על שתינו, ואולי בעזרתה אצליח בכל זאת לעמוד בכאב הזה? מייד חשבתי כמובן שאולי אני דורשת מאמא שלי יותר מדי. אולי היא חוששת שלא תצליח לעמוד מולי כשכואב לי ולדעת להגיד לי מה לעשות בצורה מספיק משכנעת מצד אחד, ושלא מסתכנת ביחס חסר סבלנות מצידי מצד שני. לא יודעת מה לעשות. מרגישה צורך להתייעץ עם כמה שיותר חברות שחוו לידה לאחרונה כדי להחליט מה לעשות ולסדר את המחשבות.
 
בנוסף לכל זה, היום התחלתי בעיסוי הפרינאום הידוע לשימצה. מצד אחד – חשבתי תמיד שעיסוי באזור יכול לעשות רק טוב. הרי נעים לי כשנוגעים בי שם, בדרך כלל. אני נהנית מסקס, ומגע באיזור נשמע לי בהחלט סקסי. מצד שני – יש לעיסוי הזה מטרה ספציפית: להכין את האזור למעבר ראש של תינוק, לפתיחת של עשר אצבעות, ויותר מדי נשים מעידות שזה כואב. מבלבל? חכו. איך לעזאזל אני אמורה להגיע לשם כשהבטן שלי כל כך גדולה?! אז נכון, יש מכשיר כזה שאמור לעזור במיוחד ליחידניות כמוני, הוא נקרא אפי-נו, או בשמו העלק-עברי: חתכ׳לס, אבל הוא עולה כ-500 שקלים ובהנחה שזו תהיה הלידה היחידה בחיי – מדובר בהוצאה חד פעמית קצת גבוהה מדי לטעמי. מה גם שלא מדובר במכשיר שמעבירים הלאה. 
 
אז ניסיתי בכל זאת לבד. מילאתי קופסת פלסטיק במים רותחים, זרקתי לתוכה כמה ענפי רוזמרין, טיפטפתי קצת שמן שקדים, וניסיתי להציב אותה במקום שיהיה לי נוח לגהור מעליו, כדי שהאדים ירככו את האזור. עד שמצאתי את המיקום והתנוחה הנכונים – לא הרגשתי דבר. ייתכן שהמים התקררו כבר, אבל כמי שגם ככה מתקשה עם כאבי גב לעבור מתנוחה לתנוחה – העדפתי לוותר ורק שטפתי קצת את האזור החיצוני במים הרותחים של הרוזמרין. 
 
ואז עברתי לשכיבה על הצד, עם רגל אחת מורמת (עד כמה שכאבי הגב מאפשרים לי) ועם שמן פרינאום ניסיתי לעסות את האזור כמו שמסבירים בכל מיני סרטונים שמצאתי. אולי הייתי עדינה מדי, אבל זה לא מאוד כאב. לא שנהניתי, ולא שהיה לי נעים. בהחלט שאלתי את עצמי תוך כדי מה לעזאזל אני עושה והאם אני עושה את זה נכון. אחרי 2 דקות נשברתי. יתכן שזו הסיבה בגינה מומלץ לעשות את זה בשניים, כדי שאפשר יהיה לחלוק את המבוכה, לצחקק עליה, לעודד אחד את השני ולומר – די, עכשיו ברצינות. אם היה מולי פרטנר הרי לא הייתי מעיזה להתקפל. אבל לבד קל לי לוותר ולומר – מחר אנסה שוב ליותר זמן. לבד אני גם נתקעת במחשבות על ההפרשות שייצאו משם בלידה, על כמה זה יכאב וכמה יהיה קשה. מחשבות שאני מנסה להסיט כרגע הצידה ולהיזכר בגור הקטן שעומד לצאת ממני, זו שאני מחכה כבר להחזיק וללטף ולראות ולהריח. להקשיב לה ולהתבונן בה כאילו היתה אייפד קטן וחדש. 
 
המחשבות האלו, של שלוש וחצי בלילה, לא מאוד מסודרות. הן זורקות אותי מהפרשות ללידה, ומהלידה לייצור הקטן. בזמן שסידרתי את הבגדים שקיבלנו במגירות השידה, נתקלתי בכמה בגדים עם הדפסים טקסטואליים. תהיתי האם אלביש את בתי בחולצה שכתוב עליה ״גבר גבר״, או בשמלה מתוקה להפליא עם הכיתוב ״דדי׳ז ליטל פרינסס״. היא הרי לא יודעת לקרוא, אז מה זה משנה? מצד שני – זה לא שחסרים לה בגדים, לדעתי יש לה כבר כמות כזו שאף בגד לא יילבש פעמיים. ובכל זאת, למי אכפת? 
 
