דווקא בגלל שבוע הספר הוידוי הזה לא קל לי: בשנים האחרונות אני קוראת פחות ספרות יפה, ובפחות הנאה והתמסרות. ויש לי לא מעט תירוצים: קריאה אקדמית אינטנסיבית ועיסוקים אחרים חשובים ביותר, אבל בתוך תוכי אני יודעת: הכל בגלל המחשב. סף הגירוי שלי עלה פלאים, דפים מלאי אותיות דורשים ממני מאמץ שלפני כמה שנים לא חשתי.  איזה עלבון, אני שחוויית הקריאה טבועה בי מגיל צעיר כל כך, בארזים נפלה שלהבת.

גם בחור שאני מכירה בן עשרים ומשהו שנולד עוד לפני היות המחשב, התחיל לקרא בגיל ארבע וחצי, מדקלם  את דרוייאנוב ואת המיתולוגיה ויודע לשקע בספרי פנטזיה באנגלית, היום- עם לפטופ ואייפון –כבר חסר את הסבלנות לקרא. לא צריך מחקרים מעמיקים כדי לגלות מה יכולות להיות הציפיות מילדים שנולדו בעשר שנים האחרונות.

יש צד של אֶבל על האבדן של החוויה ההיא, שנצרבה בנו ומצטמצמת עכשיו במהירות נוראית. יש גם נטיה לנבואת זעם על הכח התרבות הנמוג, כאילו נכנענו ונפלנו. גם מתגנבת המחשבה שקניית ספרים במשקל של ארבע  במאה גם היא זמזום דעיכה.

ובכל זאת – אני רוצה להתעקש-  לא נאמרה המילה אחרונה: אני נזכרת בגרינבלט, חוקר ספרות ותרבות , שהציע תובנה מרתקת בפשטותה: לכל תקופה יש את הז'אנרים שלה. הז'אנר, הסוגה, היא כלי תרבותי באמצעותו מבטאת חברה את רוח התקופה, ואת הקונפליקטים בהם היא נתונה. כך מלחמה ושלום, רומן עב כרס היה מדוייק למאה ה-19, מְשָלים התאימו  לתקופתו של איזופוס במאה ה-5 לפני הספירה ועשו קמבק אצל לה-פונטיין הצרפתי 2000 שנה מאוחר יותר. שירי הייקו שהגיעו לשיא שכלול ביפן במאה ה-17 לא במקרה חזרו אל מרכז הבמה באמצע המאה ה-20.

כשסוגה מתחלפת יש אֶבל, ויש מי שמבכה את הטוב שעבר ואיננו עוד. אבל צריך לזכור: סוגה כשלעצמה אינה נמוכה או גבוהה. כל סוגה יכולה להכיל את הנשגב ואת הטריוויאלי. האמנם לא יכולים להיות לבלוג גבהים? האם אין סרטונים ב youtube שיהפכו קנונים? האם נאמרה המילה האחרונה בהרצאות TED?

לכבוד שבוע הספר הנה כמה הצעות שמראות שהמרחב הוירטואלי מתחיל להציב אלטרנטיבה, אמנם היא בתחילת דרכה אבל מבטיחה  לנו הרבה.

הפריחה של הפיוט העברי קשורה בטבורה לאתר הזמנה לפיוט. תמצאו כאן לא רק  פיוטים ואת המוסיקה שלהם אלא גם פרשנויות מרעישות ממש. ויש את זמרשת שמבקש להציל את הזמר העברי, וכשקוראים את הפרשנות של אריאל הירשפלד לשיריו של דוד זהבי מבינים שכל כך הרבה ממה שיש שם עוד מאד רלוונטי.

ויש מיליוני בלוגים, וקשה למצא ביניהם את הראויים. אני מנויה על זה של תומר פרסיקו, ואף פעם לא מצטערת על הזמן שהקדשתי לקריאה וגם לתגובות. זו לא אומנות גבוהה, אבל האינטגרציה שהוא יוצר בין אקדמיה לחיים, המחשבה שלו מחוץ לכל קופסא  רומזת  בעיני,על סוגה שטרם הגיעה למיצויה אבל היא מאד מבטיחה.

ויש את יוטיוב. תראו את הסרטון המצורף של חנן הרשל. (Herchol) שיחה בין אב ובנו, כל כך נוגע וכובש. אומנות במיטבה, הסיפור הקצר של ימינו. גם שם עוד לא נאמרה המילה האחרונה.

ולא אמרנו דבר על אומנות, למשל פרויקט האומנות של גוגל. והאוניברסיטה הפתוחה בפרוייקט פא"ר – פתיחת אוצרות הרוח-  מציעה ספרים קוליים חינם, על אופרה. לצד הנגישות ליצירות ומשאבים כמו פרוייקט בן יהודה יש גם קולות חדשים כמו למשל המשחק שמזמין חיפוש רוחני.

 אנחנו בתקופת מעבר, אין ספק, והיא מלאה חששות אבל גם הזדמנויות. השלב הראשון הוא להודות בלי שמץ של אשמה שעל אף שלימדתי את ה'חטא ועונשו' בהתלהבות התרחקתי לאחרונה מרומנים רוסיים. אני תרה אחר הקול הנכון למי שאנחנו עכשיו, ונראה שיש למה לצפות. גם מול מסך מרצד.