חרדיות וקריירה: מקום לאופטימיות

חנה פנחסי | 09.03.2014 | 12:57

לאחרונה אני מנויה על עלון חרדי המבקש לתת תמיכה רוחנית לחרדים עובדים. אני קוראת אותו באדיקות, שמו "חלקי בעמלי". לא מקרי השם הזה, עמל הוא עבודה כזאת בדיעבד, להתפרנס לא לעבוד כערך, לא להשיג, או לממֶש. אין ברירה, מה לעשות, כמו שאומר איוב כִּי-אָדָם לְעָמָל יוּלָּד (ואגב, יש אומרים שעמל משמעו בפסוק חטא) ביידיש היו קוראים לזה פרנוּסֶה. אבל שיהיה ברור 'חלקי בעמלי' הוא יוזמה חשובה, מאד.

אבל דווקא על רקע אפולוגטי זה תכירו את רחלי איבנבוים חסידת גור שיוזמה את פרוייקט מובילות. היא מחפשת נשים חרדיות המוכשרות בעבודתן, שיש בהן שאפתנות צנועה ומבקשת להעצים אותן, לגדל אותן, לתת להן מושגים בניהול והובלה, תקצוב וארגון וכן, גם בתביעה של שכר. חשוב לה שהן ירצו לקדם ולהתקדם, שיעמדו בחזית. לא חלקי בעמלי, אלא מובילות: ההבדל ברור.

צילום: יאיר מיוחס

והיא חבְרה לארגונים המקובלים בחברה החרדית: הג'ויינט וקמ"ח. והיא יודעת על מה היא מדברת היא מנכ"לית של מאיר פנים בחמש השנים האחרונות והיא לא יושבת בשקט אפילו לרגע. תבינו: כחסידת גור אפילו העובדה שרחלי איבנבוים נוהגת היא חריגה מנורמות הצניעות המקובלות. (קצת על הקיצוניות הנוהגת בחסידות גור ראו כאן)

'לא, לא, לא זה לא פמיניסטי' -היא תגיד – ומה זו בכלל המילה האיומה הזו. אבל באופן פרדוקסלי נשים חרדיות המשיגות יותר בעבודה אינן מאיימות על הבעל, כי הערך העליון בחברה הזו היא לימוד התורה והעבודה של האשה היא הרי רק אמצעי כדי לאפשר את כל  זה. לפחות לכאורה, אין איום באשה שמרווחה יותר מבעלה, שיש לה כח במקום העבודה כי זה הרי לא באמת הדבר האמיתי.

ובצד הפתח הזה שזיהתה איבנבוים בקהילה שלה, היא מודעת לניצול של נשים חרדיות בעבודה. כן, גם בעבודות נחשבות יותר כמו בהיי-טק נשים חרדיות מרוויחות רק קצת יותר ממוקדניות. בעבור נזיד של מרחב מוגן מבחינתן השכר שלהן נמוך יותר מעובדת מקבילה במרחב חילוני. זאת ועוד: רחלי איבנבוים יודעת: מליונים מיליונים מושקעים בתעסוקה של גברים חרדים. ובעבודה של הנשים:  אפס. אין מאמץ ציבורי שלא ינוצלו, שיתקדמו. כל כך מוכר ממחוזות אחרים. 'מובילות' יוכל להתחיל לתת מענה לכל הדברים האלה: תמיכה במי שבתוכה יודעת שעבודה היא (גם) קריירה, ומגיע לה שכר הוגן.

אז בין יום-האשה שחלף לעוד שיחת קיטורים על החרדים – יש מרחב לאופטימיות. אודה, ששוב ושוב אני תוהה אם כתיבה של הדברים האלה מכשילה את הפרוייקט, או מועילה לו. (בחברה החרדית לרוב מעדיפים לעשות שינויים בלי לעשות גלים) אלא שמובילות זקוקה לקוראי הארץ, ורק לייק לדף שלהן לא יספיק. צריך גם עזרה ממשית: הן מחפשות בעלי עסקים שיוכלו לפתוח דלתות לנשים המצויינות, להיות מנטורים, או להביא אליהן את העולם המקצועי שלכם.

אני תוהה אם רחלי איבנבוים תמצא סיוע בקרב הקוראים? יש לקוות שבעזרת ה', התשובה תהיה חיובית.

נ.ב ואגב, כדאי שתקשיבו למה שיש לרחלי איבנבוים לומר במושב של המכון הישראלי לדמוקרטיה על ערעור מעמדם של רבנים בחברה החרדית. מדקה 1:44. פוקח עיניים.

להמשך הפוסט

על ארי שביט ופסימיות

חנה פנחסי | 29.01.2014 | 14:44

לא קראתי את ספרו של ארי שביט הארץ המובטחת, טרם הספיקותי, ואני מתחייבת להשלים את הקריאה בהקדם, אלא שקראתי שתי ביקורות אחת משמאל ואחרת מימין והדמיון ביניהן צד את עיני. מימין כותבת פרופ' רות ויס מהארוורד באתר מידה המזוהה עם הימין, ומשמאל יוסי ביילין במוסף ספרים של הארץ.

שניהם מאשימים את שביט באותו דבר: בייאוש ובפסימיות. משמאל, יוסי ביילין מציב את 'הארץ המובטחת' לצד 'הזמן הצהוב' של גרוסמן ו'פה ושם בארץ ישראל' של עוז ותום שגב  אבל בסיכום הוא מצביע על הפסימיות עמוקה העולה מהספר, שניכרת בו ארומה של יום הדין. בעדינות מעיר ביילין כי שביט שואל האם תתקיים ישראל בעוד 50 שנה? ולא עונה. בשורה האחרונה הוא ממליץ: אסור לקרוא בספר לפני השינה. 'לפחות לא לישראלים'.

