"הדבר הכי חמוד בזה שאתם מתלהבים משיר של שלומי שבן זה שבשאר ימי השנה אתם ממש מתעקשים שיש לכם טעם כלשהו", כתב בפייסבוק שי רינגל. הדיון שהתעורר בעקבות הפוסט הזה שלו, בו הייתי משתתף ער, התגלגל לכדי מאמר שהוא פרסם אתמול באתר "קפה גיברלטר" שכותרתו "שלומי שבן גרוע". במאמר טוען רינגל שמדובר במוסיקאי שנופח הרבה מעבר לפרופורציות המגיעות לו ומאותרג על ידי הברנז'ה התל-אביבית.

[ שלומי שבן גרוע - המאמר של שי רינגל ]

אני ודבריי מוזכרים במאמר המעניין והכתוב-היטב הזה. כן, "מבקר תרבות לשעבר החליט שהוא ילחם למען כבודה של הנערה" זה אני (לפחות לפי ראייה מסוימת). ומכיוון שדבריי באותו דיון פייסבוק הובאו במאמר בצורה שרחוקה מלהיות מדויקת, ומכיוון שבעיניי ניהלתי דיון שהוא קודם כל עקרוני ורק אחר כך קונקרטי לגופו של אמן – והמאמר של רינגל הוא בעיקר לגופו של אמן (ואוהדיו) – החלטתי לנצל את הבמה הקטנה הזו שלי כדי להציג את עמדתי.
 

ה"רפאל" של המוסיקה הישראלית?

נתחיל בשורת הצהרות שנועדה להסביר בדיוק איפה אני ממקם את שלומי שבן. כן, אני חושב שהוא אחד היוצרים המעניינים ביותר שיש למוסיקה הישראלית להציע במשך יותר מעשור. אני חושב שהוא מוכשר, מיוחד, מבריק לעתים, להטוטן קלידים ופרפומר בחסד. זה לא אומר שאני ה-Fanboy שרינגל מנסה להציג אותי ככזה. אהיה הראשון להודות שחומריו של שבן אינם אחידים. באלבום הבכורה שלו ישנם שירים זניחים כ"בן אדם רגיל" ו"מסיבת גג", ומקומם של כאלו לא נעדר גם מאלבומו השני. אלבום זה (שטוב פחות מקודמו) אף כולל כמה שירים בהם אני יכול להתחבר לביקורת של רינגל על טקסטים מתנשאים, למשל בשירים כמו "אני מצטער לראות שגם אתה נפלת", ובעיקר ב"אני שוקעת… תפוס אותי!" המיותר. בנוסף לכך – "מגדל הפזמון" הייתה אמנם הופעת קאברים מצוינת ומרהיבה, אך כאלבום זה פשוט לא עבר, ולכן גם לא עבד.

אלך אף רחוק יותר ואומר שרינגל צודק ששבן נהנה מפריבילגיה של תדמית תמידית של It Boy. כבר שנים שהוא הנכון, השווה, האיכותי והשיקי. ייתכן שיש כאלו שמנפנפים בחיבתם לשבן כסוג של תו תקן. אין בזה שום דבר חריג. היו כאלו לפניו, יהיו כאלו אחריו, וכמובן שהקונספט לא מוגבל רק לעולם המוסיקה או אפילו רק לעולם היצירה. בעולם המסעדנות, למשל, אני לא חושב שקראתי פעם ביקורת שלילית על בישוליו של השף רפי כהן מ"רפאל" (למעט אחת של חיסול חשבונות באתר "בייגלה"). האם זה בגלל שכהן מאותרג על ידי ברנז'ת הבישול התל-אביבית, או מכיוון שמה לעשות – הבן אדם פשוט מספיק מוכשר ועובד ברמה מספיק גבוהה בשביל כמעט ולא ליפול ביצירתו הקולינרית? אפילו אם התשובה להקבלה הזאת תהיה דווקא האפשרות הראשונה, יהיה לי קשה לקבל אותה מאדם שנכנס למסעדה של רפי כהן, לקח כמה ביסים מהמנה הראשונה, והכריז "רפי כהן גרוע. הדבר הכי חמוד בזה שאתם מתלהבים ממאכל שלו זה שבשאר ימי השנה אתם ממש מתעקשים שיש לכם טעם כלשהו". למישהו שאכל שם ארוחה שלמה אני אקשיב בתשומת לב. ביקורתו של מישהו שנשנש רק כמה ביסים – תיתפס בעיני כמשהו הרבה פחות רציני.

