נקלעתי השבוע לאזעקה בבאר שבע כשהלכתי לתומי ברחוב מצדה הארוך, המחבר בין שני מונומנטים רבי חשיבות בעירנו – הקניון החדש ובית החולים סורוקה; ועם הישמע הסירנה מיהרתי להיכנס לאחד הבניינים הפחות מוזנחים שעמדו בסביבה, ותפסתי מחסה בחדר המדרגות המבוטן, והמתנתי יחד עם כמה בריות שנאספו מטרדת יומם עד שיישמעו הדי הפיצוצים המבשרים על יירוט או על נפילה בשטח פתוח ונוכל לחזור לשגרה (בכל קבוצת התגוננות שנכחתי בה היו גישות מנוגדות לגבי איך נשמע יירוט ואיך נשמעת נפילה רחוקה; לפי רוב אני נמנע מהבעת עמדה ומסתפק בכך שהפיצוצים נשמעים רחוקים דיו ושהאקט כולו אינו כולל פגיעה של חלקי מתכת בוערים באיברים חיוניים של גופי).

את בני האדם שהתגודדו במחיצתי במקלט המאולתר ניתן היה לחלק לשניים: הנשים והילדים (ואני עימן) הסתתרנו בעומק חדר המדרגות, ואילו הגברים האחרים עמדו בפתח הבניין והביטו החוצה, גופם חשוף לפגיעה, במטרה לצפות (ואם אפשר, לצלם) ביירוט המיוחל של "כיפת ברזל". רק גבר אחד, כבן 40, הסתתר עם הנשים והטף ולא השתתף באיוולת של הגברתנים. סוף סוף גבר אחד בעיר הזאת עם שכל, חשבתי לעצמי, וניגשתי לדבר איתו. "כל הגיבורים עומדים בחוץ, הא? איזה טמטום. הם עוד ייפגעו", הפטרתי. "רק לנו יש קצת שכל".

"כן", אמר, "הם לא מבינים שהכיפת ברזל הזה זה בלוף".

אוח.

ניסיתי לחמוק אבל האיש כבר פתח בנאום, שהשורה התחתונה שלו היתה ש"כיפת ברזל" אינה אלא קונספירציה נכלולית של הממשלה, והיא לא מיירטת כלום ושום דבר. במידה מדאיגה של פאתוס מעושה ציטט פרקים נבחרים מתורתו של ד״ר מוטי שפר, המדען שטוען שהמערכת שכולם מתגאים בה אינה מיירטת אלא אחוז זעום מהרקטות ושכל העסק כולו הוא קנוניה מרוחה יפה בחמאה.

איני מתיימר להתייחס באופן מקצועי לטענותיו של ד״ר שפר – על אף שלאחר קריאת דבריו מצאתי בהם היגיון רב יותר מאשר כששמעתי את הטענות מפי אותו אדם בחדר המדרגות, שכן ד״ר שפר דיבר ברהיטות ואילו המניפסט שהציג האזרח כלל שימוש רב פעמי במילות קישור כגון ״בחייאת״ והנתונים המספריים שהביא לוו באזכור תכוף להחשיד של היושב במרומים (אם יש צורך באלוהים כדי להציג נתון מספרי, אז כנראה שראוי לפקפק בשניהם), אבל כך או כך אני משוכנע לחלוטין שאין כל קונספירציה סביב ״כיפת ברזל״, מהטעם הבסיסי הבא:

בישראל לא יכולה להתקיים קונספירציה גדולה לאורך זמן.

מילים רבות כבר נכתבו על חובבי הקונספירציות, על תחבולותיהם, על מניעיהם ועל נסיבותיהם הנפשיות. אני אישית חושב שחובבי הקונספירציות זקוקים בראש ובראשונה לטיפול פסיכולוגי – בדיוק כשם שאלה שאינם חובבי קונספירציות זקוקים לאותו טיפול; אבל מעבר לזה אין בליבי עליהם דבר, זולת העובדה הפשוטה: הם טועים, כיוון שבישראל אין יכולת קיום לקונספירציה ראויה לשמה.