בעיני רות ויס שביט מונע מאשמה. הוא מתייחס ליהדותו כ'נדון הנושא בעונשו', לדעתה חסר לו ביטחון מוסרי והיא לא מוצאת ראיה כלשהיא "לקיומה של תחושת הזהות העוצמתית שאפשרה ליהודים בכל הדורות לשרוד לנוכח תוקפנותם של אחרים". (ראו כאן המקור באנגלית)

בעיני, ההכרעה להיות פסימי בישראל של היום היא מעט מפונקת. יאוש בישראל 2014 על ההון האנושי, התרבותי, הכלכלי (וכן, גם הצבאי) שלה?? ב100 השנים האחרונות נאבקו בוני הארץ בכל כח בייאוש שתקף אותם, על אף שרציונאלית היה סביר יותר להתמסר לאובדן התקוה מהמון סיבות. ולא שלא אבדה התקוה לעיתים, אבל היה להם 'אף-על-פי-כן'.

האמנם יותר עמוק, אמיתי, כן, ומפוקח יותר לראות שחורות, לחשוב שארצנו "הולכת פייפן"?

ארי שביט ודאי מזדהה עם כותב משלי שקבע "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם", כי בסוף בסוף השאלה היסודית היא לא כלכלה או ביטחון או גבולות אלא ערכים ראויים ורוח שלטובתה מגוייס הכל. אז מי, באמת, אמור להציע לנו חזון? האם זה תפקידו של האינטלקטואל? איש הרוח? היוצר?

לקראת כנס שנתי במכון הרטמן שכותרתו "בעקבות הרוח" שוחחתי עם פרופ' ישי רוזן-צבי על השאלה הזו. ברהיטות אופיינית הוא תיאר את תפקידו של האינטלקטואל מהאקדמיה החותר תחת המובן מאליו, ומאתגר באופן רדיקלי את הנחות המוצא שלנו . בעיניו שביט, למשל, הוא חלק מממסד, חבר מכובד בשבט הלבן, הדובר את ה"אנחנו". ואני תוהה האמנם יכול סגל הממסד האקדמי לפקוח את עינינו למציאות, להציע לנו חזון ראוי יותר מאשר כותבים אחרים, מחוץ לו? אני לא בטוחה. נראה שהציבור צריך לתבוע עמדה חזונית של אף-על-פי-כן שיש בה מחוייבות, אורך נשימה ואופטימיות במעגלים רחבים כי יש ממנה מעט מידי גם באקדמיה וגם מחוצה לה. אני (עוד) לא התייאשתי.

*הכנס השנתי של מכון הרטמן יתקיים ביום ראשון הבא 2.2 ויעסוק ברוח במפרשי החברה הישראל, אתגר הרוחניות, בין הרוח לגוף, מלחמת הרוח ברייטינג ועוד. 

להמשך הפוסט

קבוצת הפייסבוק הכי שווה בעברית

חנה פנחסי | 30.12.2013 | 12:42

אני מודה, אני מבזבזת מידי הרבה זמן בפייסבוק, אבל השבוע אוכיח שזה משתלם. כי השבוע קטע מהמציאות הפייסבוקית שלי הופכת לממשית, ומעל שלוש מאות חברבוקים שלי נפגשים כדי לעשות עוד צעד כדי  לשנות משהו בעולם.

זה קורה בכנס של קבוצת הפייסבוק "אני פמיניסטית *דתיה* ואין לי חוש הומור" יש בקבוצה מעל 5,700  חברותים (לא, לא טעות כתיב, אלא שפה פנימית החותרת תחת העברית) והיא מציעה שינוי חברתי מסעיר בתוך הציבור הדתי-לאומי אבל גם הרבה מעבר לו. תמצאו שם אין סוף דיונים: דיון אודות מקומן של אמהות בברית המילה ומאבק לאינטרסים של נשים בבתי הדין,  שינויים ענקיים וקטנטנים בבתי הכנסת, נשים באקדמיה, תמיכה בנפגעי פגיעה מינית ונשים בצה"ל, בפוליטיקה מקומית וארצית. ויש מאבק נגד הרב דרוקמן שנותן למוטי אלון בית, בצד תחרות גדושת אירוניה והומור על מי יהיה רבה"ק (=רב הקבוצה) הרב אבינר או מתחרהו הגדול הרב אפרתי.

אני ממארגנות הכנס, התנדבתי. ומצאתי את עצמי, בין השאר, עובדת עם בחורה בת 19 (לא, היא לא בצבא, כי היא קבלה חינוך חרד"לי והיא תשלים שירות לאומי של שנתיים) וזו חוויה שממחישה איך פייסבוק פותח את השורות, ומשטיח היררכיות ומאפשר לי להקשיב לקולות שלרוב אין לי נגישות אליהם.

זו קבוצה שמודעת לעצמה ולכן מעניין לראות מי מדברת במליאת הכנס, למי בכל זאת ניתן יותר מקום?

הנה: ח"כ מירב מיכאלי – כי היא פמיניסטית אבל חילונית מאד. בחירה זו קשורה למודעות לעובדה שהמעשה הפמיניסטי של נשים דתיות הוא בתוך הקהילה אבל גולש כל העת ממנה ולתוכה, ויש צורך לחדד מה ההבדל בין פמיניזם דתי לחילוני, ומה בכל זאת הדמיון בין פמיניסטיות דתיות וחילוניות, היכן אנחנו נפגשות ואיפה חיוני שנשתף פעולה.