וזה מוביל אותי לסוגיה לא פעוטה שטרם התייחסתי אליה כאן: מה אומרים לילד/ה שאין לה/ו אבא? 
האחיין שלי, בן השמונה, שאל אותי לא מזמן איך אני בהריון, או נכון יותר: לא צריך גם בן בשביל זה? הסברתי לו שיש מקום שקוראים לו בנק הזרע ושם מוכרים את החומר שיש לבנים שממנו עושים ילדים, ושקניתי משם חומר כזה. אז האחיינית שלי בת הארבע וחצי קפצה מייד ושאלה: אז לתינוקת שלך לא יהיה אבא?! זה הוביל אותי לדבר איתם על צורות שונות של משפחות, וריאציות על שני אבות, שתי אמהות או אב או אם לבדם. אבל ילדים הם ילדים, והאחיינית שאלה: ואם תכירי מישהו והוא ירצה להיות אבא שלה, אז יהיה לה אבא?! אז לפני שאני הולכת לשידוכים שמסדרת לי אחייניתי בת הארבע וחצי, אני מקווה שהשיחה הזו הכינה אותי במשהו לקראת השאלות שבתי תשאל יום אחד. אני מאמינה בכנות ובאמת. יודעת שארצה להסביר לה את המצב כמו שהוא, בלי לעשות מזה עניין, ובלי לסבך. מאחר ועשיתי את בחירותיי בלב שלם, ומשום שאיני רואה בכך כל פסול, ואף מוצאת במצב הזה יתרון או שניים, אני מאמינה שאסתדר, ושגם היא תחיה עם זה בשלום. ובכל מקרה – כבר התחלתי לשים קצת כסף בצד לטיפול פסיכולוגי, שיהיה. 
 
ארבע לפנות בוקר. המחשבות נרגעות קצת, העייפות גוברת. המנטרה שנשאתי במהלך רוב ההריון חוזרת: טריליוני נשים עברו את זה, וחוזרות ועוברות את זה שוב ושוב. מדובר באירוע חד פעמי שאעבור – וגם אם יהיה לא נעים, עוד קצת וזה מאחוריי לטובת פלא קטן, שאומרים ששווה את כל העסק.
להמשך הפוסט

בעצב תלדי, ובפגיעה בעצב תחכי ללידה

יעל קציר | 10.08.2014 | 14:02
 
כבר סיפרתי פה בעבר על כאבי הגב שאני סובלת מהם מאז תחילת ההריון. זה התחיל מזריקת פרוגסטרון שניתנה לי כחלק מטיפולי הפוריות, שהאחות ככל הנראה הזריקה למקום הלא נכון ופגעה לי בעצב. בעקבות הפגיעה במשך יומיים איבדתי יכולת תנועה, ובמשך חודש צלעתי וגררתי רגל. עם הזמן הכאבים באו והלכו, אבל ככל שההריון מתקדם, והרחם לוחץ על העצב, ומתווספים על כך גם שינויים וגדילה של האגן – כך גוברים הכאבים ומוגבלת יכולת התנועה שלי.
 
במקרה שלי זה מיתרגם בעיקר ללילות קטועי שינה, צליעה קשה, הליכה בעזרת תמיכה (אני נעזרת במקל הליכה) וסבל רב. ניסיתי לפנות לרפואה המערבית ולרפואה אלטרנטיבית אבל בינתיים אין מזור של ממש. האורתופד שלח אותי לדרכי בטענה שזה יעבור לאחר הלידה ואין מה לעשות, הפיזיותרפיה (שהצלחתי להתברג אליה רק לאחר הפעלת קשרים וצעקות) מרגישה כמו התעללות חסרת תועלת, אוסתאופטית עזרה לרגעים – אבל פחות ופחות עם הזמן – ושיאצו מקל קצת, לפחות על תחושת המתח, אבל כאמור הבעיה עוד נמשכת ואף גוברת. בינתיים אני מממנת לא מעט בעלי מקצוע, אבל לא מוצאת פתרון.
 
