מה קורה במוחותיהם של אנשים הפוחדים מעכבישים או נחשים?

לפני כמה חודשים פרסם סקוט שטוסל, עיתונאי ועורך "האטלנטיק", ספר בשם "עידן החרדה שלי"  ‪(‬My Age of Anxiety‪)‬ בו תיאר את חייו אפופי החרדה. שטוסל סובל מגיל עשר משלל פחדים, פוביות וחרדות: נטישה, טיסה, התעלפות, מקומות סגורים, גבהים, חיידקים, הקאה, ואפילו גבינה.  לפני טיול או הרצאה הוא חווה התקף חרדה שמתבטא בחוסר שינה, הזעה, סחרחורת, כאבי בטן ואיבוד שליטה על הסוגרים. במשך למעלה משלושה עשורים הוא נמצא בטיפול פסיכולוגי ופרמקולוגי ובהיסטוריה הרפואית שלו צרך כעשרים תרופות פסיכיאטריות ותרופות הרגעה.  בזכות הפרמקולוגיה והרבה אלכוהול הצליח להפחית זמנית את התקפי החרדה ועוצמתם, אך לא החלים. המטפל הנוכחי שלו המליץ לו על כתיבת הספר, שהוא שילוב של אוטוביוגרפיה וסקירת ספרות היסטורית ורפואית (פרויד, לדוגמא, האמין שהבנת החרדה, שהיא סימפטום לקונפליקט פנימי, היא המפתח להבנת הקיום המנטלי שלנו, ורק ב-1980 הוכנסה התסמונת למגדיר המחלות הפסיכיאטרי, ה-DSM).

החרדה היא מהותית לקיום האנושי ופנים רבות לה: פסיכולוגים אבולוציוניים מסבירים אותה כחלק מהתגובה ההישרדותית הרפלקסיבית "תקוף או ברח" שמופעלת במצבי סכנה, סוציוביולוגים גורסים שחרדה היא תגובה למתח (stress) ואי-הודאות של החיים המודרניים, ואילו תאולוגים מאמינים שחרדה קשורה לחטא הקדמון, רגשות אשמה, ונקיפות מצפון. את הוויכוחים התאורטיים אשאיר למומחים, ואסתפק בסקירה של הממצאים האמפיריים שנאספו בשנים האחרונות במחקרים בהם נסרקו מוחותיהם של אנשים חרדים, בעיקר אנשים עם פוביות מבעלי חיים קטנים כגון עכבישים ונחשים, או אנשים עם דיכאון חרדתי (לדיכאון וחרדה סימפטומים משותפים ותרופות נגד דיכאון כגון פרוזאק לנגזרותיו נרשמות גם נגד חרדה).

למרות השינויים המתודולוגיים בין המחקרים השונים, החל מהמכשיר בו השתמשו לסריקת המוח (PET‪ או‬ fMRI) וכלה במין, גיל והטיפול התרופתי שקיבלו הנבדקים, הממצאים מאד עיקביים:

‫בתגובה להתבוננות בתמונות של עכבישים או נחשים בהשוואה לתמונות נייטרליות (ציפורים), באנשים החרדים, אך לא בנבדקי הביקורת, חלה עליה משמעותית בפעילות העיצבית בקורטקס הויזואלי וברשת קורטיקו-לימבית (ראו תמונה) שכוללת את האמיגדלה (המעבדת רגשות ואת התגובה 'תקוף או ברח'), האינסולה, התאלמוס, ה-anterior cingulate והקורטקס האורביטו-פרונטלי. ‬

מעניין לציין שטיפול תרופתי בוואליום לא הפחית את הפעילות העיצבית באזורים אלה במוח, ואולם טיפול התנהגותי-קוגניטיבי הביא להפחתה משמעותית בחרדה, שנמדדה הן על-ידי הדיווח העצמי של הנבדקים, והן באמצעות סריקות מוח תפקודיות לפני ואחרי הטיפול, שהראו ירידה משמעותית בפעילות הראקטיבית ברשת העיצבית הנ"ל.‬

‫חשוב להדגיש שאזורי המוח בהם ניכרת פעילות-יתר בתגובה לגירויים מעוררי-חרדה אינה ייחודית לפוביית חרקים ונחשים, ונצפתה גם באנשים הסובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומתית, התנהגות כפייתית, וחרדה חברתית.‬

‫בשנים האחרונות גובר העניין בהבנת המנגנון המולקולרי של מחלות פסיכיאטריות, ולמוליך העיצבי סרוטונין תפקיד מכריע בויסות הרגישות לפחדים וחרדות.  תאי עצב סרוטונרגיים מעצבבים את האמיגדלה וקליפת המוח האורביטו-פרונטלית האמצעית.  לסרוטונין שני סוגי קולטנים (קולטן מעכב המכונה HT-5 1A וקולטן מעורר המכונה HT-5 2A).  באמצעות הזרקת סמן רדיואקטיבי ייחודי, אפשר למדוד באמצעות סריקת PET קישור סרוטונין לשני סוגי הקולטנים. ‬

‫במחקר שערכו פרופ' פטריק פישר מקופנהגן ופרופ' אחמד חרירי מאוניברסיטת דיוק, הסתבר כי במוחותיהם של אנשים עם חרדות הקישור לקולטן המעכב היה במתאם הפוך עם הפעילות העיצבית באמיגדלה (שנמדדה בסריקת ‬ fMRI) בתגובה לגירויים מעוררי-חרדה.  כלומר, קישור גבוה יותר של סרוטונין לקולטן המעכב מלווה בפעילות פחות חזקה באמיגדלה.‫  ‬

בתאי עצב בקורטקס הפרה-פרונטלי מצויים שני סוגי הקולטנים לסרוטונין – המעכב והמעורר – ובימים אלה נערכים מחקרים חדשים שמטרתם להבין את האינטראקציה בין שני הקולטנים ותפקידם בויסות התגובה הריגשית הנורמלית במצבי חרדה.

בין אם חרדה היא תוצר של פחדים מודחקים או של שיבוש נוירו-כימי במוח (או שילוב שלהם), המרוויחות העיקריות מהעליה בשכיחות התסמונת הן חברות התרופות.  בארצות הברית סובלים מדי שנה כ-40 מיליון מבוגרים מחרדה, אך הטיפול הפרמקולוגי יעיל רק במחציתם.