ואכן, יש בקבוצה לא מעט נשים חילוניות אבירמה גולן, וצפי סער מהארץ אבל גם דניאלה לונדון מידיעות, כותבות מ'מקור ראשון', העיתון מגזרי. ועיתונאים רבים אחרים. (וכן, יש גברים פעילים גם בקבוצה וגם לכנס  יגיעו להערכתי כ 10%) יש רבות רפורמיות ורבנים קונסרבטיבים, המון אקדמאים מהארץ ומחו"ל. והקבוצה כיכבה בכלי התקשורת: אצל בגלובס ואצל בן כספית, אצל ספי עובדיה ויועז הנדל ובציפורי לילה, במוצ"ש של מקור ראשון וסופשבוע של מעריב, ישראל היום, אורלי וגיא, עושים צהרים ועוד.

האורחת השניה במליאה היא פרופ' פנינה מוצפי-הלר. כי זו קבוצה המודעת מאד לאופי האשכנזי שלה, המשקף את הקהילה הדתית לאומית בארץ ומוצפי- הלר היא פמיניסטית מזרחית שיכולה להרחיב עבור המשתתפותים את גבולות המחשבה, הרגישות והמעשה החותר לשוויון.

ויהיה סטנד אפ, ופלאש-מוב, (לא מתכחשות לגוף!) ודיון על מחירה של אבדן התמימות הדתית (בדיון שאני אנחה יחד עם ד"ר רונית עירשי) ופמיניזם צעיר ותפילת ערבית ובה שלוש עזרות, נשים גברים ומעורבת. ובדיחות על החניה, וצניעות. ויש מלא אוכל, כי נשים וזה.

והערה על פוליטיקה (בכל זאת, זה 'הארץ'): יש בתוך הקבוצה מודעות ורגישות לפערים הפוליטיים, כל הספקטרום הציוני נמצא בה, וכמדיניות אנחנו נמנעות מדיונים פוליטיים (מה כבר יכול לצאת מדיון על מתנחלות בשטחים בין אמילי עמרוסי לצפי סער?!) ובכל זאת, יש לא מעט השוואות מלאות למידה ואמפטיה לנשים מהעולם המוסלמי והנוצרי. יש לקוות שקוראי הארץ יוכלו להעריך את העובדה שהימניות האוטומטית של הציבור הדתי לאומי נעלמה מהקבוצה. עבור מי שגדלה בחינוך הדתי-לאומי זה לא מעט. בכלל.

האם כל זה מצדיק את הזמן המושקע בפייסבוק? אלהים יודעת.

הכנס הפדלחוש"י** "שהזמן גרמן – פמיניסטיות דתיות עושות" יתקיים במכון הרטמן בירושלים, ביום חמישי הקרוב, ר"ח שבט, 2.1 בשעה  18:30.

** ראשי תיבות פמיניסטית דתיה ללא חוש הומור

להמשך הפוסט

האם ראש השב"כ יורם כהן מסכים עם יובל דיסקין?

חנה פנחסי | 09.12.2013 | 09:54

נדמה שאם הוא אומר הוא יודע: יובל דיסקין טוען כי הסכסוך עם הפלשתינאים הרבה יותר מסוכן מהאיום האירני. האמון שלנו בדבריו של דיסקין נקשר בהנחה כי 'דברים שרואים משם לא רואים מכאן'. לראשי השב"כ אנחנו מקשיבים כאנשי מקצוע אמינים נטולי הטיות, שמדברים 'מהשטח'. על ההנחה הזו בנוי הסרט 'שומרי הסף' שם, כזכור ששה ראשי שב"כ מביעים, כל אחד בדרכו הסכמה על כך שיש גבול לכוח ושהדרך המדינית בפתרון הסכסוך לא מוצתה.

אבל האמנם? האמנם המבט המקצועי של דיסקין הוא מבט אובייקטיבי, וממילא הדברים אודות מרכזיותה של הסוגיה הפלשתינית נכונים? על-פי נטיית ליבי הייתי רוצה לחשוב שכך הוא, אבל ביושר אני נאלצת להציע שבמקרה זה אנחנו עיוורים לסוציולוגיה.

נכון, ששת ראשי השב"כ מדברים מתוך ניסיונם המקצועי אבל האמת היא שהרקע שלהם דומה, דומה מידי. הם צמחו באותה ערוגה: מפא"יניקים סטייל או צאצאיהם, אחוס"לים החולקים מנטליות דומה. קל לראות את הדמיון בין יעקב פרי וכרמי גילון, ואת האשכנזיות החילונית של יובל דיסקין ועמי איילון. אם אכן דיכטר ושלום דומים גם הם לשאר – איך נדע בוודאות מספקת אם המשמעות שהם נותנים לנתונים שלפניהם היא בהכרח מקצועית, אולי היא רק נגזרת טבעית של השקפת העולם (לגיטימית!) של סקטור?

וכאן נכנס לתמונה ראש השב"כ הנוכחי יורם כהן. כהן שייך למגזר אחר: יש לו כיפה גדולה על הראש והוא מזרחי, ילדיו לומדים בחינוך דתי שהאוריינטציה הפוליטית שלו ימנית. כך אגב, גם סגנו של כהן, א' שכילד גדל בהתנחלות, התגורר בעבר בבנימין, למד במוסדות החינוך של הציבור הדתי לאומי, גם על ראשו כיפה גדולה גם הוא מזרחי ומשפחתו ברוכה בילדים.

