כשאומרים לי "זה טבעי" אני נדרכת, זה נשמע לי מסוכן. מישהו רוצה לקחת לי משהו.

מה שמתכוונים לומר הוא: ככה זה צריך להיות, וכל אפשרות אחרת היא בגידה במי שנועדנו להיות. בטענה הזו אני כופרת מכל וכל.

הרי יש כל כך הרבה רגעים בהם אנחנו יוצאים כנגד הטבע. בעצם, השירה וכל הסכרים, והמכוניות והפיסול ורפואת השיניים, והחשמל הם מאבק איתנים בטבע. קוראים לזה תרבות. ועוד לא אמרנו מילה על מוסר שגם הוא כל מה שמעבר ל'טבע' שלנו. גם כשהתלמוד אומר: "אילמלא לא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול, גזל מנמלה…" הדגש צריך להיות על היינו למדין. לא נולדנו ככה.חתולים אולי צנועים, אנחנו לא.

והשימוש הזה במה ש'טבעי' הוא חמקמק, כי כמו בכל ויכוח ראוי לשמו, כלומר תרבותי, כנגד כל הוכחה לטבעיות אפשר להביא טיעון נגד. נגיד משפחה: אבא-אמא-ילד זה ככה, בטבע? אבל הנה, גם הומואים ולסביות יש בטבע, שמו לב לרשימה של חיות שיש להן התנהגויות "לא טבעיות" וביניהם, ידעתי שתשאלו, גם יונקים.

 

גם השימוש מ"שמאל" בטבע מטעה. למשל, הזכות הטבעית לקניין היא לא באמת טבעית. בטבע, אין קניין. זכות הקניין היא זכות מוסרית ומוסר הוא קודם לכל אנושי או אלוהי  בטח לא טבעי. לטובת המוסר לוקחת התרבות מהטבע את כוחו החד משמעי.

וכשאומרים לךְ שבטבע אמהות שומרות על הילדים,או שבטבע הזוגיות היא כזו ולא אחרת, גם זו בחירה תרבותית כי גם בטבע יש המון מודלים: אפילו שלאה גולדברג ספרה לנו על קוקיה מפקירה הבנים – בכל זאת הקוקיה מצליחה להעמיד צאצאים מאות בשנים. ובעצם יש בטבע גם גילוי עריות, וגם זנים שאוכלים את צאצאיהם הם פרי של הטבע.

 

ניסיוני מורה כי ההצבעה על הטבע תמיד טעונה אנג'נדה. כמו למשל השאלה שנשאלה – שימו לב-  בהקשר רוחני:  מה ההבדל בין גברים, שזרעם מיוצר כל הזמן, לנשים, שכל ביציותיהן מיוצרות לפני שהן נולדות? האם זה אומר שאין לנו, הנשים, לאן להתפתח? שאנחנו יציבות יותר? שהכל כבר בתוכנו build in? למדתי להיזהר: כשאני רק שומעת שאלות מסוג זה אני יודעת שמישהו עומד לדחוף אותי  או מישהו אחר לפינה.

וכך גם עקרון הרצף שהיה אופנתי וטען בשם האבולוציה כיצד נכון לגדל ילדים כדי שיהפכו מבוגרים מאושרים, כאילו הגדרת האושר עצמו  לא מתחלפת כל כמה  שנים, וכאילו 'הרצף' עיוור לשאלה מי אמור לוותר על החיים שמחוץ להורות על מנת להגשים את המודל שלה.

נכון, קשה לשמע שאהבת אם איננה היא טבעית. היא לא. אנחנו יכולים לטעון שהיא חשובה לנו מאד, שהיא מעניקה טעם ומשמעות לחיים אבל היא לא טבעית לי כמו מצמוץ או נשימה. גם כשאני מכריזה כי הילדים (הנהדרים) שלי הם נשמת אפי, זו מטפורה.

ולמה לחוש נסיגה כשאנחנו מבינים שכל זה תרבות? למה נדמה לנו שדיבור על  תרבות מחליש את הטיעון?? תחשבו על בגדים המבחינים אותנו מן החיות.  אם לבוש הוא מעשה תרבותי האם מישהו מאיתנו מרגיש שהיה לו קל לוותר על המעשה התרבותי הזה ולצאת עירום לרחוב?? הרי כל המאבקים הגדולים למען עולם טוב יותר הם כנגד נטיות תרבותיות רעות. הלוואי שהיו רכות וגמישות יותר לשינוי.

ובכלל מאיפה אנחנו מבינים בטבע? תמיד לא מזיקה קצת ענווה: שהרי מה שחשבנו שטבעי כל כך אתמול כמו חלב פרה מסתבר היום להיות אבי כל הרעלים, וגם המוות והמחלות כולל מחלות הנפש, והיופי, והכיעור יש להם ביטוי עשיר בטבע.

אז בפעם הבאה שמישהו אומר לכם: זה טבעי, תזהרו, אין שם שום הבטחה לחיים ראויים יותר, או  לזה שנהיה יותר בני-אדם. כי להיות מענטש, זה לא טבעי, זו עבודה קשה.