חוץ מהצום, וידוי הוא  הלב של יום הכיפורים, בתפילות היום חוזרים עליו שש פעמים ובו המתפללים אומרים: אָשַׁמְנוּ. בָּגַדְנוּ. גָּזַלְנוּ. וממשיכים בכל עשרים ושתיים האותיות מאלף עד תו. את האשמה אומרים ביחד, בציבור, ונהוג שבכל מילה מוטח אגרוף ימין הקפוץ אל החזה וקול המכָּה על הלב של עשרות לעיתים של מאות אנשים ונשים נשמע בבית הכנסת. אחריו נשמעת שירה משותפת: "וְעַל כולם אֱלוהַּ סְלִיחות. סְלַח לָנוּ. מְחַל לָנוּ. כַּפֶּר לָנוּ"

מצד אחד, הוידוי במילים משמעו לקיחת אחריות, ובלשון הזהב של הרמב"ם: "וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניָנות אלה שגמר בלב" אבל מצד שני, נטילת האשמה הזו מייצרת מועקה שהיא חרב פיפיות, ויכולה ברגע אחד להפוך גם להלקאה עצמית, למיאוס עצמי שהופך לכעס, לניכור, לרצון לברוח מבית הכנסת או בכלל. ואולי בגלל הרגישות לקשר הסבוך בין הוויה דתית לאשמה כתב הרב בנימין הולצמן, הרב של קיבוץ מעלה גלבע,  וידוי  אלטרנטיבי על הדברים הטובים שעשינו,  גם הוא בנוי על פי האלף-בית.

 

הנה. תשוו עם הוידוי המקורי:

אָשַׁמְנוּ. בָּגַדְנוּ. גָּזַלְנוּ. דִּבַּרְנוּ דּפִי: 
הֶעֱוִינוּ. וְהִרְשַׁעְנוּ. זַדְנוּ. חָמַסְנוּ. טָפַלְנוּ שֶׁקֶר: 
יָעַצְנוּ רָע. כִּזַּבְנוּ. לַצְנוּ. מָרַדְנוּ. נִאַצְנוּ. סָרַרְנוּ. עָוִינוּ. פָּשַׁעְנוּ. צָרַרְנוּ. קִשִּׁינוּ ערֶף: 
רָשַׁעְנוּ. שִׁחַתְנוּ. תִּעַבְנוּ. תָּעִינוּ. תִּעְתָּעְנוּ

 

הולצמן הוא רב, והפריצה הנועזת של הטקסט מן המחזור צריכה הצדקה. על כן הוא מצמיד  בסמוך לוידוי החדש שכתב דברים של הרב קוק המנמקים את הצורך במילים החדשות:

"כשם שיש תועלת גדולה בתיקון הנפש בוידוי העוונות, גם כן – בווידוי המצוות, למען ישמח בהם בלבבו ויחזק אורחות חייו בדרך ה' "

לא על האשמה לבדה אם- כן בנויה הנפש האנושית, אפילו לא העולם הדתי. אבל הרב הולצמן לא לבד. ואולי זה חלק מתופעה חברתית רחבה יותר, כי גם ורד נעם, פרופ' לתלמוד באוניברסיטת תל-אביב כתבה לאחרונה  וידוי חדש ורך שתפוצתו ברשת מעידה כי נגע ברבים. הוידוי שלה, וידוי למבוגרים הוא נקרא, מציב את החטא בהקשר של חמלה אנושית, הוא מתחיל מן ההבנה  כי גם אם השתדלנו אנחנו נכשלים, בעל כרחנו. כי ככה זה.

הנה:

אהבנו,
בנינו, 
גידלנו,
דאגנו,
השתדלנו, והצלחנו חלקית.
זייפנו לפעמים.
חטאנו, טעינו, יצאנו מזה איכשהו.
כאבנו, למדנו, מעדנו, ניסינו.
סלחנו מעט מדי לעצמנו ולאחרים.
עשינו משהו בכל זאת.
פרנסנו.
צדקנו לעתים רחוקות.
קיבלנו הרבה,
רצינו הרבה מדי.
שמחנו פחות ממה שהיה אפשר וצריך.
תודה על הכל.

דומה שגם הוא וגם היא, הרב והפרופסור, חשו כי משהו בוידוי של מחזור יום הכיפורים לא שלם, משהו באשמה מציף מידי, מכופף אותנו. לא נותן כח אלא לוקח אותו.

מעניין שיחד עם שינוי המילים הולצמן ונעם שמרו על לשון רבים של העקבית בתפילה. באופן מפתיע, לשון  הרבים אינה מנטרלת  את התביעה לקחת אחריות אישית, אולי להיפך. הדיבור בלשון רבים  מחלץ אותנו מהבדידות שגוזר הוידוי, ונותנת ביטוי לאנושיות שלנו שכאשר היא במלואה היא ראויה לחמלה. באמצעות הדיבור ברבים אנחנו אומרים כולנו, כולנו בני אדם.

ובהתלבטות בין שלושת הוידויים כבר החלטתי. אני זקוקה לכולם, מעורבבים זה בזה, סומכים זה את זה, עוטפים אחד את השני, את לקיחת האחריות ולתת לעצמי דין וחשבון על הטוב שעשיתי, ואני זקוקה גם לחמלה רכה. איכשהוא נדמה לי שרק שלושתם יחד פותחים לי פתח להתחיל שנה טובה.