תגידו: כל זה לא קשור? אז זהו, שכן. בישראל של היום יש תואם גדול מידי בין מגזר, מוצא, עשירון והשקפת עולם ביטחונית. מבחינה זו הסרט 'שומרי הסף' אינו הוכחה לשיתוף מקצועי בין ששה civil servants מובהקים. אלא שיקוף של תהליכים חברתיים שהביאו אל שירות הביטחון עובדים מישראליות מסוג מסוים. מבחינה זו, רק כאשר יעלה לאקרנים 'שומרי הסף 2' ובו נשמע את קול הדור הבא של בכירי השב"כ נדע יותר.

עד אז אני מציעה לא להבהל 'מהשתלטות ימנית' על צה"ל או השב"כ אלא לחוש הקלה שעינינו נפקחות אל כוחה המעוור של הסקטוריאליות, שכשנח לנו אנחנו נוטים להתעלם ממנה. ובכלל תמיד כדאי לבדוק עד כמה מגוון הרקע של האנשים היושבים סביב כל שולחן של מקבלי החלטות.

נדמה לי שבעולם בו אנחנו מודדים איומים לפי חומרתם כדאי לשקול: אולי האיום הגדול מבית הוא שהשיחה המקצועית במוקדים רבים מידי לא מספיק פתוחה, וההתדבקות שלנו אל אלה ששייכים למגזר 'שלנו' לא מאפשרת לנו לשמע קולות אחרים, גם כשהם לא נוחים לנו. צדו השני של המטבע הוא כי יש מקום לאופטימיות. הניסיון מורה שבמקומות בהן נשברות דיכוטומיות אנחנו צפויים להפתעות ורענון מחשבתית לנוכח המורכבות האנושית והרעיונית. סביב השולחן בשב"כ זה כבר קורה, וזה טוב מאד. לכן אני מצפה בסקרנות גדולה לתשובה לשאלה: האם יורם כהן מסכים עם יובל דיסקין וחבריו, או לא?

להמשך הפוסט

החתונה החרדית של אברי גלעד

חנה פנחסי | 30.10.2013 | 14:25

לרוב יש בין העולם החרדי למרחב הישראלי מרחק עצום. אבל לפעמים, בלי ששמנו לב, מתרחשים בשני העולמות תהליכים מקבילים.  קחו למשל את עניין החתונות: בסוף הקיץ אברי גלעד, עורך חתונות מבוקש, העלה סטאטוס לפייסבוק ובו הוא קָבל בחריפות על הכספים המבוזבזים לשווא על חתונות ראווה.

"אני רואה אותם עומדים לידי בחופה מתוחים ומזיעים, רק שהכל יהיה בסדר, שהכל יתקתק, שהשיר שבחרנו יכנס בול כשהכוס תישבר. לא נהנים. אחר כך משתכרים וכאילו נהנים בלחץ. בשביל זה, פלוס אוכל בינוני, מוסיקה שאמורה להתאים לכולם ולא מתאימה כמעט לאף אחד באמת, חברה שלא היית בוחר לערב חברתי, נסיעה ארוכה, הליכה לישון מאוחר לפני יום עבודה    וכו', בשביל זה מתקתקת כל התעשיה הזאת. לא נהנים ומתרוששים"   

כמו הילד בבגדי המלך החדשים, חושף אברי גלעד את האמת הערומה: מאות אלפי השקלים המושקעים בחתונות הם – בעצם – עוד מנחה למולך הקפיטליזם שמביט אלינו בכל אשר נפנה, ומזכיר לנו: אתה מפזר כסף משמע אתה קיים / מאושר/ משמעותי/ חי.
אברי גלעד כופר במולך הזה וזוכה  לאלפי שיתופים. (אני תוהה מי הם המשתפים: האם אלה ההורים? בני הזוג שנחנקים? אורחים יגעים?)

וביקום החרדי המקביל: מתפרסם מכתב עליו חתום הרב מנחם בורשטיין, המנהל של מכון פוע"ה (פוריות ורפואה על פי ההלכה) הרב בורשטיין מקובל בעולם הליטאי כמו גם בעולם החרד"לי, והוא מציע "צו צניעות" שישנה את הנורמה של פיזור כסף על חתונות באמצעות קביעת מסמרות נוקשים המקובלים על כולם הנוגעים  למוזמנים ולתפריט.

על פי הצעתו בחתונה שתענה ל'צו הצניעות' יוגבל התפריט לבורקס, קוגל וסלטים בלבד. הוא מוסיף שתהיה "אפשרות לנטילת ידיים לסעודת מצווה" בקודים דתיים משמעו, שאפשר יהיה לברך את 'שבע הברכות' של החתונה. וגם את המוזמנים הוא מגדיר: "סעודה משפחתית של הקרובים עד שני בשני" זהו מינוח הלכתי וכוונתו לבני דודים ראשונים. אם נקח בחשבון את גודלן של המשפחות החרדיות מדובר גם במגבלה זו במספרים גדולים. הרב בורשטיין מבין את הרגישויות. הוא מבין שאם הנורמה תשתנה לא יהיו עלבונות משפחתיות ולכן יש צורך בהכרה ציבורית ב"צו הצניעות". המכתב שכתב הרב בורשטיין מגיע לידי במייל אליו מצורפת גם הזמנה לחתונת בתו בשעה טובה ומוצלחת. מסתבר שהשמחה הפרטית שלו היא מנוף לשינוי גדול יותר.

גם אברי גלעד יודע היכן הרגישויות בציבור החילוני והמסורתי והוא מוסיף:

"ועוד משהו- שמלה ביותר מ2000 שקל זה פשע. זה לא שווה את זה, זה לא יפה במיוחד, בדרך כלל זה מגוחך. יש יד שניה בחנויות ווינטג', יש שמלות יפות באתרים מחו"ל. זאת רק שמלה לכל הרוחות, אסור שזה יהיה בתקציב של ארוחות למוסד חינוכי בינוני לחודש."