לכן גם שאלתי את רינגל בפייסבוק את השאלה שמסתבר שזעזעה אותו – האם שמע אלבומים שלמים של שבן, והאם נכח בהופעה שלו. לא, ממש לא חייבים לעשות את כל זה בשביל לקבוע שלא אוהבים אמן מסוים (מה שרינגל קורא "הזכות הבסיסית שלי לא לסבול מוסיקאי"). אבל מאוד הגיוני לעשות את זה לפני שמכריזים "האמן הזה גרוע" (כלומר – הבעיה לא בי וגם לא בחוסר חיבור שיש לי עם יצירתו – אלא בו). כאשר מתרחבים אפילו עוד יותר, עד לטענת "מה אתם מבינים מהחיים שלכם" כלפי אנשים שכן עשו את כל זה – זה כבר הופך לבעייתי ממש. באותו דיון פייסבוקי שאלתי את רינגל, שבעבר כתב ביקורות קולנוע, כיצד ירגיש כלפי מישהו שיצהיר כלפי סרט אהוב עליו: "ראיתי את עשר הדקות הראשונות וזה הספיק לי, זה חרא סרט", והוא הודה שזה יהיה בעייתי בעיניו. כך אני חש כלפיי ביקורתו של רינגל – אך חשוב לציין שזו ביקורת עקרונית, שלא נוגעת דווקא לשבן, אלא לכל אמן שרינגל היה בוחר לבקר (אותו ואת אוהדיו) בצורה כזאת.

תדמית תמידית של It Boy. שלומי שבן (צילום: הפייסבוק הרשמי)


כן, אמן

"הטענה של אותו מבקר תרבות היתה מעניינת במיוחד, וחשפה אולי משהו מהמנגנון שמנחה את הדיון התרבותי סביב שבן. אסור היה לי להגיד על שבן שהוא עושה מוסיקה גרועה, מכיוון שהוא באמת אמן", כתב רינגל במאמר שלו במשפט שאני עדיין מגרד את הראש בניסיון להבין כיצד השתמע מדבריי. לרגע לא טענתי שאין להגיד ששבן עושה מוסיקה גרועה, ולמעשה זה כלל לא קשור לאם הוא אמן או לא. אפשר להגיד על כל אחד שהוא יוצר/מבצע גרוע – רק שרצוי להיות בקיאים בעבודתו לפני הצהרה פסקנית כזאת – במיוחד כאשר הבמה מוחלפת מדיון פייסבוק לא רשמי לטור דיעה באתר תרבות באינטרנט.

בנוגע להגדרה "אמן": פעמים רבות חל איתה בלבול דומה לזה שחל עם המושג "ספר". כמו שכתיבת ספר יכולה להסתיים ב"יוליסס" או ב"50 גוונים של אפור", ועדיין לשתי התוצאות ניתן ונכון יהיה לקרוא "ספר" בדיוק באותה המידה – גם "אמנות" יכולה להיות גדולה, נשגבת, מופלאה – או קשקוש גמור. שלומי שבן הוא אמן – וזה לא תואר מיוחד לכבודו או תואר מרחיק לכת. גם שלמה ארצי הוא אמן. אביב גפן הוא אמן. אפילו לנינט אפשר לקרוא אמנית מאז שהפכה לכותבת שירים ולא רק למבצעת. זה לא אומר שתשמעו ממני מחיאות כפיים על מה שיוצא תחת ידיו של שלמה ארצי, שאהפוך לאחד מילדי אור הירח או שתראו אותי בהופעה הבאה של נינט. כי יש אמנות שאני מתחבר אליה ויש אמנות שלא – ושתיהן אמנות בדיוק באותה המידה (אך לא "אמנות מוצלחת" באותה המידה. ומה מוצלח או לא – זה כבר סובייקטיבי).