כדי להבהיר את הנקודה אספר לכם סיפור שאני לא בטוח שאני מורשה לספר, אבל אולי הפוטנציאל לגמוז בעודן באיבן כמה תיאוריות קונספירציה מופרכות יצדיק את מעשה ההפקרות הביטחוני הזה.

ובכן, לפני כמה שנים התקיים בשכונה טובה למדי בעיר רחובות ריב קולני בין ג׳, פרופסור לביולוגיה ממכון וייצמן, לבין רעייתו, אותה אהב אהבה גדולה בלשון עבר. זו האחרונה טענה בתוקף שהוא לא משקיע אף אחד משלושת המרכיבים החיוניים – זמן, רגש וכסף – ביחסים שלהם, טענה שהיתה בה מידה של צדק שכן ג' ניהל באותה העת מערכת יחסים מקצועית פורה ולא אתית במאת האחוזים עם ד', דוקטורנטית מהמכון, שהגיעה – לפי שמועות של כמה מהמהימנים שבהולכי הרכיל המוניציפליים – גם לכדי מחקרים מעשיים שונים בתחומי הקינטיקה הוורטיקלית ודיפוזיה של הפרשות, מחקרים שנערכו על גבי חלק ממתקני הניסויים הרכים יותר במעבדה של הפרופסור.

כך או כך, ג׳, שהתקשה לספק מענה הולם לטענותיה הלא בלתי מוצדקות של אישתו, יצא מהבית בסערה בעקבות הריב ופנה להליכה קצרה ברחובות הריקים של העיר הבורגנית, לא לפני שתחב בין השפתיים איזו סיגריית ״וינסטון״ שהחל לעשן אותן לאחרונה; ובעודו מהדס כה וכה שקוע בשרעפיו הבחין בעצם משונה מוטל בצד הרחוב אשר משך את תשומת ליבו. ג׳ התקרב והתקשה להאמין למראה עיניו: עצם זר מתכתי שגודלו כגודל מקרר ננעץ בתוך אספלט הרחוב אפוף עשן, באמצע ערב רגיל ברחובותיה של רחובות. לא היה זה טיל או מטוס או עצם מוכר אלא מתקן משונה למראה ומשוכלל שכמותו לא ראה. ג׳, שרק לפני כמה שנים חקר את פרשיית ״התינוק החייזר ממקסיקו״ (שהתבררה לבסוף כעורבא פרח באשר נמצא שה״חייזר״ אינו אלא מוטציית אדם מעוררת פלצות), התקרב לעצם והחל לסקור אותו; ולתדהמתו זיהה בתוכו שני יצורים קטנים, גודלם כגודל ילד בן 4, והם בעלי שלוש רגלים וראש ביצתי שמשקלו כמחצית ממשקל גופם.

אם אפשר היה לחשוב בתחילה שמדובר אולי במוטציות אנושיות כמו במקרה של החייזר ממקסיקו, הרי שגוון עורם הסגול ועיניהם השחורות האליפטיות לא הותירו מקום לספק: חייזרים המה. ג' פתח באומץ ראוי לציון את החללית אך ראה כי השניים מוטלים ללא זיע וניע ואינם מגיבים לקריאות או למגע. מבלי להתלבט החליט לקחת אותם למעבדה שלו כדי לחקור אותם: חוקר אמיץ היה ג׳, ומלבד אומץ – יש להודות – היתה לו גם אמביציה קרייריסטית, וגילוי כזה ודאי לא היה מסב נזק רב מדי למוניטין האקדמי שלו, שהיה בשפל מסוים משלא פרסם מאמר בעל חשיבות זה למעלה מעשור. הוא הבין שהנושא רגיש ונפיץ ולכן לא דיווח לאיש פרט לנשיא המכון פרופ' זייפמן, וזה מצידו שוחח עם קב"ט המכון, שהזעיק שני גברתנים מצוידים בנשק קטלני (אקדח "ברטה" 9 מ"מ) כדי לשמור על הפרופסור בזמן שהוא בוחן את המציאה במעבדתו, לכל מקרה שלא יקרה.

