נדמה שאם הוא אומר הוא יודע: יובל דיסקין טוען כי הסכסוך עם הפלשתינאים הרבה יותר מסוכן מהאיום האירני. האמון שלנו בדבריו של דיסקין נקשר בהנחה כי 'דברים שרואים משם לא רואים מכאן'. לראשי השב"כ אנחנו מקשיבים כאנשי מקצוע אמינים נטולי הטיות, שמדברים 'מהשטח'. על ההנחה הזו בנוי הסרט 'שומרי הסף' שם, כזכור ששה ראשי שב"כ מביעים, כל אחד בדרכו הסכמה על כך שיש גבול לכוח ושהדרך המדינית בפתרון הסכסוך לא מוצתה.

אבל האמנם? האמנם המבט המקצועי של דיסקין הוא מבט אובייקטיבי, וממילא הדברים אודות מרכזיותה של הסוגיה הפלשתינית נכונים? על-פי נטיית ליבי הייתי רוצה לחשוב שכך הוא, אבל ביושר אני נאלצת להציע שבמקרה זה אנחנו עיוורים לסוציולוגיה.

נכון, ששת ראשי השב"כ מדברים מתוך ניסיונם המקצועי אבל האמת היא שהרקע שלהם דומה, דומה מידי. הם צמחו באותה ערוגה: מפא"יניקים סטייל או צאצאיהם, אחוס"לים החולקים מנטליות דומה. קל לראות את הדמיון בין יעקב פרי וכרמי גילון, ואת האשכנזיות החילונית של יובל דיסקין ועמי איילון. אם אכן דיכטר ושלום דומים גם הם לשאר – איך נדע בוודאות מספקת אם המשמעות שהם נותנים לנתונים שלפניהם היא בהכרח מקצועית, אולי היא רק נגזרת טבעית של השקפת העולם (לגיטימית!) של סקטור?

וכאן נכנס לתמונה ראש השב"כ הנוכחי יורם כהן. כהן שייך למגזר אחר: יש לו כיפה גדולה על הראש והוא מזרחי, ילדיו לומדים בחינוך דתי שהאוריינטציה הפוליטית שלו ימנית. כך אגב, גם סגנו של כהן, א' שכילד גדל בהתנחלות, התגורר בעבר בבנימין, למד במוסדות החינוך של הציבור הדתי לאומי, גם על ראשו כיפה גדולה גם הוא מזרחי ומשפחתו ברוכה בילדים.

תגידו: כל זה לא קשור? אז זהו, שכן. בישראל של היום יש תואם גדול מידי בין מגזר, מוצא, עשירון והשקפת עולם ביטחונית. מבחינה זו הסרט 'שומרי הסף' אינו הוכחה לשיתוף מקצועי בין ששה civil servants מובהקים. אלא שיקוף של תהליכים חברתיים שהביאו אל שירות הביטחון עובדים מישראליות מסוג מסוים. מבחינה זו, רק כאשר יעלה לאקרנים 'שומרי הסף 2' ובו נשמע את קול הדור הבא של בכירי השב"כ נדע יותר.

עד אז אני מציעה לא להבהל 'מהשתלטות ימנית' על צה"ל או השב"כ אלא לחוש הקלה שעינינו נפקחות אל כוחה המעוור של הסקטוריאליות, שכשנח לנו אנחנו נוטים להתעלם ממנה. ובכלל תמיד כדאי לבדוק עד כמה מגוון הרקע של האנשים היושבים סביב כל שולחן של מקבלי החלטות.

נדמה לי שבעולם בו אנחנו מודדים איומים לפי חומרתם כדאי לשקול: אולי האיום הגדול מבית הוא שהשיחה המקצועית במוקדים רבים מידי לא מספיק פתוחה, וההתדבקות שלנו אל אלה ששייכים למגזר 'שלנו' לא מאפשרת לנו לשמע קולות אחרים, גם כשהם לא נוחים לנו. צדו השני של המטבע הוא כי יש מקום לאופטימיות. הניסיון מורה שבמקומות בהן נשברות דיכוטומיות אנחנו צפויים להפתעות ורענון מחשבתית לנוכח המורכבות האנושית והרעיונית. סביב השולחן בשב"כ זה כבר קורה, וזה טוב מאד. לכן אני מצפה בסקרנות גדולה לתשובה לשאלה: האם יורם כהן מסכים עם יובל דיסקין וחבריו, או לא?