כמו רינגל, גם לי יש אמנים שלפי סביבת הייחוס הקרובה ביותר שלי היה מצופה שאוהב. כמישהו שהסתובב בעבר עם הרבה חובבי מוסיקה מקומית, היה מתבקש שאהוד, למשל, את להקת רוקפור – הנחשבת כבר שנים לתו תקן איכותי ברוק הישראלי. גם גבע אלון נחשב שם לשם דבר. קרני פוסטל נחשבת לשיק תל-אביבי אקסקלוסיבי בערך עוד מאז שפקדתי את ספסלי התיכון. ובכל זאת, לכל האמנים האלו מעולם לא הצלחתי להתחבר. הם תמיד שעממו אותי, וזה עוד במקרה הטוב. מה שניסיתי להסביר לרינגל בדיון ביננו היה שלא הנחתי כתוצאה מכך ש"רוקפור גרועים", אלא פשוט ש"אסף לא אוהב את המוסיקה של רוקפור". האם אכתיר כגרועה כל מוסיקה שאני לא אוהב? בוודאי שלא. כאשר מדובר ביצירה שהאסתטיקה שלה צורמת לי בצורה זו או אחרת (נגינה גרועה, שירה גרועה, הלחנה גרועה, טקסטים גרועים) – ייתכן שאחטא בנתינת התואר הלא מחמיא הזה. אך כאשר הפן האסתטי הזה שלם בעיני ואני עדיין לא מתחבר למה שאני שומע – אני מעדיף להגיד שאני והיא (המוסיקה) – זה פשוט לא זה. בעיני, המוסיקה של שלומי שבן אינה גרועה באף אחד מהקריטריונים שציינתי.
 

זה שהם לא עושים לי את זה לא הופך אותם לגרועים. רוקפור (צילום: האתר הרשמי)

המאפיה השבנית

רינגל לא רואה את הדברים בצורה הזו. למרות שהוא מודה שלא באמת התעמק ביצירתו, הוא מכריז חד וחלק ש"שלומי שבן גרוע", ומתאר קשר שתיקה שכביכול קיים סביב זה. מי שקורא את המאמר המוגזם שלו יכול להתרשם שבתל-אביב פועלת מאפיה שבנית שמשתיקה בפחד ובאלימות את כל מי שמעיז לא לאהוב את מתולתל השיער החייכני. משפטים כ"יצא לי לעזור לרבים כמוני להוציא את המילים האלה מהפה. זה היה קשה, אבל זה היה לנו חשוב להשמיע את קולנו", "ידעתי שאני לא לבד, אבל גם ידעתי למה אני מכניס את עצמי", "זה לא שהסתכנתי בגירוש מגן עדן, אבל שלומי שבן הוא עד היום קונצנזוס שאין עליו עוררין" נכתבו – כך אני לפחות מתרשם, ברצינות, ולא כפארודיה. משפט כמו "להכריז בגלוי שאני באמת סובל מהמוסיקה שהוא מייצר זו אמירה קשה ופוגענית במרחב התרבותי התל אביבי האשכנזי שאני חי בו. מרחב שלוקח את עצמו מאוד, אבל מאוד ברצינות" גורם לי לבדוק היכן אני חי. למיטב הבנתי, רינגל ואני חולקים מרחב תרבותי דומה (כנראה שזה לא במקרה שיש לנו 76 חברי פייסבוק משותפים), ומעולם לא נתקלתי בטרור השבני הזה. אני מכיר אנשים שלא אוהבים את שלומי שבן, שלא מתחברים למוסיקה שלו, שאין להם שום עניין בו וגם אין להם שום בעיה להודות בכך – ואיכשהו אף אחד לא מגיע אליהם ודורש מהם לציית לדין התנועה. נכון, אני גם מכיר הרבה אנשים שמעריכים אותו. אם נחזור לדימויים של אוכל – אני גם מכיר הרבה אנשים שנהנים מאכילה בבראסרי. האם זה בגלל שהמסעדה האבן-גבירולית מצליחה לשדר משטר של אימה, או כי פשוט יש שם איכות ביצוע גבוהה, שמטבעה מדברת לאנשים רבים וגורמת להם להפוך לנאמנים לה? הבראסרי היא הקבלה טובה לשבן שבעיני, כי בשני המקרים יש גם וגם – איכות לצד קצת טרנד ושיק. אני אומר "קצת", כי לתפיסתי בשני המקרים הפילוח הוא לפחות 80% לטובת האיכות.

אבל רינגל טוען ששבן לא איכותי. וזה כבר החלק היותר בעייתי של הדיון, שכן הוא סובייקטיבי לחלוטין. בדיוק כפי ששני אנשים יכולים לא להסכים אם ספר מסוים הוא טוב או לא, אם אישה מסוימת היא יפה או לא, אם מאכל (שוב אוכל?) הוא טעים או לא – גם "המוסיקה הזאת טובה או לא" זה דבר שנמצא בעין המתבונן. לרינגל ממש מציק שבצד של ה"זה כן טוב" יש הרבה אנשים, והוא נחלץ להראות שהם כולם טועים, או סתם פוחדים להגיד את האמת.