אני לא יודעת עד כמה הוא מצליח, אבל ברור שהוא מסמן את הנקודות הכואבות. (אגב, הרעיון של קניית שמלה ב2000 ₪  גם נראה לי מופרך)

והנה לפנינו שתי חבֲרות שמנסות לעשות מעשה דומה, להלחם במפלצת הצריכה שמשתלטת על כל חלל פנוי. שתי חברות שמתמודדות עם לחצים משפחתיים, קהילתיים ודימויים  של חתן וכלה לא כל כך רחוקים זה מזה. כאלה שצריך להשתחרר מהם, לפחות לרכך אותם.

כשחושבים על זה עוד קצת מגלים שבתשתית ההכרה בבעייתיות של חתונה בעלות מופרכת נמצאת הזמנה לשאול את עצמנו מחדש: איך נכון לבטא שמחה על נישואים? ומה באמת ידובב אותה? ומה,בעצם, היינו רוצים שיחרת בנו מהרגעים האלה?

אלה שאלות מצויינות, אין לי תשובה ברורה, אני רק יודעת ששמלה ב2000 ש"ח היא לא ממש התשובה.

להמשך הפוסט

קופיקס וקניות בסופר חרדי

חנה פנחסי | 20.10.2013 | 11:03

נותנים לכם קפה בחמישה שקלים ואתם מתלהבים, יש מכם שנוסעים לעשות טסט בירכא בין אבו-סנן לדיר אל-אסד כי שם יותר זול, ובעיני עצמכם אתם נאורים, אולי אפילו נסעתם לקניות בטירה. יתכן שאתם קונים משקפים מאתר סיני, מקלידים את המרשם שנתן האופטומטריסט וגוררים אל התמונה שלכם שהעלתם לאתר מסגרות מגניבות ומקבלים משקפיים  זולים בעשרות רבות של אחוזים מכל הרשתות.

זה בסדר, זה מרד ראוי במחירים מופקעים של הקניון הקרוב אליכם. אבל יש משהו שרובנו לא עושים כדי להוזיל עלויות: קניות בשכונות חרדיות. שם-  כך סיפר לי לאחרונה מכר ש"סניק – זו ליגה אחרת. במרכול בבית שמש זוג צנצנות קפה טייסטר'ס צ'ויס (Taster's choice ) נמכר  – לא תאמינו – ב18 שקלים. שתי צנצנות! וגם: בחור מבצלאל שגר בדירת סטודנטים בפאתי שכונה חרדית בירושלים סיפר שבסניף הסמוך של "שערי רווחה" הוא מצא גלידת בן & ג'ריס ב-12 ₪ לקופסא. כך או כך, זו חצי מהעלות ב'רמי לוי' שהצליח למתג את עצמו כזול ומתחשב.

אז למה, בעצם, אנחנו לא הולכים לקנות, שם או בסופר ששמו היומרני הוא 'אושר עד'?

כנראה כי השאלה המעניינת אותנו הם לא המחירים אלא הקונים, כלומר אנחנו. כי בסוף בסוף אנחנו צריכים לעמוד בקופה עם  אנשים "כמונו", ואנחנו מתעקשים להדיר את רגלינו ממקומות שהיו יכולים לתת מענה ראוי לתובענות החצופה של הרשתות המכוונות אל 'מעמד-בינים' ישראלי רק בגלל שהם לא "שלנו".

 וזה לא שאני לא מבינה את החששות הנקשרים לקניה במקומות ששמם ברכת רחל: המבט על לבושנו השונה, שאולי אינו בקוד המתאים, או לא צנוע דיו, תחושת הזרות הכללית, אנחנו רגילים ל'חוויית הקניה'  (צירוף נורא!)  אחרת.

ואני שואלת את עצמי עד כמה חוסר התחרות בישראל נסמך (גם) על הניכור והמרחק של הקהילות בישראל זו מזו? מה משמעות העובדה שרובנו אפילו לא מודעים לפערים האלה ואפשר כך להתל בנו? וכמה עצוב לחשוב כמה קרובים מרכזי הקניות האלה אלינו גיאוגרפית, וכמה בתודעה שלנו הם רחוקים. מה צריך לקרות כדי שנתגבר על כל אלה? זו שאלה חשובה גם מעבר להוזלת הסל.

כי נדמה לי ששם, בדיוק במקום הזה, ביכולת שלי להכנס למרכול של חרדים  נמצא אחד ממבחני הסולידריות המרכזיים שלנו כחברה.  כי כדי להאבק ברשתות הגדולות נצטרך להתאחד, לנוע פיזית ממש קהילה אל עבר חברתה. לא רק להקליד מס' כרטיס אשראי באתר סיני, ואפילו לא רק לנסוע לכפר ערבי אלא גם להגיע אל תוככי הקהילה החרדית. לחוסר הצלחה בכך יש מחיר כבד גם של הקהילה החרדית וגם של החברה הכללית: נשים חרדיות יקבלו שכר מפלה, ואנחנו נשלם כל כך הרבה על הכל. מקפה וחיתולים ועד אבקת כביסה וגלידה. ומבחינות אחרות זה יעלה לנו עוד הרבה יותר.

להמשך הפוסט

חזרה בתשובה סטייל "הארץ"

חנה פנחסי | 03.10.2013 | 08:28

אני שומרת שבת, ולפעמים נדמה לי שאת ההבדל בין שבת ליום חול הכי קל לי להסביר באמצעות משחק הקלפים יֿניב (במלעיל). אני מודה, מידי פעם בערב אני מוצאת את עצמי משחקת יֿניב באייפון של הילדים, בוהה במסך, נאבקת ביריבים Dotan  או  Aisha (עיישה!) ומרגישה שאני נחה.