אז מה עושים? מעבר לתחושת התיסכול וחוסר האונים שמתלווים לכאב, הוא גם מקשה עלי לעבוד, מאחר שאיני יכולה לשבת לאורך זמן, ובעבודתי אין מקום לשכב או אפשרות לקחת הרבה הפסקות, וגם אין אפשרות לעבוד מהבית. מיציתי את כל ימי המחלה שלי, וגם את כל ימי החופשה, ונותרו לי עוד 3 חודשים (שהצטמצמו בינתיים לחודשיים) עד ללידה, ללא פתרון או הקלה נראים באופק. 
 
הרופאה שלי טוענת שאין לי מה לדאוג. מילאנו ביחד טפסים לשמירת הריון, שעלי להגיש לביטוח לאומי, והכל אמור להיות בסדר. הבעיה היא שביטוח לאומי לא מאשר כל בקשה (במיוחד כשאין סכנת חיים לעובר או לאם), ושבינתיים – אין מי שישלם לי משכורת על ימים בהם לא יכולתי לעבוד. בנוסף, הסכום שמקבלים על שמירת הריון לא משתווה לשכר שלי, מה גם שמדובר במשכורות האחרונות לפני הלידה (ולפני תשלומי חופשת הלידה מביטוח לאומי). ועוד תוסיפו לזה את ההוצאות הגבוהות הנלוות לכל הטיפולים שאני ממשיכה לנסות, מתוך איזושהי תקווה לפתרון.
 
מאחר שאני חברה בקופת חולים מכבי כבר שנים רבות, ומשלמת על הביטוח היקר ביותר בקופה כל השנים האלו, בנוסף לביטוח בריאות אישי – חשבתי שאולי הם יוכלו לעזור לי. אבל ניסיונותיי לפנות למכבי, אותה קופה שבה הזריקו לי מלכתחילה את הזריקה שפגעה לי בעצב ושגרמה לכל הסיבוך, נתקלו בהתנערות ובתגובות מתסכלות של אין מה לעשות וזה יעבור אחרי הלידה (עוד כחודשיים, כן?). 
 
כיחידנית – אין לי שותף שיכול לתמוך בי ברגעים אלו, כלכלית או אפילו נפשית או פרקטית. אני נאלצת לצלוע לכל הבדיקות והטיפולים, להתמודד לבד עם הבירוקרטיה, ולמצוא לבד פתרונות יצירתיים לעבור את התקופה הקשה הזו בשלום. וכשכל קימה מהספה כרוכה במאמץ וכאב – זה לא פשוט. מזל שיש לי קצת חסכונות, לצד משפחה וחברים תומכים. ומזל גדול שאני לא נוטה יותר מדי לרחמים עצמיים או לפסימיות. ממשיכה לנסות פתרונות שונים, ואמשיך לעדכן במידה שאעלה על איזה קסם שיפתור את הבעיה.
 
בינתיים, מאחר שאני רוב הזמן בבית, שואלים אותי מה אני עושה כל היום. אז ראשית: כל פעולה לוקחת פי שניים זמן, לפחות. רק ללכת מהמטבח לסלון זה מאמץ עילאי שדורש מנוחה אחריו. חלק מהזמן אני קוראת, עד כמה שהגוף שלי יכול לסבול ישיבה או שכיבה ממושכת, וחלק מהזמן אני משלימה את שעות השינה שלא השלמתי בלילה. זה ידוע שנשים בהריון מתקדם (שבוע 32, הידד!) נתקפות צורך או חשק לנקות פתאום או לסדר לקראת התוספת המשפחתית, אבל כשכל פעולת ניקיון – גם הפשוטה ביותר – עולה בהחרפת הכאב, זה לוקח זמן רב יותר גם בביצוע הפעולה וגם בהתאוששות שאחריה. 
 
ובכל זאת, מתוך חוסר האונים, תחושת המוגבלות וגם מאחר שהבית שלי הפך לאחרונה למחסן קטן לדברי תינוקות, התחלתי להכין את החדר לקטנה. ביקשתי עזרה לשם כך, אבל דאגתי שהדברים ייעשו כפי שאני רוצה, ויונחו במקום שנוח לי שיהיו בו. העריסה שקיבלתי, למשל, כבר מורכבת במקומה, החתולים שלי יכולים להתרגל לקיומה ולהתחיל להתמודד עם השינוי הקרב. רכשתי חומרי כביסה לתינוקות (לא מאוד ברור לי למה הם צריכים חומרים אחרים, אבל בעניין הזה אני נגררת) ואת הימים הקרובים אעביר בלכבס, למיין ולסדר את הבגדים שקיבלתי במגירות השידה. הכל הופך למוחשי יותר, ותחושת הסוף/התחלה מתגברת. הלילה למשל, כשהתעוררתי באמצע הלילה וראיתי בזווית העין את העריסה, עלה על שפתיי חיוך גדול שעירסל אותי להירדם בחזרה. מעניין אם הערב או מחר, אחרי יום של כביסות וסידורים, אשלם על כך מחיר כבד של דמעות כאב.
 