לצורך מטרתו זו הוא מגייס לא מעט נימוקים – מסגנון השירה של שבן ועד מילותיו השוביניסטיות-כן-או-לא. "שבן הוא היורים ובוכים של הזיונים", כותב רינגל באבחנה יפה. אני מסכים איתו. "הוא גבר עם מאווים, הוא רוצה לשתות ולזיין, אבל הוא גם מדגיש את זה שהוא עושה את כל זה מחוסר ביטחון בסיסי", הוא כותב – וגם עם זה אני מסכים. הדבר עליו אני חלוק עם רינגל הוא הטענה שיש בכך משהו רע.

יורה, בוכה ומזיין? (צילום: הפייסבוק הרשמי)


יודע לאזן בירידות

כמו אמנים רבים, שבן כותב בעיקר מתוך עולמו הפנימי, חוויותיו, התנסויותיו. הסתכלות עצמית והתעסקות עצמית הם שורש יצירה שכיח מאוד. שבן גדל כבן יחיד, וכבן יחיד בעצמי אני יכול להעיד שכר גידול כזה גורם לך להתרכז בעצמך – פשוט כי אין בסביבה המיידית והקרובה אחרים להתרכז בהם. שבן גם לא מתכחש לקונטקסט שלו. באחד משיריו הוא מודה שהוא "לא יכול להיות מאהב טוב כי אני יותר מדי אוהב להתפנק כמו גור חתולים… גור החתולים הוא סתם מפונק". כמו עוד אמנים רבים – שבן מתבונן על עצמו בשיריו ומנסה להבין מי הוא ומי הוא לעומת הסביבה. רינגל מסיק שמהטקסטים הללו מצטיירת דמות של "דושבאג, שוביניסט, נצלן וכוחני". יכול להיות שיש גרעין של אמת בכל אחת מהטענות הללו, אך בעיני זה גרעין – בעוד שרינגל מסתכל על זה כעל גזע שלם.

השירים בשני אלבומיו הראשונים של שבן תיעדו אדם צעיר, עדיין לא אפוי לחלוטין, שצומח לתוך עולם של יחסים וזוגיות מתוך עמדה מסוימת ומנסה להבין את המציאות הזאת ולשפר בה עמדות. מכיוון שמבחינת כיבושים הולך לו לא רע בעולם הזה – השירים לא מתמקדים רק בשברונות לב של "אוהב וכואב" ו"היא זרקה אותי", אלא גם בסיטואציות בהן יש לו לכאורה עמדה מסוימת של כוח. לכאורה – מכיוון שברבים מהשירים של שבן, כאשר הוא סונט בהומור בבחורה התורנית – הוא יורד גם על עצמו – מה שמאזן את הטקסט והופך אותו ליותר מורכב ולפחות שחצני ומתנשא ממה שרינגל מאבחן. יש הבדל בין להכריז "את דפוקה" לבין להכריז "שנינו דפוקים" או "כל אחד מאיתנו דפוק בדרכו שלו". בזה נבדל שבן מהחיקוי החיוור שלו אריק ברמן (ואם מישהו צריך הוכחה שיש בו משהו מיוחד – שישווה בין המקור לחיקוי הדהוי הזה). ברמן סונט בבחורה במקביל להעלאת עצמו עוד שלב מעלה. הסניטה של שבן מציגה גם את עצמו באור שלילי – חלש, מובס, מגוחך. יותר מכך: הנשים בשיריו של שבן אינן גנריות. לכל אחת יש את הקטע שלה. מישהו פעם אמר שפורנו מציג יחסים בין איברים ולא בין אנשים. על המשקל הזה אפשר לומר שהשירים של שבן דווקא לא מציגים "גבר" מול "אישה", אלא את "שלומי" מול "דניאלה" או "טליה". השירים הללו אולי משקפים קרב בין המינים, אבל הם משקפים לא פחות קרב בין שתי אישיויות שונות.