בשבת, אני לא מוותרת על קלפים, אבל אני משחקת עם קלפים אמיתיים, ונאבקת במי מבני המשפחה שמוכן לשחק איתי. בשבת יש  מגע עם קלפים ממשיים ומפגש, מתח, פנים וצחוקים, וגם צורך לחשב נקודות. משחק משפחתי, לעומת יותם ועיישה שמסיחים את דעתי ממה שקורה בבית סביבי.

אני יודעת, זה נשמע כמו הזמנה לחזרה בתשובה. תישארו איתי רגע, קוראי הארץ, ותקשיבו: בשבת לפטופים נסגרים, טלפונים מושתקים. והאמת היא שבשבילי, להוציא את השקע של המכשיר שמספק את ה WIFI לבית, זה רגע שחשיבותו הולכת ומתקרבת לזו של הדלקת נרות.

בגלל הנוכחות של המחשב והנייד ביום יום שלי, הגעתי למצב שאני מרגישה שהשבת נותנת לי תחושת חירות, באמצעותה אני יכולה לומר לעצמי שלא התמכרתי, שאני לא משועבדת. הנה ,אפשר. כי בתוכי אני חושדת בעצמי שאולי, על אף ההכחשה העקבית, התמכרתי? אולי אני לא באמת שולטת על הזמן וההיסחפות אחרי הכל?

אני מחזירה בתשובה די גרועה, כי אני מבינה ששמירת שבת משמעה קבלה של ההלכה שמצריכה רצף של אמונות ושינוי סדר חיים תובעני שלא פשוט לנמק אותו. ויותר מזה, אותה השתקה של מערכות טכנולוגיות מתאימה למשפחות, אבל אם את או אתה סתם סטודנט, קשיש, אב חד הורי, או אלמנה הרבה יותר מסובך להפרד ממסכים. עבור אלה התקשורת והתכנים שמאפשרים המסכים: מוסיקה, ותרבות ושיחה ועבודה ומשפחה וקשרים וחברים, וסרטים לא פעם מפיגים בדידות. בזה, אני לא מקלה ראש, לרגע. (וע"ע סערה במגזר הדתי בעניין המסמסים בשבת)

אבל מעבר לכל זה, התבוננות רחבה יותר במה שהשבת נותנת כשהיא לוקחת את המסכים מעלה  מחשבה על התפקיד של מסורת בתוך עולם מודרני. כשכוחות השוק חזקים כל כך פועלים על כל אחת ואחד מאיתנו, כשעולם צרכני משתלט על כל חלקה טובה אנחנו צריכים לגייס כוחות חזקים שיכולים לעמוד מולו, אלה שיש להם את הכוח. צריך להודות: למסורת יש כח כזה והוא חיוני לנו. כדאי שנשאל את עצמנו איפה יש לנו עוד כוחות כאלה, אין לי ספק שהם ישנם. המעבר מיניב אונליין ליניב בקלפים תמיד מזכיר לי שעוד אין לנו תשובה מלאה על השאלה הזו.

 

 

להמשך הפוסט

בין אשמה לחמלה: וידוי בשלוש מערכות.

חנה פנחסי | 12.09.2013 | 08:52

חוץ מהצום, וידוי הוא  הלב של יום הכיפורים, בתפילות היום חוזרים עליו שש פעמים ובו המתפללים אומרים: אָשַׁמְנוּ. בָּגַדְנוּ. גָּזַלְנוּ. וממשיכים בכל עשרים ושתיים האותיות מאלף עד תו. את האשמה אומרים ביחד, בציבור, ונהוג שבכל מילה מוטח אגרוף ימין הקפוץ אל החזה וקול המכָּה על הלב של עשרות לעיתים של מאות אנשים ונשים נשמע בבית הכנסת. אחריו נשמעת שירה משותפת: "וְעַל כולם אֱלוהַּ סְלִיחות. סְלַח לָנוּ. מְחַל לָנוּ. כַּפֶּר לָנוּ"

מצד אחד, הוידוי במילים משמעו לקיחת אחריות, ובלשון הזהב של הרמב"ם: "וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניָנות אלה שגמר בלב" אבל מצד שני, נטילת האשמה הזו מייצרת מועקה שהיא חרב פיפיות, ויכולה ברגע אחד להפוך גם להלקאה עצמית, למיאוס עצמי שהופך לכעס, לניכור, לרצון לברוח מבית הכנסת או בכלל. ואולי בגלל הרגישות לקשר הסבוך בין הוויה דתית לאשמה כתב הרב בנימין הולצמן, הרב של קיבוץ מעלה גלבע,  וידוי  אלטרנטיבי על הדברים הטובים שעשינו,  גם הוא בנוי על פי האלף-בית.

