נולדתי אשכנזיה. האלוהים חנן אותי בעיניים בהירות וחלפו שנים עד שהבנתי את כוחן בהקשר החברתי שאני פועלת בתוכו, מאבא שלי קיבלתי שם משפחה שאי אפשר להתבלבל בו, לורברבוים. חוץ מאלה, יש לי עוד המון פריבילגיות נוספות: השכלה, קשרים, ויש גם כישורי החיים וטון נכון שמאפשרים לי לדבר עם נציגי ממסד ודומיהם. שום דבר מזה לא אני יצרתי, כל אלה הוגשו לי על מגש, בכפית. 'הון תרבותי' קרא לזה בורדיה. ובכל זאת, בשנים האחרונות, העניין העדתי בוער לי.

זה קשור בשם המשפחה. לאחרונה הבנתי שהמקרה שלי, אשכנזיה שנישאת למזרחי פחות מקובל. סמדר לביא כותבת "בשני העשורים בהם ערכתי מחקר אנתרופולוגי בארץ הבחנתי בכך, שהרבה יותר גברים אשכנזים מתחתנים עם נשים מזרחיות מאשר ההפך" היא מתארת את הרווחים שיש לנשים מזרחיות מנישואים לאשכנזי, כמו שדרוג של מעמד חברתי לצד מחירים כמו ציפיות (סמויות?) של הבעל שהאשה תהיה 'אקזוטית וכנועה', והתרחקות מהמשפחה המורחבת המזרחית. כשהתחתנתי לפני עשרים ומשהו שנים ושיניתי את שמי לא הרגשתי שאני מוותרת על משהו, זו לא היתה אידיאולוגיה אלא יותר תמימות, מחשבה שאוכל לו לעולם, ואמונה שהכל הכל תלוי בנו ובמה שנעשה.

אז זהו, שלא.

אני מודה, המודעות לאפליה ולגזענות קשורה לילדים שלי כי שם המשפחה שהם נולדו איתו הוא פנחסי. שניים מהם נראים אשכנזים ושניים עם מראה מזרחי מובהק, ואני מבינה שהזהות שלהם כבר לא כל כך אשכנזית כמו זו שלי.

אני זוכרת את רגע השינוי. זה היה לפני כמה שנים, הבן שלי היה תלמיד בכיתה ט' חזר מבי"ס ואמר: "איזה קטעים היה בבי"ס, הלכנו מכות ספרדים נגד אשכנזים"

יש לו עיניים בהירות של אמא ושם מזרחי של אבא, לכן שאלתי אותו מייד: אז לאיזו קבוצה הצטרפת?

"ברור שלספרדים, הם הולכים מכות יותר טוב". היתה התשובה.

בשבילי, זה היה רגע מכונן. הכיתה שלו הטרוגנית, אני מכירה את החבר'ה ויודעת שבערך חצי מהם ממשפחות מעורבות. אני הרי מכירה את האמא המזרחית של שוורץ ואת האמא האשכנזיה של שוקרון.

ובכל זאת, לכל הכיתה היה ברור שיש דבר כזה אשכנזי מול ספרדי והעובדות אודות המוצא הממשי לא בלבלו אותם, הדימוי חזק מהכל: המזרחי מזוהה עם גוף, אלימות ואימפולסיביות. האשכנזים לא יודעים 'ללכת מכות' כי הם חלשלושים כלומר מזוהים עם רוח, מחשבה ושליטה. גם אם הבן שלי לא יכול היה להמשיג את זה כך, היה לו ברור שכדאי, ברגע הזה, להצטרף לספרדים אבל המשמעות של הפנמת המזרחיות כמהות נמוכה היתה ברורה לי. צורבת.

ברגע ההוא חלחלה אלי ההבנה שהשם שיכתב בראש קורות החיים של הילדים שלי יגרום לממיינים לא לתת להם צ'אנס בעבודה (ע"ע מישל מלכה) ושהסיכוי שלהם בהקשרים אקדמיים וציבורי דל יותר. מאז אני מגוייסת.

האמנם זה חייב להיות אישי כדי שנהפוך מעורבים, וננקוט עמדה? אולי, ואולי אני החלשה שזקוקה לחיבור הזה. אבל כפמיניסטית אני מבינה, שכמו שהמאבק הפמיניסטי צריך את הגברים כדי לעשות שינוי, וראיתי עוד ועוד גברים בוערים מפמיניזם בגלל הבנות שלהם כך המאבק המזרחי צריך אותי, האשכנזיה בהירת העיניים עמוק בתוכו, נאבקת לשיוויון בשביל הילדים. של כולנו.