כששבן כותב ב"דניאלה": "דניאלה שומעת מה שמשמיעים ברדיו / ברדיו משמיעים מה שדניאלה שומעת" או "דניאלה גונחת, כמו בטלוויזיה / בטלוויזיה גונחים כמו שדניאלה מצפה" הוא אכן נאסטי כלפי הבחורה – אבל עושה זאת תוך שימוש באיפיון חד וקולע מאוד, שמציג אותה כ"טיפוס" מאוד ספציפי. ומהצד השני – הוא דואג לאזן את השיר בזריעת סיטואציות בהן הוא יוצא די מגוחך בעצמו. מ"לא התנגדתי / עכשיו זה מגרד" עד ל"כולם חושבים תוך כדי על כדורגל / אני חושב על שיר של גרייטפול דד / בדיוק על הסולו של גרסייה / היא מבקשת שארד / אני הולך על זה כמו מתאבד". אלו שורות נפלאות בעיניי, לא פחות. הן מעידות על הקול המקורי והייחודי ששבן הביא עמו למוסיקה הישראלית בפריצה שלו בשנת 2000.

   

על "אינטואיציה" כותב רינגל שזה "שיר שבו גבר מתעלל באישה שאותה הוא רואה כטיפשה ורדודה, שלא מבינה שום דבר שקורה מול העיניים שלה". לי השיר הזה דווקא תמיד מזכיר את הפרק ב"סיינפלד" בו ג'ורג' רוצה להיפרד מבת-זוג והיא פשוט אומרת לו שלא, היא לא מסכימה. מי שזוכר את הפרק הזה ואת חוסר האונים של ג'ורג' בו לא יטען שהדמות שלהגבר היא החזקה בו. למעשה, לא סופרים אותה. כך גם שבן בשיר הזה, שאמנם מזלזל באותה אישה, אבל שוב – דרך זה מתאר לנו את עצמו כחלש, כמישהו שלא מסוגל להוציא לפועל את רצונו: "וכשאזרתי אומץ ובבית-קפה סואן לחשתי נגמר היא אמרה לי: אתה מהמם כשאתה רציני". עמדה של התנשאות? אולי. אבל עמדה של כוח? ממש לא, זו התנשאות מתוך חולשה. גם המסקנה של רינגל "אבל יש לה גם יתרון – היא אומרת לו שהוא יפה" שגויה בעיניי, שכן היא מתייחסת למשפט שמשמעותו אינה לצייר את כותב השיר באור חיובי אלא דווקא שלילי – מספיקה לו מחמאה מלטפת אגו כדי לרככו ולהשאירו שם נגד רצונו.

   

ב"אינטואיציה" מביא שבן לא מעט מהצד השני, אבל לרינגל זה לא מספיק. הוא רוצה שזה יהיה עקבי. על שיר אחר ("היופי שלך מכאיב לכולם") הוא מתלונן: "איפה האישה עצמה בכל השיר הזה? לא קיימת. אין לה קול בכלל". ובכן, מסתבר שכחלק מהפוליטיקלי קורקט, שיר שיוצא היום צריך להביא את עמדות כל הצדדים. אמן כבר לא יכול לכתוב שיר שמתרכז בנקודת מבטו שלו ובתחושות שלו בלבד. כמו בתחקיר בעיתון, הוא צריך להביא בסוף את התגובה הרשמית של הצד השני. חירות אמנותית זה ללוזרים, ונא להקפיד על כתיבה שלא תפגע באף אחד. לא באנו ליהנות כאן, באנו לצאת שוויוניים מגדרית.

בפרשנות של רינגל ל"שרמוטה פוריטנית" הוא פוסק ששבן אוהב את הבחורה שעליה השיר – אך ממקום של זלזול. כעדות הוא מביא את השורות על כך שהיא חובבת שירה ושהיא צוחקת על החברים שלו. גם כאן אני רואה את הסיטואציה בשיר בצורה אחרת. לא רק שהכותב אוהב את האישה, יש לו רגשי נחיתות כלפיה (את עליונותה עליו הוא מנסה להלעיג). עכשיו היא הודיעה לו שהיא זורקת אותו, וכחלק ממנגנון ההגנה, הוא תוקף. אגב – לא כלפיי חוץ, אלא כלפיי פנים. בניגוד למה שרינגל כותב – הוא לא "מפנה ישר לקללות". לתפיסתי, השיר הוא דיאלוג פנימי/חשבון נפש בין הכותב לעצמו. הוא לא אומר לבחורה "את שרמוטה פוריטנית". הוא אומר לעצמו "עזוב אותך, שרמוטה פוריטנית זאתי, שתלך". כמו כל אחד שבת-זוג זרקה אותו וסינן בזווית שפתיו "איזו בת זונה", למרות שהוא מת עליה והיה חוזר אליה בשניה אם רק הייתה מקבלת אותו.

