אתם בטח מכירים את השיר "פִּיל-פִּילוֹן אַפּוֹ אָרֹךְ, לֹא יֵדַע כֵּיצַד לִדְרֹךְ" זו קלאסיקה שהלחן שלה מממש את הפיליות. בכל סיום של שורה יש ירידה של טון אחד: "אַפּוֹ אָ-רֹךְ" או "כֵּיצַד לִדְ-רֹךְ"
בכל ירידה  כזאת נשמע הצעד הפילי הכבד, והרגל העצומה נוגעת בארץ. בתור אמא צעירה מצאתי את עצמי תמיד שרה את השיר לאט, כאילו שרה בקול נמוך בעל כרחי בקצב של פילים.

זה שיר נורא. יש בו אמא חמה, מכילה ומעודדת שמאד רוצה ללמד את בנה ללכת: "פִּילִי, פִּיל! קוֹרֵאת לוֹ אִמָּא, רוּץ אֵלַי! צְעַד קָדִימָה!" אבל זה לא באמת משנה, אין לה כל השפעה:  "וּפִילוֹנִי לֹא יִזְכֹּר , אֵי פָּנִים וְאֵי אָחוֹר". רק אבא, אבא הוא זה שמזיז את העניינים  שימו לב:

"אַךְ הַסּוֹף הָיָה מַבְהִיל! בָּא הַבַּיְתָה אַבָּא-פִּיל! פִּיל-פִּילוֹן נִבְהַל מְאוֹד וּמִיָּד הִתְחִיל לִצְעֹד!"  (סימני הקריאה במקור)

אבא בא מבחוץ, הוא מפחיד מעורר מורא אבל משמעותי, והוא אשר מניע את ילדו לפעולה. מרדכי זעירא כתב את מילים והלחן המשלימים זה את זה  באופן מופלא בשנות ה-30 של המאה הקודמת. והשיר הזה כנראה שיקף את הציפיות מהמשפחה הישראלית במשך שנים ארוכות. תארו לכם, בערך  50 שנה חולפות וחוה אלברשטיין מציעה ביצוע מקסים לשיר הזה 

אבל מאז קרו כמה דברים, בהרבה מישורים של החיים, ואחד המופלאים שבהם הוא נורית זרחי. היא  גאון. אני מתאפקת ונותנת רק דוגמא אחת.  שימו לב למהפכה שבשיר הבא:

יַלְדָּה מַזְלֵג וְיַלְדָּה כַּף / נוּרִית זַרְחִי

יַלְדָּה מַזְלֵג הָיְתָה דּוֹקֶרֶת,
תָּמִיד כְּשֶׁהָיְתָה עוֹבֶרֶת.
יַלְדָּה מַזְלֵג הָיְתָה נוֹעֶצֶת
בְּכָל אֶחָד מִלָּה עוֹקֶצֶת.
תָּפְסוּ אוֹתָה אֲנָשִׁים בָּאַף
וְהָפְכוּ אוֹתָה לְיַלְדָּה כַּף,
וְכֻלָּם מָחֲאוּ כַּף
וְיָצְאוּ בְּמָחוֹל.

אַךְ הִתְבָּרֵר אַחֲרֵי הַכֹּל,
שֶׁעַכְשָׁו אֵין לָהֶם בַּמֶּה לֶאֱכֹל:
לֹא עוּגוֹת,
לֹא בָּשָׂר,
לֹא דָּגִים,
לֹא יָרָק.
וּבֹקֶר וָעֶרֶב וְצָהֳרַיִם
הֵם אוֹכְלִים אַךְ וְרַק
מָרָק.

השיר הזה נפלא כי הכף והמזלג מדוייקים בו כל כך. בטבעה הכף מכילה, והמזלג בטבעו נועץ, הנה היחס האולטימטיבי בין גבריות ונשיות. אבל גם הלשון נענית לחלוקה הזו: הכף עמוקה וחמה בִּּלְשוֹן נקבה והמזלג חד ומתכתי בִּּלְשוֹן זכר. וזה לא שכל שם עצם בלשון זכר מתאים לתוכן כמו במקרה הזה (שַד למשל היא דוגמא הפוכה לאיבר נשי מאד בלשון זכר) אבל כאן, בכף ובמזלג,  מתלכדים יחד הצורה הזכרית והנקבית של הסכו"ם עם העברית.

בשיר פיל פילון, זה פשוט קורה. ככה זה, יש אבא פיל קשוח ואמא שנשארה בבית והיא רכה. נורית זרחי מספרת בדיוק מי האחראי לחלוקת התפקידים. שימו לב: "תָּפְסוּ אוֹתָה אֲנָשִׁים בָּאַף
וְהָפְכוּ אוֹתָה לְיַלְדָּה כַּף" האנשים שהם בעצם ְ"כֻלָּם" שבסופו של דבר "מָחֲאוּ כַּף" כשהפכו אותה לילדה כף, ו"הֵם" שעכשיו אוכלים רק מרק. הריבוי הזה חמקמק מאד וגם גדול  ובולעני ונורית זרחי רוצה שגם ילדים יבינו שהוא הקובע את סדר היום.

והילדה הזאת, אנחנו מכירות אותה: עוֹקֶצֶת, נוֹעֶצֶת, דּוֹקֶרֶת. כשהיא בחרה בחריפות היא כבר לא יכולה לבטא רכות ההתמסרות ההכלה. ככה זה כשלא הולכים בתלם. או -או

אבל זרחי בעיקר מתעלמת מהמחיר האישי הכבד, והיא מתעקשת להצביע על ההפסד של העולם כי עכשיו אנחנו אוכלים "אַךְ וְרַק מָרָק" בתוך ה'מָרָק' שומעים את ה'רַק'. רק מרק.

וממש אפשר לשמוע את התגובות של מי  שהסבו לשולחן: מה, רק מרק? וזהו? מסתבר שכולנו הפסדנו, וכנראה שרק עם מרק, נשאר רעבים, ביותר ממובן אחד. וזו, יש לומר, אמירה נוקבת.

ובכל זאת, שיר כזה עוזר לנו להבין כמה נשתנינו לטובה מאז ימי פילפילון. ועכשיו יש גם אתגר, כי את השיר על פילפילון אנחנו מכירים בגלל המוסיקה הנהדרת. וצריך מאד מאד מוסיקה מיוחדת לשיר של נורית זרחי. רונה קינן, מה את אומרת??