להמשך הפוסט

הכנה ללידה עם אמא

יעל קציר | 02.08.2014 | 11:45

דמיינו חדר ובו יושבים 8 זוגות. 8 נשים בהריון מתקדם, שרועות על כריות-הנקה על הרצפה, מלוות בבני זוג שמחזיקים להן את היד, מלטפים להן את הבטן ומביטים בהן בעיניים כלות או חוששות מדי פעם. גם אני אחת מ-8 הנשים האלו, אבל בן הזוג שלי לאירוע היא אמי. המלווה-אישה היחידה בחדר. האירוע הוא מפגש ראשון מתוך ארבעה של הכנה ללידה. למה ארבעה מפגשים? (הרי רוב ההכנות ללידה מסתפקות בשני מפגשים) כי בחרתי ללכת לקורס מיוחד להכנה ללידה בשיטת התחנות של שירלי בנטואיץ'. שירלי היא מורה ליוגה, ואחרי שני שיעורי יוגה הריון אצלה, אליהם הלכתי בעיקר כדי לשמוע על שיטת התחנות המיוחדת שלה, הפכתי פתאום מהריונית שחוששת מהלידה ונוטה לכיוון של ניתוח קיסרי – לאחת שחושבת שאולי בכל זאת אני יכולה לעשות את זה. 

שירלי היא מורה ליוגה, מדריכה להכנה ללידה ודולה. ככזו, יש בה את השילוב המקסים של קוקואית-הזויה עם רגליים על הקרקע. מצד אחד – אפשר לשמוע ממנה משפטים כמו "כאב בלידה זה דבר טוב, את צריכה לשמוח שכואב לך כי זה אומר שהלידה מתקדמת", ומצד שני – היא מאמינה שהלידה הפעילה צריכה לקחת אותנו עד לשלב שבו ניקח אפידורל ("אל תגידי לי שאת רוצה לידה טבעית. בשביל מה את צריכה להוכיח שאת גיבורה? עזבי אותך. כל מה שתעשי זה טוב עד לאפידורל, עד לרגע שאת לא יכולה יותר. ואם לא תוכלי או לא תספיקי לקבל אפידורל – לפחות אז יש לך כלים לעבור את זה בשלום"), היא חושבת שהדבר הראשון שצריך לעשות כשמגיעים לחדר הלידה הוא לפתוח בקבוק יין ולהרים כוסית. כל הזוגות נראו מזועזעים למדי כששמעו על כך, אבל בעיניי זה כל כך מצא חן, שהחלטתי שהיא מורה כלבבי ובשביל זה שווה להשקיע קצת כסף ושני שיעורים נוספים.

אז הגענו, אמא ואני, למעוז הזוגיות. את כל התרגילים בהכנה ללידה שירלי מלמדת את שני בני הזוג לעשות. למה? משתי סיבות. האחת – מי בכלל זוכרת בזמן הכאב מה לימדו אותה? תפקיד בן הזוג הוא לפקס אותה ולהזכיר לה. והשניה – בני הזוג לרוב חסרי אונים כשזה מגיע ללידה. האישה סובלת, מתפתלת מכאב, צועקת, נאנחת, מאשימה או בוכה, והם צריכים לתמוך. איך לתמוך? אין חוברת הפעלה, כל אישה וכל לידה היא אחרת, אז הם מתרוצצים מצד לצד בחדר ומטריפים את האישה אפילו יותר. ברגע שהם הופכים שותפים לתרגילים, ובחלק מהתרגילים תפקידם הוא לתמוך – בחיבוק, בהושטת יד ועוד – הם מקבלים תפקיד פעיל ואחריות וחוסר האונים מתפוגג קצת. 

