יש רגעים מפתיעים בהם האקדמי פוגש את הבהיה בטלויזיה. השבוע מתוך העייפות של היום היה נדמה לי שלידי שקועה בספה יושבת קרוליין ביינום. קרוליין – שבהערות שולים היא Bynum  – היא  היסטוריונית של ימי הביניים. משעמם? נדמה לכם. במהלך אותו יום, לפני הטלוויזיה, קראתי ספר שלה ובו היא מחלקת את העולם לנשים "מכינות מזון" ולגברים "אוכלים" ואלה הופכים להיות משקפיים דרכם היא מפענחת את העולם. 

באותו ערב דמיינתי אותה יושבת לידי. הסתכלנו על מאסטר שף, שתינו משהו, אכלנו משהו ודברנו. כמו חברות. וקרוליין (Bynum, זוכרים?) אומרת בהתלהבות: "תראי איך מיכל הזאת  אוכלת, פותחת את הפה גדול גדול ואוכלת". ואני מיד מראה התמצאות: "איך היא חצתה את הגבול מהמאכילה אל האוכלת, ותראי איזה תיאבון, היא נהנית! שמת לב שהיא לקחה ביס ענק מהקצפת ואחריה ביס בשר ולא זוהתה הבעת אשמה?! " (ולעצמי אמרתי: והיא אוכלת אותם אחד אחרי השני, אבוי – אני חושבת ולא אומרת דבר – ביינום נוצריה)

 "את יודעת מה" מראה ביינום התמצאות גם בהווה "אולי האכילה הזו נסלחת לה כי היא נשארת רזה גם בעונה שלישית?" ואני מאבדת את הנימוס: "באמת, למה ההיפופוטמיות של רושפלד נסלחת כאילו הייתה הכרח המציאות? אשה שנראית כמוהו לעולם לא הייתה על מסך"

 פרסומות. אני נגשת למטבח מחממת מים לקפה חמישי הערב, אבל מי סופר. "תראי" אני אומרת לה בקול רם מהמטבח, שלא תרגיש שם לבד עם החיילת האתיופית בפרסומת: "מלא גברים מבשלים במאסטר שף, אז היינו יכולים לחשוב שזו פריצה, כי התפקידים משובשים אבל למען האמת, זה ממש לא זה". אני צועדת אליה בזהירות עם שני ספלים רותחים, "הטייס מבשל להנאתו, הוא כבר הוכיח שהוא גבר גבר" הקפה שלה טפטף קצת "והנשים – מבשלות את המשפחתיות, את האבל והשמחות. אצל הגברים זה תמיד איזה חלום, פינוק, התמחות ואצל הנשים משהו יסודי הכרח שהופך לעונג, ואני נזכרת בשאריות על השיש ומוסיפה: "איכשהוא יצא להן לשכלל את הטבעול והפתיתים"

ועוד כמה רגעים המשכנו,  קרוליין בינום ואני ללהג על הדוסית המקצוענית מתקוע ועל הערביה התורנית (אין גבר ערבי במאסטר שף,לא להגזים) וביני לבין עצמי הבנתי כמה חמקמק העסק הזה. גם כשגברים מבשלים ונשים אוכלות, משהו בתוכנו נותר כשהיה. התפקידים מסרבים להתהפך כי בראש שלנו הכל עוד מידי, מידי מקובע.

בבוקר אני חוזרת אל הסיכום של הספר על ימי הביניים: "באמצעות המזון ניתנת לאשה שליטה בעולם המסורתי. זהו כלי רב עוצמה להשגת שליטה בחייה, בחיי הסובבים אותה ובעולם הדתי" שליטה??

ואני שואלת את עצמי למה לא סיפרתי לביינום שכל-כך הרבה שנים חלפו מאז לקחתי על עצמי את התפקיד שהועידה לי בספרֶיָה על ימי-הביניים. אני מאכילה ואני מרגישה את האחריות ולרוב, אני לא נהנית. איכשהו אני מבקשת לשכנע את עצמי שעם האוכל שהכנתי באה גם הזנה אחרת, זו החיונית יותר. אולי. ואני תוהה כבר שנים עד כמה זה הכרחי.

אני מנסה להיזכר, מתי מכינים לי מזון? מתי מאכילים אותי? אולי זה רק ברגע הזה, בבית קפה ירושלמי כשהמחשב פתוח, והמלצרית מתקרבת עם קפה. ועוגיה.