"מדובר בסך הכל בעוד טקסט שנכתב על ידי ילד קטן שרוצה לקלל מישהי שלא מוכנה להיות איתו יותר", כותב רינגל. זה נכון, זה טקסט שמביע תסכול. מה רע? לאמנות אסור להביע רגש אינפנטילי מהסוג הזה? מדובר בנהמה גברית בסיסית, ניאדרטלית, שאמנות היא בהחלט מקום לגיטימי לבטא אותה, גם אם כלפי החוץ היא לא נשמעת נחמדה, מנומסת או פוליטיקלי קורקט (כן, זה באמת נורא שהוא משתמש במילה "שרמוטה" למרות שאין לה מקבילה גברית. איך לפני שכתב את השיר לא עצר לתדרוך אצל אורטל בן-דיין על מה מותר ומה אסור לכתוב לפי הקוד המעודכן). אם גבריאל בלחסן ז"ל עוד היה בין החיים אפשר היה לדמיין את רינגל, מגובה בפמיניסטית-מקצועית, מבקר אותו על שורות כמו "לקחתי איתי חוברת צבעונית של המון כוס פעור והרבה שדיים כמגדלות והלכתי לאונן בשירותים הציבוריים של התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב", ומצביע על כך שפורנו זה מוצר שוביניסטי ושבשורות הכתובות הללו יש החפצה מכוערת של נשים.

   

כי מה שבעיני זוכה להתעלמות של רינגל זו התפיסה הדי מקובלת שבאמנות אפשר להביע הכל, גם אם זה לא יפה או אסתטי. בטח ברוק, שכפי שהגדיר אותו חוקר התחום פרופ' נסים קלדרון "עוסק ברעלים של החיים שהשירה ושירי ארץ ישראל לא נגעו בה" (ציטוט לא מדויק). השאלה היא לא מה מביעים, אלא איך. בלחסן הביע את כאבו בסגנון חסר הומור, בוטה, ישיר עד כאב – וזה היה ראוי, כי האמת שלו יצאה שם אותנטית, חזקה ומשכנעת. שבן מביע את התסכול שלו בצורה שמשלבת סרקזם והומור – וזה גם בסדר, כי זה עובד (עבור הרבה אנשים. לרינגל לא). אבל כשבן ארצי כתב פעם שיר תסכול "היא זרקה אותי" משלו, הוא הוציא אותו כסינגל ואז גנז אותו במהרה, לאחר שהבין באיחור עד כמה מדובר בטקסט עלוב ומביך ("היי טמבל, מזיין ת'חברה שלי רק רציתי שתדע, אני מכניס אותך בכיס"). גם זו הייתה נהמה ניאדרטלית (עד כמה שבן ארצי יכול להיות ניאדרטלי), אבל זה לא מספיק כדי לייצר שיר טוב. השיר של שבן, לעומת זאת, מוכר, אהוב ושגור בפי רבים גם 14 שנה לאחר שיצא לאור. אז כנראה שיש בו משהו, לא?
 

כשרון מוחשי כמו כלי על הבמה

"הוא כותב שמדבר הרבה יותר מידי על עצמו, כשהעצמו הזה לא מעניין בשום צורה", טוען רינגל – שוב בקביעה סופר-סובייקטיבית שמנוסחת כעובדה. ולי לא נותר אלא לתהות – שמעתי שבהופעת הבכורה של שבן השבוע בהיכל התרבות הייתה סולד אאוט. 2,500 לא-מתעניינים-בשום-צורה מילאו את האולם, במחירי כרטיסים ממש מוגזמים (שגרמו לי לא ללכת בעצמי). אז מי כל אלה? כולם שייכים לצוות המאתרגים, המוודא שאף אחד לא יודה בסלידתו משבן למרות שהוא כזה איכס?