לידה היא, בעיקרה, עניין של נשים. מעורבות בה חוויות של כאב שמי שלא עבר אותן – לא יידע מה זה. מעורבות בה גם הפרשות גוף, לא עלינו, ושינויים פיזיים שמשפיעים על איברים אינטימיים בגוף. עד לפני לא הרבה שנים, לידה היתה עניינן של נשים בלבד. הרה ומיילדת. לפעמים אמא שלה. לפעמים אישה אחרת. זה לא היה עסק לגברים ואלה נאלצו להמתין מחוץ לחדר. השינוי החל ברגע שהגיעו גניקולוגים (רופאים-גברים) שהשתלטו על העסק קצת, וכמובן עם השינוי במבנה המשפחתי, שיתוף הגבר גם בתפקידיים "נשיים" והסתכלות על זוגיות והורות כעל שותפות. אז הגבר הפך מעורב יותר ויותר, והיום – אין כמעט גברים שמוותרים על לקחת חלק בחוויה המפעימה הזו של הלידה. 

כשאני מסתכלת על הנשים בחדר ההכנה ללידה, ועל בני זוגן, ועל מחוות הגוף האוהבות ביניהם, אני מודה שעובר בי גל של קנאה. גם אני הייתי רוצה שיהיה לצידי מישהו שזה "בסדר" לתת לו לגעת באברים האינטימיים שלי. בהתחשב בכך שלדברי שירלי בשלב הראשון של הלידה אנחנו רוצות לעודד ייצור פיטוצין טבעי של הגוף (פיטוצין הוא ההורמון שגורם להתכווצויות הרחם הידועים בכינוי צירים), ומה שמעודד ייצור פיטוצין לדבריה זה עיסוי פטמות, נשיקות עם לשון וחירמונים – לא נראה לי שאמי תהיה השותפה המתאימה לכך. או כמו שאמי אמרה: את עוד תתבעי אותי על הטרדה מינית! אבל כששירלי שואלת את כולם אם יש להם משהו לספר או להגיד או לשאול, ואמי מספרת על החוויה שהיתה לה בלידה הראשונה שלה, אתי – אני יודעת שאין שום גבר-מנשק-מעסה-פטמות שבעולם שהייתי רוצה שיהיה אתי בחוויה הזו. רוצה אך ורק את אמא! 

אמי הגיעה לחדר הלידה בשעות הבוקר. אבי חיכה בחוץ ואמרו לו – אתה יכול ללכת לעבוד, זה ייקח הרבה זמן. מייד כשהגיעה נתנו לה זירוז, והצירים החזקים של הזירוז כאבו לה מאוד. לידה שכבה מישהי שצרחה "תוציאו את זה ממני, אני כבר 18 שעות פה ולא יכולה יותר!" ואמי חשבה לעצמה – זה הולך לקחת הרבה זמן, אז כדאי שלפחות אנסה להירגע תוך כדי. היא הצליחה בכוחות עצמה לנשום נשימות עמוקות, להירגע ולנוח בין ציר לציר, כשהיא שוכבת על הצד (ולא על הגב!). הלידה התקדמה מהר מהמצופה ותוך פחות משלוש שעות כבר הייתי בחוץ. כשאבי חזר מחוסר יכולת להתרכז בעבודה אחרי שעתיים וחצי – כבר בישרו לו מזל טוב, יש לך בת. אמי שיתפה בסיפור את הזוגות בהכנה ללידה ואיחלה לכל הנשים לידה כזו, כמו שהיתה לה. אה, וכבר ציינתי שכל זה היה בלי אפידורל? 

מאחר ואני יודעת מחברות שלידה עשוייה להיות עסק ארוך, ומאחר ואמי ואני לפעמים קצת נלחצות ובכל זאת – אנחנו אמא ובת, ביקשתי מגיסתי שתצטרף אלינו גם היא ללידה. גיסתי עברה כבר שתי לידות, היא האישה הכי קולית שאני מכירה, תמיד עם חוש הומור ומצב רוח טוב וראייה חיובית (אבל כזו שמצליחה להדביק ולא לעצבן). להערכתי – ביחד אנחנו צוות מנצח. מצד אחד התמיכה וההכלה ויכולת ההרגעה של אמא, מצד שני ההומור והקלילות של גיסתי. אולי אפילו אצליח לעבור את האירוע הזה בשלום. אבל עד אז – אני צריכה להתמודד עם הכנה ללידה שבה מלמדים אותי ואת אמי לעשות תנועות מגונות (סיבובי אגן, עיסויי עכוז) תוך חיבוקים, הצמדת מצח למצח ונשיקות צרפתיות. כמובן שמתוך כל התרגילים להכנה ללידה ניקח את אלו שנרגיש עימם נוח, אבל היי – לפחות נצחק כל הדרך עד שנגיע לשם. ובתקופה שכזו, אין ספק שזו אתנחתא נחוצה ביותר.

להמשך הפוסט