למחרת בבוקר הגיע הנשיא להסתכל על מה המהומה וסקר במו עיניו את גופות החייזרים. הן נראו לו כמו חייזרים קטנים מתים. עד אז ג' השלים כמה בדיקות ראשוניות והעלה באופן חד משמעי שלשתי הגופות יש מבנה מולקלורי שלא דומה לשום יצור שחי בכדור הארץ; הוא ונשיא המכון הבינו שמדובר בפרשה משמעותית, ועל כן החליטו להמשיך את הבדיקות בחדר נפרד ומבודד ותוך שימת הגופות בקירור. הרבה שאלות היו להם: מהיכן הגיעו החייזרים? האם הם אכן "מתים"? מהו המתקן (ה"חללית") בו הגיעו? עבודה רבה ולא פשוטה ציפתה לחוקרים, ואיזה מזל שדווקא ג׳ היה זה שמצא את החייזרים ולקח אותם למחקר באופן דיסקרטי, ולא סתם פרחחים מהרחוב שבטח היו ממלאים את האינטרנט בתמונות של החייזרים, וגם מזעיקים כוחות משטרה רגילים שעליהם בכלל אי אפשר לסמוך שישמרו סוד; אבל היה ברור שגם החל משלב זה העבודה צריכה היתה להיעשות בחשאיות מוחלטת לבל תדבק בציבור פאניקה מיותרת. נשיא המכון מיהר לזמן לישיבה דחופה את סגנו, את פרופ' ג', את הקב"ט (שכבר היה בסוד העניינים כמובן), וגם את הממונים על הלוגיסטיקה והתקציבים במכון: תכלית הישיבה היתה מציאת פתרונות לוגיסטיים ומעטפת ביטחונית שתאפשר המשך המחקר. הוא אמר למזכיר האישי שלו, רועי, שיכתוב בזימון שמדובר ב"ישיבה סגורה" כדי שמציצני הקלנדרים (בהם אשתו של נשיא המכון, לה העניק הרשאה ללוח הזמנים שלו) לא יידעו במה מדובר. הנוכחים בפגישה, שרובה עסק בסידורים לוגיסטיים שיאפשרו לג׳ להמשיך לחקור את הממצאים, הוחתמו על הצהרת שמירת סוד כדי שלא ידלוף דבר החוצה, ואכן לא דלף דבר; ג' יכול היה להמשיך לחקור את החייזרים בחדר נפרד שהוקצה לו, אותו אבטחו הגברתנים 24 שעות ביממה (מבלי שנאמר להם מה מתחולל בפנים, על אף שהם הבינו משיחותיהם של ג' והנשיא שנשמעו היטב מבחוץ כיוון שלשניהם היתה נטייה להרים את הקול בעת ויכוח מקצועי).

נשיא המכון דיווח לשר המדע דאז באופן אישי על הממצא המדאיג והמפתיע וזה מצידו ביקש לעדכן את ראש הממשלה נתניהו. כיוון שלשר המדע אין בלוח הזמנים פגישה קבועה עם ראש הממשלה וגם לא גישה נוחה ללשכתו, הוא נאלץ לתפוס את הקברניט ב"נוהל קרמר" – כלומר, להתפרץ ללשכתו בין פגישות; הוא לא יכול היה לומר לאנשי לשכתו מה כל כך חשוב שמצדיק פגישה חטופה כזו (והרי כולם מנסים לגנוב קצת זמן עם ראש הממשלה), ולכן הם הדפו אותו החוצה בעיקום אף, עד אשר לא נותרה לשר כל ברירה והוא נאלץ לומר לראש הלשכה את האמת: מצאנו חייזרים, הם פה ברחובות, ראש הממשלה חייב לדעת. ראש הלשכה אמר, אז למה לא אמרת קודם, ומיהר להודיע לנתניהו שיקבל לפגישה קצרה את שר המדע; שר המדע נכנס ועדכן, וראש הממשלה מייד הבין שיש פה עניין, ולכן הוא ביקש לזמן ישיבה בראשותו על החייזרים, והמזכיר הצבאי שלו ארגן אותה בהשתתפות היועץ לביטחון לאומי (שעוזריו ביקשו לקבל חומר כהכנה לפגישה). כמו כן הוזמנו ראש השב"כ וראש המוסד, שר הביטחון (ששלח את סגנו כיוון שהיה בביקור בארה"ב), נשיא מכון וייצמן, שר המדע וכמה יועצים מלשכת נתניהו. הקב"ט של לשכת ראש הממשלה הכין טופס שכל הנוכחים יידרשו לחתום עליו כדי להתחייב שלא ידליפו דבר על החייזרים. בינתיים, שר הביטחון ששהה בארה"ב וקיבל עדכון על עצם קיום הישיבה, עדכן בקצרה את מקבילו האמריקני שר ההגנה הייגל כדי להרוויח כמה נקודות זכות בעיניו. הייגל ביקש פרטים נוספים, ושר הביטחון הבריק ללשכתו שיעבירו לו אותם מניה וביה. המזכירים בלשכה העבירו שאילתא ללשכת נשיא מכון וייצמן.