 

הנה. תשוו עם הוידוי המקורי:

אָשַׁמְנוּ. בָּגַדְנוּ. גָּזַלְנוּ. דִּבַּרְנוּ דּפִי: 
הֶעֱוִינוּ. וְהִרְשַׁעְנוּ. זַדְנוּ. חָמַסְנוּ. טָפַלְנוּ שֶׁקֶר: 
יָעַצְנוּ רָע. כִּזַּבְנוּ. לַצְנוּ. מָרַדְנוּ. נִאַצְנוּ. סָרַרְנוּ. עָוִינוּ. פָּשַׁעְנוּ. צָרַרְנוּ. קִשִּׁינוּ ערֶף: 
רָשַׁעְנוּ. שִׁחַתְנוּ. תִּעַבְנוּ. תָּעִינוּ. תִּעְתָּעְנוּ

 

הולצמן הוא רב, והפריצה הנועזת של הטקסט מן המחזור צריכה הצדקה. על כן הוא מצמיד  בסמוך לוידוי החדש שכתב דברים של הרב קוק המנמקים את הצורך במילים החדשות:

"כשם שיש תועלת גדולה בתיקון הנפש בוידוי העוונות, גם כן – בווידוי המצוות, למען ישמח בהם בלבבו ויחזק אורחות חייו בדרך ה' "

לא על האשמה לבדה אם- כן בנויה הנפש האנושית, אפילו לא העולם הדתי. אבל הרב הולצמן לא לבד. ואולי זה חלק מתופעה חברתית רחבה יותר, כי גם ורד נעם, פרופ' לתלמוד באוניברסיטת תל-אביב כתבה לאחרונה  וידוי חדש ורך שתפוצתו ברשת מעידה כי נגע ברבים. הוידוי שלה, וידוי למבוגרים הוא נקרא, מציב את החטא בהקשר של חמלה אנושית, הוא מתחיל מן ההבנה  כי גם אם השתדלנו אנחנו נכשלים, בעל כרחנו. כי ככה זה.

הנה:

אהבנו,
בנינו, 
גידלנו,
דאגנו,
השתדלנו, והצלחנו חלקית.
זייפנו לפעמים.
חטאנו, טעינו, יצאנו מזה איכשהו.
כאבנו, למדנו, מעדנו, ניסינו.
סלחנו מעט מדי לעצמנו ולאחרים.
עשינו משהו בכל זאת.
פרנסנו.
צדקנו לעתים רחוקות.
קיבלנו הרבה,
רצינו הרבה מדי.
שמחנו פחות ממה שהיה אפשר וצריך.
תודה על הכל.

דומה שגם הוא וגם היא, הרב והפרופסור, חשו כי משהו בוידוי של מחזור יום הכיפורים לא שלם, משהו באשמה מציף מידי, מכופף אותנו. לא נותן כח אלא לוקח אותו.

מעניין שיחד עם שינוי המילים הולצמן ונעם שמרו על לשון רבים של העקבית בתפילה. באופן מפתיע, לשון  הרבים אינה מנטרלת  את התביעה לקחת אחריות אישית, אולי להיפך. הדיבור בלשון רבים  מחלץ אותנו מהבדידות שגוזר הוידוי, ונותנת ביטוי לאנושיות שלנו שכאשר היא במלואה היא ראויה לחמלה. באמצעות הדיבור ברבים אנחנו אומרים כולנו, כולנו בני אדם.

ובהתלבטות בין שלושת הוידויים כבר החלטתי. אני זקוקה לכולם, מעורבבים זה בזה, סומכים זה את זה, עוטפים אחד את השני, את לקיחת האחריות ולתת לעצמי דין וחשבון על הטוב שעשיתי, ואני זקוקה גם לחמלה רכה. איכשהוא נדמה לי שרק שלושתם יחד פותחים לי פתח להתחיל שנה טובה.

להמשך הפוסט

למה אשכנזיה נאבקת בשד?

חנה פנחסי | 22.08.2013 | 11:04

נולדתי אשכנזיה. האלוהים חנן אותי בעיניים בהירות וחלפו שנים עד שהבנתי את כוחן בהקשר החברתי שאני פועלת בתוכו, מאבא שלי קיבלתי שם משפחה שאי אפשר להתבלבל בו, לורברבוים. חוץ מאלה, יש לי עוד המון פריבילגיות נוספות: השכלה, קשרים, ויש גם כישורי החיים וטון נכון שמאפשרים לי לדבר עם נציגי ממסד ודומיהם. שום דבר מזה לא אני יצרתי, כל אלה הוגשו לי על מגש, בכפית. 'הון תרבותי' קרא לזה בורדיה. ובכל זאת, בשנים האחרונות, העניין העדתי בוער לי.

זה קשור בשם המשפחה. לאחרונה הבנתי שהמקרה שלי, אשכנזיה שנישאת למזרחי פחות מקובל. סמדר לביא כותבת "בשני העשורים בהם ערכתי מחקר אנתרופולוגי בארץ הבחנתי בכך, שהרבה יותר גברים אשכנזים מתחתנים עם נשים מזרחיות מאשר ההפך" היא מתארת את הרווחים שיש לנשים מזרחיות מנישואים לאשכנזי, כמו שדרוג של מעמד חברתי לצד מחירים כמו ציפיות (סמויות?) של הבעל שהאשה תהיה 'אקזוטית וכנועה', והתרחקות מהמשפחה המורחבת המזרחית. כשהתחתנתי לפני עשרים ומשהו שנים ושיניתי את שמי לא הרגשתי שאני מוותרת על משהו, זו לא היתה אידיאולוגיה אלא יותר תמימות, מחשבה שאוכל לו לעולם, ואמונה שהכל הכל תלוי בנו ובמה שנעשה.

אז זהו, שלא.

אני מודה, המודעות לאפליה ולגזענות קשורה לילדים שלי כי שם המשפחה שהם נולדו איתו הוא פנחסי. שניים מהם נראים אשכנזים ושניים עם מראה מזרחי מובהק, ואני מבינה שהזהות שלהם כבר לא כל כך אשכנזית כמו זו שלי.

אני זוכרת את רגע השינוי. זה היה לפני כמה שנים, הבן שלי היה תלמיד בכיתה ט' חזר מבי"ס ואמר: "איזה קטעים היה בבי"ס, הלכנו מכות ספרדים נגד אשכנזים"

יש לו עיניים בהירות של אמא ושם מזרחי של אבא, לכן שאלתי אותו מייד: אז לאיזו קבוצה הצטרפת?

