תרגיל בדמיון מודרך:

תארו לעצמכם שהמדינה היתה נותנת לנו ואוצ'ר של נישואין והיינו יכולים לבחור באחד ממספר ארגונים שיחתן אותנו עם בחירי לבנו שאהבה נפשנו בדרך שמתאימה לנו. תארו לכם את הארגונים מכל הסוגים שהיו קמים: חרדים על גווניהם ואזרחיים, דתיים מכל המינים עם חילונים ניו-אייג'ים וסטנדרטים.

האם אנחנו מסוגלים לדמיין את תחושת החופש אבל גם האחריות והבחירה שהיו ניצבים על סיפנו: עם או בלי רב? ומה יאמר? יהיו ברכות ואיזה? ובעצם למה בדיוק אנחנו מתחייבים כשאנחנו אומרים 'חתונה'?

תארו לכם איזה שגשוג תרבותי היה מתחולל כאן, כמה אנרגיה טובה היתה מושקעת בחשיבה, בבחירה  מחודשת (או בויתור מודע) על מנהגים עתיקים. המחשבה על האפשרות הזו של חופש רוחני מפליגה, בעיני, הרבה מעבר לעקרון המשתלם של תחרות קפיטליסטית.

(ותשתיקו לרגע את ההיסטריה הדתית על התבוללות, הרי כבר עכשיו אין לרבנות מונופול)

אני מודה: בתרגיל הדמיוני הזה מובלעת התנגדות להפרדת דת ממדינה, כי אני מבינה שהעם היהודי אינו רק לאום והיהדות הרי כבר מפולשת בחיים שלנו ולא, לא תמיד לרע. יש שבת וחגים ועברית וחוק השבות, ויש לישראלים מה להרוויח מקשר נכון של המדינה עם יהדותה, אם רק יווצרו ביניהן הקשרים הנכונים. התשתית הדתית והתרבותית של הקיום שלנו חיונית לנו ומזינה אותנו, ואפשר לתת למדינה מקום אם רק תשכיל להפוך אותנו לבוחרים, להיות בעצמה מקדמת שגשוג. כי אין ואקום, אם לא נבחר בתרבות תפלוש פנימה האופציה הרדודה ביותר (ע"ע בילוי בקניון בשבת)

לפעמים יש לי הרגשה שהחילוניות הטהרנית שמזמזמת באמונה את המילים מImagine  של ג'ון לנון no religion too   ומדמיינת חיים נקיים מזהות אתנית דתית או קהילתית שוכחת שכשהוא שר בLet it be  את המילים When I find myself in times of trouble   מייד מציפים אותו זיכרונות דתיים נוצריים:  mother Mary comes to me!. (הרגישות של חברים שגיירו את השיר ושריםmother Rachel comes to me  מעידה על כוחה של הפניה הזו)

    

במילים אחרות, גם בסיקסטיז ההוויה דתית לא נעלמה, אלא נמזגה בעושר תרבותי וראה זה פלא, כשלעצמה היא לא רעה אלא מאפשרת.

ואם כבר מדמיינים אפשרויות חדשות אני מעזה לחשוב גם על וואוצ'ר של הלוויות. (פעם דמיינתי את ההלוויה של עצמי)  תארו לכם שהחברה קדישא היתה נפתחת רחב לארגונים שונים הרגישים לצרכים של קהילות שונות. תשאלו את עצמכם, כיצד היו נראים בתי הקברות שלנו? אני מדמיינת את הרכות שהיתה שם, את ההבנה היתה מתגלה לרגישויות ולצרכים של האבלים, לשבריריות של הרגעים, ואת כל מה שהיינו לומדים אחד מן השני, ואת מה שהיינו מגלים בדרך על עצמנו על החיים ועל המוות.

לפעמים נדמה לי שאיבדנו את היכולת לדמיין. אבל דווקא עכשיו, ברגע הזה של הזדמנות פוליטית, חשוב שנפקח את עצמנו אל היכולת הזו. כי אם נעז לדמיין מאליהן יעלו בנו האנרגיות לפעול לשינוי כי דווקא עכשיו הוא נראה חיוני הכרחי וראוי כל כך.

 

* והנה עוד הזדמנות לדיון מחכים על מסגרת אזרחית לנישואים וגרושים בישראל.