בינתיים, המבקר הפנימי של מכון וייצמן סקר את לוח הזמנים של הנשיא בשבוע החולף, כפי שהוא עושה מדי שבוע במסגרת תפקידו, ושם לב לכך שהתקיימה פגישה שהוגדרה כסגורה; והרי לפי נהלי המכון כל ישיבה צריכה לכלול הוצאת פרוטוקול רשמי ושקוף למוסד הביקורת. המבקר תבע הסברים מלשכת הנשיא; זה זימן אותו לפגישה ונאלץ להסביר לו במה מדובר (כי לא רצה להסתבך עכשיו בחקירות מיותרות – גם ככה התקבלו לאחרונה במוסד כמה תרומות שנמצאות בתחום האפור של החוק וזה מה שחסר לו עכשיו, להסתבך עם מבקר הפנים שגם עומד בקשר עם מבקר המדינה). לפגישה הזו נוהל פרוטוקול כמובן (על ידי קצרנית מהימנה), אבל סוכם שלא יועלה לרשת הפנימית של המכון מפאת חשאיות העניין. השקפים שהכין ג' עבור הישיבה אצל ראש הממשלה – לעומת זאת – דווקא כן הועלו לרשת הפנימית, לתיקייה האישית שלו, שלה היו רשאים לגשת כל אנשי המחשוב של המכון, שיש להם הרשאות חזקות מסוג "מנהל רשת".

ג' ניסה להעביר את המצגת באמצעות המייל האדום המאובטח (היה במכון מחשב אחד שמחובר לרשת המאובטחת שהותקן בימי מלחמת לבנון השנייה), אבל לא הצליח לעשות זאת כיוון שהרבה זמן לא השתמשו במחשב הזה ואף אחד לא זכר את הסיסמה. לכן הוא הוריד את הקובץ לדיסק-און-קי, שם אותו בכיס החולצה ונסע איתו לישיבה בירושלים, שם העלה את המצגת לרשת של לשכת ראש הממשלה, לתיקייה ובה כל המצגות לדיונים של אותו היום.

בינתיים, בלשכת נשיא מכון וייצמן השתררה מבוכה נוכח השאילתא מלשכת שר הביטחון בדבר חייזרים שיש במכון: אף אחד לא עדכן את המזכירות, מטבע הדברים, על חייזרים. הן שאלו את ראש הלשכה וזה מצידו אמר שאין שום דבר וכנראה מדובר במתיחה, וכך החזירו מברק ללשכת שר הביטחון שאצלם לפי שעה אין חייזרים והכל בסדר.

