כשאנחנו אומרים ש"אמא יש רק אחת" אנחנו מתכוונים לבלעדיות הזו, שהיא הכח העצום של האימהות, שבגללה, בין השאר, טכנולוגיות הפריון הולכות ומשתכללות והחברה הישראלית מכניסה לפינה נשים שלא מצליחות או לא רוצות להרות ולהפוך אמהות. דווקא לכבוד יום המשפחה  חשוב לי לגלות שכשחושבים על העניין הזה ברצינות מגלים שזה לא נכון:יש לכולנו- הרבה יותר מאמא אחת.

תשאלו כל אשה (וכל אדם) למי עוד, חוץ מאמא ביולוגית, היא היתה קוראת אמא? תראו איך עולים תוך רגעים ספורים שמות רבים, וסיפורים מופלאים.

אני נזכרת בידידה שגדלה בדרום-אפריקה וספרה על המטפלת השחורה שלה שבגללה, היא יודעת היום, יש בה אמונה דתית כי האמונה של הנוצריה שגידלה אותה מהרגע שנולדה חלחלה עמוק אל היהודיה שהיא היום. ואני חושבת על תלמידה שלי שסיפרה כמה כח קיבלה מאמא של חברה שלה שדיברה איתה באופן גלוי על עניינים אינטימיים שלא העיזה לדבר עם אמה. ויש לנו אחיות גדולות ודודות, ונשים שהכניסו אותנו לעבודה, ושכנות מבוגרות שנוכחות לאורך שנים בחיינו, ולפעמים סבתא היא גם קצת אמא, ובחמולות של פעם היו הרבה מטפלות, והכל היה רך יותר מנקודת מבטם של ילדים.

ובעצם זה כל כך הגיוני כי הרי אף אמא לא יכולה לענות על כל הצרכים שלנו, הרגשיים והערכיים, אלה שקשורים לדימוי גוף, להשקפת עולם, לטעמים ואהבה, להתפתחות מקצועית ועוד המון מכל השאר. ולאימהות  יכולה להיות הקלה רבה מהמחשבה שאינן נושאות בעול הזה של הציפיות האינסופיות של הילדים לבדן.

את הרעיון המופלא הזה קראתי בעמוד האחרון בספר של  ברברה כץ רות'מן, וכך היא אומרת בתרגום לעברית:

"הרבה נשים אומרות לי שהן רוצות שהילדים שלהן יקראו להם 'אמא!', הן אומרות שסוזיות וברברות יש המון, אבל לילדים שלהם יש רק אמא אחת. זה לא נכון. אני  אחת ויחידה, אומרת כץ רות'מן, אבל  –  (ואת זה קשה לתרגם)

 but lots of people can and do mother my children. Bless them all.“

איך לעזאזל לתרגם את המשפט הנהדר הזה?  כץ-רות'מן אסירת תודה לכל מי שחולקים  איתה את העומס, האחריות ומעט מהכבלים של האימהות. ואצלה, באנגלית, הדאגה לילדים היא של אנשים בכלל, גברים ונשים ש mother my children 

אבל אני יודעת שזה לא ממש פשוט. אני זוכרת קבוצה שהנחתי פעם ובשיחה פתוחה ורכה ספרו המשתתפות על נשים שפגשו בחייהן שהן כמו אמהות עבורן. אבל ברגע ששאלתי איך הן מקבלות את המחשבה על האמהות הנוספות שיהיו לילדים שלהן – חלק מהן נבהלו מאד. נישלו אותן, מישהו לקח להן את התפקיד. ואז עולה השאלה: מה נשאר לנו כשהאימהוּת, עם הפנטזיה שיש בה על בלעדיות – נלקחת??

הרעיון של נטילת הבכורה מההורים הביולוגים מוכר מאד גם בתוך המסורת היהודית דווקא מצד האב, ויש בו היגיון רב. כשהמשנה אומרת שאדם חייב להחזיר דבר שמצא קודם לרב שלו ורק אח"כ לאביו, היא מסבירה מדוע: "שאביו הביאו לעולם הזה , ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא". במילים אחרות: ההורים נותנים את החיים עצמם, הרב או מבוגרים שנוגעים בנו עמוק , mothering, נותנים את טעמם.

הרעיון הזה, של המשנה ושל ברברה רות'מן מרחיב את המושג משפחה, ומיטיב עם ההורים, הלידים והחברה כולה. אז אולי אם נדע שאנחנו אמהות גם של ילדים אחרים ולא רק של הילדים שלנו, נוכל, באופן קצת יותר רגוע לוותר על שליטה בלבם של ילדנו ולטעת את עצמנו בלבבות אחרים לאורך החיים.