אני שומרת שבת, ולפעמים נדמה לי שאת ההבדל בין שבת ליום חול הכי קל לי להסביר באמצעות משחק הקלפים יֿניב (במלעיל). אני מודה, מידי פעם בערב אני מוצאת את עצמי משחקת יֿניב באייפון של הילדים, בוהה במסך, נאבקת ביריבים Dotan  או  Aisha (עיישה!) ומרגישה שאני נחה.

בשבת, אני לא מוותרת על קלפים, אבל אני משחקת עם קלפים אמיתיים, ונאבקת במי מבני המשפחה שמוכן לשחק איתי. בשבת יש  מגע עם קלפים ממשיים ומפגש, מתח, פנים וצחוקים, וגם צורך לחשב נקודות. משחק משפחתי, לעומת יותם ועיישה שמסיחים את דעתי ממה שקורה בבית סביבי.

אני יודעת, זה נשמע כמו הזמנה לחזרה בתשובה. תישארו איתי רגע, קוראי הארץ, ותקשיבו: בשבת לפטופים נסגרים, טלפונים מושתקים. והאמת היא שבשבילי, להוציא את השקע של המכשיר שמספק את ה WIFI לבית, זה רגע שחשיבותו הולכת ומתקרבת לזו של הדלקת נרות.

בגלל הנוכחות של המחשב והנייד ביום יום שלי, הגעתי למצב שאני מרגישה שהשבת נותנת לי תחושת חירות, באמצעותה אני יכולה לומר לעצמי שלא התמכרתי, שאני לא משועבדת. הנה ,אפשר. כי בתוכי אני חושדת בעצמי שאולי, על אף ההכחשה העקבית, התמכרתי? אולי אני לא באמת שולטת על הזמן וההיסחפות אחרי הכל?

אני מחזירה בתשובה די גרועה, כי אני מבינה ששמירת שבת משמעה קבלה של ההלכה שמצריכה רצף של אמונות ושינוי סדר חיים תובעני שלא פשוט לנמק אותו. ויותר מזה, אותה השתקה של מערכות טכנולוגיות מתאימה למשפחות, אבל אם את או אתה סתם סטודנט, קשיש, אב חד הורי, או אלמנה הרבה יותר מסובך להפרד ממסכים. עבור אלה התקשורת והתכנים שמאפשרים המסכים: מוסיקה, ותרבות ושיחה ועבודה ומשפחה וקשרים וחברים, וסרטים לא פעם מפיגים בדידות. בזה, אני לא מקלה ראש, לרגע. (וע"ע סערה במגזר הדתי בעניין המסמסים בשבת)

אבל מעבר לכל זה, התבוננות רחבה יותר במה שהשבת נותנת כשהיא לוקחת את המסכים מעלה  מחשבה על התפקיד של מסורת בתוך עולם מודרני. כשכוחות השוק חזקים כל כך פועלים על כל אחת ואחד מאיתנו, כשעולם צרכני משתלט על כל חלקה טובה אנחנו צריכים לגייס כוחות חזקים שיכולים לעמוד מולו, אלה שיש להם את הכוח. צריך להודות: למסורת יש כח כזה והוא חיוני לנו. כדאי שנשאל את עצמנו איפה יש לנו עוד כוחות כאלה, אין לי ספק שהם ישנם. המעבר מיניב אונליין ליניב בקלפים תמיד מזכיר לי שעוד אין לנו תשובה מלאה על השאלה הזו.