הקב"ט של מכון וייצמן בינתיים עמד בפני סיום הקדנציה בת השנתיים שלו (הוא קודם, בעקבות הצטיינותו, לתפקיד הקב״ט של אוניברסיטת תל אביב), וכמובן שבעת החפיפה עם מחליפו – בה רצה להרשים אותו כאושיית ביטחון ולנסוך בו מוטיבציה לקראת התפקיד, על אף שתפקידו היה בעיקר אכיפה של נהלי הבידוק בכניסה למכון – ציין בנימה פטרונית משהו שבמרתף של בניין "מאיר" יש חייזרים והוצבה שמירה עליהם מטעם מחלקת הביטחון. הנחפף חשב שהוא עובד עליו ולכן שניהם קפצו לשם בסוף מאוחר של אחד מימי העבודה והנחפף השתכנע שאכן, חייזרים. ״אל תספרו להם שהיינו פה״, אמר הקב״ט היוצא למאבטחים הנאמנים ששמרו על החדר באותו הלילה.

פרופ' ג', בינתיים, המשיך לחקור את הגופות במרץ והגיע למסקנות מדעיות מרחיקות לכת, עליהן דיווח באופן יומי לנשיא המכון ולמספר מדענים נוספים שהוכנסו בסוד העניין, בהם גם כמה חוקרים ידועי שם מתחום האווירונאוטיקה שרצו לפשפש כה וכה בחללית הקטנה בה טסו החייזרים לכאן. אלא שהעובדה שנאלץ לעבוד שעות ארוכות הטרידה מאוד את אשתו, שגם כך חשדה שדבר מה מתרחש שם בערב; ואילו ד' הדוקטורנטית גם כן סבלה מדיפלציה חמורה בהיקף ובאיכות תשומת הלב מצד הפרופסור השרמנטי, והיא לא היססה לשאול אותו לפשר הדבר ובמידה מרשימה של תקיפות. "הבטחת לי שתתגרש ממנה כבר לפני שנה", הטיחה בו, "רק הבטחות שמעתי ממך. אני לא מוכנה יותר לחיות את ההשפלה הזו, של להיות מאהבת".

ג' ליטף את ידה ברכות. "אני צריך עוד זמן", אמר לה, קולו כמעט מתחנן, "אני עובד עכשיו על משהו גדול".

"תמיד אתה עובד על משהו גדול. אם אתה לא רוצה להיות איתי אל תהיה. אבל אם אתה רוצה – אז עד הסוף. בלי 'אני צריך עוד זמן' ובלי שקרים. אני לא מוכנה לזה יותר".

ג' התנשם נשימה ארוכה. ד׳, בדומה לאשתו, היתה אישה דומיננטית וחדת חושים, והצורך לתמרן בין שתי מעצמות העל האלה, שלכל אחת מהו אינטרסים משלה שיש להתחשב בהם, שחק אותו עד דק. "בואי, אני אראה לך משהו", אמר לבסוף, "אבל אסור לך לספר על זה לאף אחד".

שר הביטחון חזר בינתיים מארצות הברית, שם התבזה לאחר שדווח לו מלשכתו שאין בעצם שום חייזרים. בארץ עודכן לבושתו מראש הממשלה שאכן יש חייזרים וחוקרים אותם במכון וייצמן, והשר – שזעם על אוזלת ידם של אנשי לשכתו – החליט לכנס אף הוא דיון (כולה שבוע הוא בחו״ל, חשב, וכבר מדירים אותו לחלוטין מהעניינים). הוא זימן את ראשי המטה הכללי של צה"ל, ואת אלוף פיקוד העורף, מפקד חיל האוויר, ראשי זרועות הביון וגם את ראש אגף התקציבים במשרד האוצר (תמיד טוב לחבר אותם מוקדם, חשב השר, בטח נצטרך תוספת תקציב בשביל זה). הבכירים דנו באיום הנשקף למדינת ישראל מחייזרים מבלי שאיש מהם ראה את החייזרים או קרא את הדוח המוקדם שנשלח ממכון וייצמן במספר עותקים מוגבל ומסופרר; הם הגיעו למסקנה שכדאי לבדוק את היערכות העורף מבחינת ערכות מגן ומיגון ותחמושת נ"מ ואמצעים לנטרול נשק ביולוגי וכימי (לא כל כך ידעו אם החייזרים יעשו שימוש בנשק כזה, אבל זה הדבר הכי קרוב להיערכות שאפשר לספק על בסיס היחידות שקיימות, שכולן שמעו שמועות על כך שקורה משהו גדול ורצו להצטרף לחגיגה). וכך הוכנסו לסוד העניינים עוד כמה עשרות אנשים בצה"ל ובמערכת הביטחון (למרבה המזל, איש לא טרח לעדכן את אנשי "המשרד להגנת העורף" שכן בלאו הכי לא ספרו אותם).