לא במקרה שאלתי את רינגל באותו דיון פייסבוק אם הוא היה בהופעה של שבן. הזלזול שלו בו היה כה מוחלט, שבאמת תהיתי בכנות אם מישהו שראה את שבן בהופעה יתייחס אליו כך. זאת מהסיבה שאם יש מקום בו מוכח מעל לכל ספק ששבן אמן מוכשר – זה בהופעות. לא רק שהוא כריזמטי, לא רק שהוא נהדר על הפסנתר – יש בו את הדבר הזה שמסוגל לתפוס קהל, להחזיק בו ולעשות בו כשלו. פעם ראיתי הופעת יחיד שלו – רק הוא והפסנתר – בבארבי מלא עד אפס מקום. מועדון גדול כזה ומופע קטן כזה זה שילוב שמעטים יכולים לעבור כמו שצריך. שבן כבש את כל האולם הגדול בלי בעיה, והצליח להחזיק באופן רציף קשב של מאות אנשים. גם מהופעות אחרות שלו אני זוכר הנאה צרופה – שלי ושל סובביי. בכל הופעה כזו נדמה כאילו הכשרון שלו כל-כך מוחשי שהוא כאילו עוד כלי שמונח בגלוי על הבמה.

נראה שלרינגל ממש מציק ששבן מוכשר, והוא שואל אם מוסיקאי לא יכול להיות מחורבן גם אם הוא מוכשר. הוא יכול. האם זה המקרה פה? בעיני רחוק מכך. רינגל שומע "מוסיקה מהורהרת, קודרת, לרוב חסרת מעוף, טקסטים מתאמצים". בשיריו הטובים של שבן (וכאמור, לא כולם כאלו) אני דווקא שומע מוסיקה כייפית, משלהבת, תופסת, מקורית ובעלת דמיון. יש בה גם יותר גיוון ממה שרינגל מציג. לצד שירי הזוגיות-לא-עובדת-לי הסרקסטיים (רינגל מסתכל עליהם כשוביניזם, אני מסתכל עליהם כדיווחים מלב מלחמת המינים), יש גם שירי אהבה קלאסיים יותר בסגנונם כ"מוכן לאהבה" המקסים, הסתכלות על הסביבה שלא מפריזמת הגברים-נשים ("יחזקאל VS ניו יורק") ואפילו שירים שנדמים כיציאה מוחלטת מהעור של שבן כ"האזרח האחד" – מהשירים הכי טובים ומעניינים שיצאו ברוק הישראלי בעשור האחרון, לטעמי.

   

קל מאוד לעקם את הפרצוף על כל אחת מהדוגמאות האלה ולהגיד "לא טוב", "לא מצחיק", "לא שנון", "לא מעניין". כאמור – הקושי בדיון על יצירה הוא שהוא סובייקטיבי לחלוטין. מה שלי נשמע טוב לרינגל נשמע רע ומה שמצחיק אותי לא מצחיק אותו. לכן אין באמת דרך לצאת "צודק" מהדיון הזה, וזו עוד סיבה שהפסקנות הרינגלית נראית לי לא במקום. יבער לו כל-כך גם לשכנע אותי שהסביח שאני אוהב לאכול הוא בעצם לא טעים, ושאני סתום שאני נהנה ממנו?

"תנו לי לשנוא את שלומי שבן בשקט", הוא קורא בבקשה קצת תמוהה – בהתחשב בעובדה שהדיון בנושא התחיל מכך שהוא לא נתן לאנשים לאהוב את המוסיקה של שלומי שבן בשקט ("אתם מתלהבים משיר של שלומי שבן זה שבשאר ימי השנה אתם ממש מתעקשים שיש לכם טעם כלשהו", זוכרים?). הוא אף מרחיק לכת וטוען ש"אסור לבקר אותה, את המוסיקה הישראלית. חלילה וחס. אנחנו צריכים לשמור עליה כמו אתרוג נדיר. כמו אריק שרון בתקופת ההתנתקות", כאילו שהוא לא חי כאן במדינה שוחטת הפרות הקדושות הסדרתית שלנו, בה כל דבר יכול לעלות על המוקד בכל עת, ולהקות ידועות מוצאות את עצמן זוכות לחיקוי לעגני בתוכנית הסאטירה הפופולרית בארץ. אני מנחש שגם שלומי שבן יחטוף מתישהו את הכאפה שלו. אולי כשיוציא דיסק לא מוצלח פעם, אולי כשילך – כמו שרינגל צופה – לשפוט בתוכנית ריאליטי. אנחנו מעולים בלהרים ידוענים מעלה מעלה רק כדי לתת אחר כך בעיטה בכיסא שתפיל אותם. אז אולי זה גם יקרה לשבן. רינגל ישמח, ואני לא. אבל אחר כך שבן בטח יוציא מההתנסות הזאת אחלה של שיר. רינגל לא ישמח. אני כן.