מה קורה במוחותיהם של נגני ג'אז מקצועיים בזמן שהם מאלתרים? מחקר חדש מלמד כי הדו-שיח המוסיקלי מפעיל את אזורי השפה המדוברת במוח.

לפני שש שנים כתבתי מאמר על המוח המוסיקלי בו תארתי מה קורה במוח בזמן שאנחנו מאזינים למוסיקה וסקרתי את השינויים האנטומיים שהתגלו בסריקות מוח של מוסיקאים בהשוואה ללא-מוסיקאים.

הזכרתי אז מחקר ראשוני בו דווח על נגני ג'אז ששכבו בסורק וניגנו על מקלדת מוסיקה מאולתרת, שנבנתה במיוחד לצורך הניסוי ללא מתכות כדי שאפשר יהיה להכניסה לשדה המגנטי החזק. בהשוואה לקטעים מוכרים וידועים שהתבקשו הנגנים לנגן, המוסיקה האישית והמאולתרת שיצרו (אימפרוביזציות) בזמן סריקת המוח גרמה מחד לירידה בפעילות העצבית באזור צידי בקליפת המוח הקדמית, כלומר לירידה באינהיביציה, ומאידך לעליה בפעילות באזור אמצעי בקליפת המוח הקדמית המתווך יצירתיות וביטוי עצמי. כלומר, הלחנה ספונטנית דורשת לא רק כושר ביטוי מקורי כי אם גם שחרור עכבות.

בחודש שעבר פורסם ב-PLOS ONE מחקר חדש של ד"ר צ'ארלס לימב, מנתח אף-אוזן-גרון מבית החולים ג'ונס הופקינס ופסנתרן ג'אז חובב. לימב מתעניין בשאלה המדעית השנויה במחלוקת: מה בין שפה ומוסיקה?  מחד, שפה מדוברת ומוסיקה הן מערכות תקשורת מורכבות בעלות תחביר, העושות שימוש בצלילים לצורך העברת משמעות.  מאידך, באמצעות השפה המדוברת אפשר להעביר מסר חד-משמעי ("ניפגש בשמונה בכיכר"), אך המשמעות של מוסיקה (הפתיחה של הסימפוניה החמישית של בטהובן, לדוגמא) נתונה לפרשנות, אסטתית וריגשית, סובייקטיבית. ההשערה הרווחת היא כי לשפה ולמוסיקה בסיס עיצבי משותף, כלומר רשת זהה של אזורים במוח שמעבדים את המידע התחבירי.

נגני ג'אז הם מודל מצויין לחקר הדו-שיח המוסיקלי, כי כמו בשיחה בין מספר משתתפים, הנגנים שמאלתרים ספונטנית בעצם מחליפים ביניהם רעיונות מוסיקליים ומגיבים זה לזה.  על-מנת לחקור את התקשורת המוסיקלית האינטראקטיבית בין נגני ג'אז, לימב ועמיתיו סרקו את מוחם של 11 פסנתרני ג'אז מקצועיים (גברים שגילם הממוצע היה 38).  הניסוי היה פשוט ואלגנטי: בזמן שפסנתרן א' שכב בסורק ה-MRI וניגן במקלדת, פסנתרן ב' ישב בחדר הבקרה הסמוך, האזין לנגינתו של א' והגיב באימפרוביזציה משלו ‪(‬Trading Fours‪)‬. מעניין לציין שהנגנים בחדר הבקרה היו שניים ממחברי המאמר: ד"ר לימב וד"ר דונאי.  הנגנים התבקשו לנגן קטעים מוכרים ששיננו לפני הניסוי, או לאלתר קטעים חדשים.

עיקר ממצאי סריקות המוח: בניגוד למוסיקה שנוגנה מהזיכרון, האימפרוביזציות הביאו לעליה בפעילות העיצבית ב-inferior frontal gyrus, כלומר אזור Broca שמתווך דיבור‪,‬ וב-superior temporal gyrus, כלומר אזור Wernicke שמתווך הבנת השפה המדוברת.  מעניין לציין שלא רק אזורי השפה בהמיספרה השמאלית, אלא גם האזורים ההומולוגיים בהמיספרה הימנית, שמעבדים מידע תחבירי וזיכרון עבודה שמיעתי, הופעלו בזמן האימפרוביזציות.

כמו כן, בזמן אילתורי הג'אז נמצאה ירידה בפעילות העיצבית ב-angular gyrus, אזור המתווך אינטגרציה סמנטית ופתרון בעיות.

בזמן שיחה, מילים מצטרפות למשפטים והן הדובר והן המאזין זקוקים לשמר בזיכרון קצר-טווח את רצף המילים על-מנת להבין את המשמעות.  לימב טוען שממצאיו החדשים מוכיחים כי גם אינטראקציה מוסיקלית במהלכה נגני ג'אז מקשיבים ועונים אחד לשני ותווים מצטרפים למוטיבים, מבוססת על אותו מנגנון עיצבי במוח.

אז מה חשיבות הממצאים? החפיפה באזורי המוח שמעבדים שפה מדוברת ומוסיקה מעידה על כך שלרשת עיצבית זו תפקיד כללי בתקשורת אודיטורית.   מוסיקה התפתחה באבולוציה לפני השפה המדוברת (הנאנדרטלים גילפו חלילים מעצמות של בעלי חיים). בניגוד לפרופ' סטיב פינקר שטוען כי מוסיקה היא "עוגת גבינה שמיעתית" שהתפתחה במקרה, מדענים אחרים מאמינים כי למוסיקה היה תפקיד אבולוציוני חשוב הן ברמת הפרט (יכולתם המוסיקלית של הנגנים העידה על גנים משובחים שמאפשרים קואורדינציה מוטורית וזיכרון), והן ברמת החברה (העליה במספר האנשים השייכים לקבוצה חייבה שימוש באמצעים שיאפשרו תקשורת, ליכוד ושמירה על הזהות החברתית).

בנןסף לפעילות במוח, לימב ועמיתיו ניתחו גם את מורכבות המלודיות שאילתרו הנגנים (חיקוי, היפוך, חזרה, פיתוח מוטיב) – המעוניינים יכולים לקרוא על כך במאמר המדעי.

הרצאה של ד"ר צ'ארלס לימב בנושא אפשר לשמוע כאן.