סגן הממונה על התקציבים באוצר (שנשלח לדיון במקום הממונה) חזר לאחר מכן למשרדו ועדכן במייל פנימי את אנשי המשרד – השר, ראש הלשכה, החשבת הכללית וראשי האגפים – שמצאו חייזרים וצריך למצוא תקציב לזה לפני שזה יתפוצץ בתקשורת והם שוב ייצאו קמצנים. "נערי האוצר" – פקידים מאגף התקציבים – ישבו מול המחשבים שלהם עד שעה מאוחרת באותו הלילה בניסיון למצוא מקורות תקציביים לצורך עתידי של מערכת הביטחון על רקע פרשת החייזרים; "כמו שאני מכיר את ביבי", הנחה הממונה על אגף התקציבים, "הוא לא יקבל החלטה על הקצאה תקציבית עד הרגע האחרון. עדיף שנכין חלופות מראש". שר הרווחה קיבל כבר באותו הלילה טיוטה עם הקיצוצים המוצעים במשרדו כדי לממן את הפרויקט החדש. למרבה המזל, הוא בא מאותה המפלגה של שר האוצר, ולכן בלע את הצפרדע.

קב״ט משרד האוצר, בינתיים, עודכן גם הוא שיש כאן סוד גדול, והוא מיהר להוציא במייל הפנימי הנחייה פנים-משרדית, שאסור לאף אחד להדליף החוצה מידע על החייזרים כיוון שזה סוד מדינה: גם ככה מערכת הביטחון עושה לו פרצופים על כל המידע החשאי שהיא צריכה לחלוק עם המשרד, חשב, הוא צריך להפגין קפדנות כדי להפיס את דעתם. את המייל הוא שלח בתפוצה רחבה יותר מאשר פורום יודעי הסוד במשרד.

במקביל, הסדר והניקיון במעבדה בבניין "מאיר" החלו להתרופף נוכח הפעילות האינטנסיבית במקום (וגם הביקורים התכופים של בכירים מהמכון, פרופסורים מהאקדמיה ובכירי ביטחון, בהם הוגש לרוב כיבוד קל, לא סייעו למצב האסתטי-היגייני במקום). על כן זומנו כמה עובדי ניקיון לנקות את המקום, והם הבחינו די בקלות שמתחוללת במקום פעילות חריגה, ולכן לא מיאנו להציץ קצת (במילא אף אחד לא שם לב אליהם, השקופים) לתוך מושא המחקר, ואחד העובדים אף צילם את הגופות בטלפון הסלולרי, אך מייד מחק אותן כיוון שחשש לפרנסתו. מי שלא חשש לפרנסתו הוא הקב"ט היוצא – שנהנה מקביעות בשירות המדינה – והוא צילם כמה תמונות למזכרת מההיי-לייט של הקדנציה שלו. "במילא עוד מעט זה יתפרסם", חשב לעצמו, ובמילא איש אינו בודק בציציות של הקב"ט לשעבר.

חיתוכי מצב עיתיים הוסיפו להתקיים אצל ראש הממשלה, אבל העניין שלו בפרשה הלך והצטמצם משהתחוור מעל לכל ספק כי מדובר בגופות של חייזרים שאינן מהוות סכנה לאף אחד, ושאי אפשר להסיק מסקנות בנוגע למהותם הביולוגית של האורחים אלא בתום מחקר שייארך לפחות כמה חודשים – ובינתיים יש לו מדינה לנהל וחשוב מכך, פריימריז על הראש ומצבו במפלגה לא מי יודע מה. כעת עלתה השאלה האם לפרסם את העניין ברבים – וראש הממשלה נדרש לשאלה הזו באופן אישי: מצד אחד, ראוי שהעניין יובא בפני האקדמיה ומומחים עולמיים וגם בפני הציבור, שרשאי לדעת שעל כוכב הלכת שלנו נחתו חייזרים מהחלל החיצון; מצד שני, פרסום כזה יעורר פאניקה רבה וגם עלול לחבל במאמצי המחקר ולעורר פתח לשאלות ואף לביקורת על הממשלה, על שהסתירה זאת במשך יותר מחודש ימים מבוחריה.