"ברור שלספרדים, הם הולכים מכות יותר טוב". היתה התשובה.

בשבילי, זה היה רגע מכונן. הכיתה שלו הטרוגנית, אני מכירה את החבר'ה ויודעת שבערך חצי מהם ממשפחות מעורבות. אני הרי מכירה את האמא המזרחית של שוורץ ואת האמא האשכנזיה של שוקרון.

ובכל זאת, לכל הכיתה היה ברור שיש דבר כזה אשכנזי מול ספרדי והעובדות אודות המוצא הממשי לא בלבלו אותם, הדימוי חזק מהכל: המזרחי מזוהה עם גוף, אלימות ואימפולסיביות. האשכנזים לא יודעים 'ללכת מכות' כי הם חלשלושים כלומר מזוהים עם רוח, מחשבה ושליטה. גם אם הבן שלי לא יכול היה להמשיג את זה כך, היה לו ברור שכדאי, ברגע הזה, להצטרף לספרדים אבל המשמעות של הפנמת המזרחיות כמהות נמוכה היתה ברורה לי. צורבת.

ברגע ההוא חלחלה אלי ההבנה שהשם שיכתב בראש קורות החיים של הילדים שלי יגרום לממיינים לא לתת להם צ'אנס בעבודה (ע"ע מישל מלכה) ושהסיכוי שלהם בהקשרים אקדמיים וציבורי דל יותר. מאז אני מגוייסת.

האמנם זה חייב להיות אישי כדי שנהפוך מעורבים, וננקוט עמדה? אולי, ואולי אני החלשה שזקוקה לחיבור הזה. אבל כפמיניסטית אני מבינה, שכמו שהמאבק הפמיניסטי צריך את הגברים כדי לעשות שינוי, וראיתי עוד ועוד גברים בוערים מפמיניזם בגלל הבנות שלהם כך המאבק המזרחי צריך אותי, האשכנזיה בהירת העיניים עמוק בתוכו, נאבקת לשיוויון בשביל הילדים. של כולנו.

 

להמשך הפוסט

על הסוד של רחל עזריה מעירית ירושלים

חנה פנחסי | 17.06.2013 | 12:01

תשמעו סיפור: מנהיגי קהילת בני ישורון (BJ) ) במנהטן קובעים פגישה עם רחל עזריה, חברת מועצה בעיריית ירושלים מסיעת ירושלמים. הם שמעו על המאבקים שלה לירושלים פלורליסטית, מאבק הצהרונים, מאבק בהדרת נשים ועוד, והם מבקשים להבין דרכה מהי פוליטיקה חדשה.

יש לעזריה שלושה ילדים ותינוק. שעת ערב, והיא צריכה להיות בסקייפ עם ניו יורק. בעלה במילואים, ואבא שלה מגיע אליה, לדירה בקטמונים, כדי לעזור עם ארוחת ערב ומקלחות. היא מגיעה עם קצרת נשימה מראיון אחר בתכנית טלוויזיה ומתיישבת מול מסך המחשב כדי לדבר עם האמריקאים. הבדלים של שבע שעות, אתם יודעים, הם באמצע היום.

השיחה מתחילה. פתאום, התינוק הקטן בוכה. אופס. היא מבינה שהוא צריך לינוק והשיחה בסקייפ כבר התחילה. כבר מדברים על החזון שמתגבש, על הרוח הירושלמית. תנועה קטנה של המצלמה של המחשב. היא לוקחת אתה תינוק ומיניקה אותו, כשהם לא רואים. היא חצויה, הראש בניו- יורק עם מילים כמו שינוי חברתי, פוליטיקה מקומית, התחדשות יהודית והגוף מיניק.

זה המצב הנשי. הנה היתרונות של הטכנולוגיה, אפשר להיות בבית וגם בעבודה, אבל גם פיצול נפשי עמוק.  כי הסיטואציה הזו היא בעיני התחלה של תשובה אבל גם שאלה על דברים שטרם התמודדנו איתם.

אבל אולי היה רצוי שסיפור הזה ישאר בסוד כי רחל עזריה בעיצומו של קמפיין בחירות למועצת עיר הנצח, ולא ברור שאימהותה היא משאב כי עדיין, בודאי בירושלים גבר הוא אבא טוב בגלל שהוא עובד ואשה היא אמא טובה למרות שהיא עובדת.

ולכן, ביוטיוב  תמצאו סרטון ובו נפתלי בנט בטיול משפחתי עם מנשא תינוק על הגב, ונשים כמו רחל עזריה צריכות להזהר מאד שלא ירדו להן נקודות כשבתמונה בעיתון תשתקף אימהותן. מייד עולות תהיות: איך היא תגיע לכנסת כשהתינוק הזה יהיה חולה? או לחילופין, אם היא פוליטיקאית איזה מן אמא היא, כלומר, למה להצביע לה? אמרו כבר לפני: המונח "אשה עובדת"  נושא קונפליקט, והצירוף "איש משפחה" משדר הרמוניה.

ואני, בכל זאת,  חשבתי שכדאי החבר'ה בניו-יורק ידעו מזה, וגם המצביעים בירושלים. כי מי שחיה ככה, מי שמחזיקה את המורכבות בעיר אבל גם את המורכבות שבין הפרטי לציבורי יודעת משהו על חברה טובה יותר. ואולי כדאי שאחרי שבנט קורא לנו אחים, נקרא אנחנו לנשים כמו רחל עזריה: אחותי.

להמשך הפוסט