ראש הממשלה שאל את הקב"ט שלו כמה אנשים חשופים לעניין. "לכל היותר 30", אמר, "אולי 40. וכולם חתמו על הצהרה על שמירת סוד".

״יופי״, אמר ראש הממשלה, ״אז אפשר לשמור את זה בסוד״.

בפועל, עד הרגע הוא – כחודש ימים מאז נמצאו החייזרים ברחוב הצדדי ברחובות – ידעו על קיומם של החייזרים למעלה מאלף בני אדם, רובם לא חתמו על שום הצהרה או טופס, וחלק נכבד מהם כלל אינו מחויב למנגנוני הבקרה של המערכת – כלומר, אם יחשוף את העניין למשל לתקשורת, או בפייסבוק, או יספר למכרים וקרובים  - הוא לא יעמוד בפני סכנה ממשית לפרנסתו. מאות אנשים נוספים הם בעלי גישה ישירה למידע, כיוון שהוא קיים במערכות המידע של הארגונים השונים בצורה מאובטחת יותר או פחות (סיכומי דיונים, מצגות, דוחות ועוד): בכל מערכת כזו כמות ההרשאות גדולה יותר מהצורך.

לכן, לו נחתו חייזרים פה בישראל, הייתם יודעים על זה תוך מספר קטן של חודשים לכל היותר.

זהו גורלם של כל הסודות הכמוסים במדינה: בין אם מדובר ב"פרשת האסיר X", בקומבינה פוליטית חשאית או בסוד ביטחוני כמוס, סופם להיחשף: לא על ידי מרגלים ולא על ידי בוגדים או "סנודנים", אלא מתוך המערכת עצמה, לאורכו ולרוחבו של המנגנון רב הזרועות, המסורבל, אדיר המימדים, שהוא הממסד המדיני-ביטחוני-כלכלי של ישראל, שבמסגרתו כל עניין גדול שמנוהל על ידי מנגנוני השלטון נחשף למאות רבות של אנשים (שמורשים לכך במסגרת תפקידם), ועוד מאות רבות של "אנשי מעטפת". לכן בישראל לא תיתכן קונספירציה גדולה שתישמר בחשאי לאורך זמן.

החדשות הטובות יותר: אין סיבה לחשוב ש"כיפת ברזל" היא בלוף. לו היתה בלוף – כבר הייתם יודעים, כי אי אפשר היה להחזיק סוד כל כך גדול ונפיץ במשך כל כך הרבה זמן בלי שזה לא יגיע החוצה: לתקשורת, אבל עוד קודם, לשכנים שלכם, לחברים ומכרים, לנהגי המונית ולמוכרים בפיצוציות. זה נכון שבעלי האינטרסים המרכזיים – המעגל הפנימי, הקרוב של הסוד – לא ידליף דבר. אבל כל כך הרבה אנשים יידעו על זה – כולל כאלה שאין להם שום אינטרס או מוטיבציה לשמור על הסוד – שמשהו כבר ייצא החוצה.

ועדיין, זה לא אומר שצריך להאמין לכל מה שמתפרסם, כיוון שהאקסיומה ההפוכה אינה נכונה: אפשר לפרסם שקרים בכמויות גדולות וזה יעבור בלי מהומה. הנייר והדפדפן סופגים הכל.

וגם – יש להבדיל בין עניינים סודיים לגיטימיים (שלרוב לא יודלפו בזמן אמת), לבין קנוניות רותחות, שיפעפעו את דרכן החוצה במהרה דרך מערכת כלי הדם המסועפת של הממסד.