לרוב יש בין העולם החרדי למרחב הישראלי מרחק עצום. אבל לפעמים, בלי ששמנו לב, מתרחשים בשני העולמות תהליכים מקבילים.  קחו למשל את עניין החתונות: בסוף הקיץ אברי גלעד, עורך חתונות מבוקש, העלה סטאטוס לפייסבוק ובו הוא קָבל בחריפות על הכספים המבוזבזים לשווא על חתונות ראווה.

"אני רואה אותם עומדים לידי בחופה מתוחים ומזיעים, רק שהכל יהיה בסדר, שהכל יתקתק, שהשיר שבחרנו יכנס בול כשהכוס תישבר. לא נהנים. אחר כך משתכרים וכאילו נהנים בלחץ. בשביל זה, פלוס אוכל בינוני, מוסיקה שאמורה להתאים לכולם ולא מתאימה כמעט לאף אחד באמת, חברה שלא היית בוחר לערב חברתי, נסיעה ארוכה, הליכה לישון מאוחר לפני יום עבודה    וכו', בשביל זה מתקתקת כל התעשיה הזאת. לא נהנים ומתרוששים"   

כמו הילד בבגדי המלך החדשים, חושף אברי גלעד את האמת הערומה: מאות אלפי השקלים המושקעים בחתונות הם – בעצם – עוד מנחה למולך הקפיטליזם שמביט אלינו בכל אשר נפנה, ומזכיר לנו: אתה מפזר כסף משמע אתה קיים / מאושר/ משמעותי/ חי.
אברי גלעד כופר במולך הזה וזוכה  לאלפי שיתופים. (אני תוהה מי הם המשתפים: האם אלה ההורים? בני הזוג שנחנקים? אורחים יגעים?)

וביקום החרדי המקביל: מתפרסם מכתב עליו חתום הרב מנחם בורשטיין, המנהל של מכון פוע"ה (פוריות ורפואה על פי ההלכה) הרב בורשטיין מקובל בעולם הליטאי כמו גם בעולם החרד"לי, והוא מציע "צו צניעות" שישנה את הנורמה של פיזור כסף על חתונות באמצעות קביעת מסמרות נוקשים המקובלים על כולם הנוגעים  למוזמנים ולתפריט.

על פי הצעתו בחתונה שתענה ל'צו הצניעות' יוגבל התפריט לבורקס, קוגל וסלטים בלבד. הוא מוסיף שתהיה "אפשרות לנטילת ידיים לסעודת מצווה" בקודים דתיים משמעו, שאפשר יהיה לברך את 'שבע הברכות' של החתונה. וגם את המוזמנים הוא מגדיר: "סעודה משפחתית של הקרובים עד שני בשני" זהו מינוח הלכתי וכוונתו לבני דודים ראשונים. אם נקח בחשבון את גודלן של המשפחות החרדיות מדובר גם במגבלה זו במספרים גדולים. הרב בורשטיין מבין את הרגישויות. הוא מבין שאם הנורמה תשתנה לא יהיו עלבונות משפחתיות ולכן יש צורך בהכרה ציבורית ב"צו הצניעות". המכתב שכתב הרב בורשטיין מגיע לידי במייל אליו מצורפת גם הזמנה לחתונת בתו בשעה טובה ומוצלחת. מסתבר שהשמחה הפרטית שלו היא מנוף לשינוי גדול יותר.

גם אברי גלעד יודע היכן הרגישויות בציבור החילוני והמסורתי והוא מוסיף:

"ועוד משהו- שמלה ביותר מ2000 שקל זה פשע. זה לא שווה את זה, זה לא יפה במיוחד, בדרך כלל זה מגוחך. יש יד שניה בחנויות ווינטג', יש שמלות יפות באתרים מחו"ל. זאת רק שמלה לכל הרוחות, אסור שזה יהיה בתקציב של ארוחות למוסד חינוכי בינוני לחודש."

אני לא יודעת עד כמה הוא מצליח, אבל ברור שהוא מסמן את הנקודות הכואבות. (אגב, הרעיון של קניית שמלה ב2000 ₪  גם נראה לי מופרך)

והנה לפנינו שתי חבֲרות שמנסות לעשות מעשה דומה, להלחם במפלצת הצריכה שמשתלטת על כל חלל פנוי. שתי חברות שמתמודדות עם לחצים משפחתיים, קהילתיים ודימויים  של חתן וכלה לא כל כך רחוקים זה מזה. כאלה שצריך להשתחרר מהם, לפחות לרכך אותם.

כשחושבים על זה עוד קצת מגלים שבתשתית ההכרה בבעייתיות של חתונה בעלות מופרכת נמצאת הזמנה לשאול את עצמנו מחדש: איך נכון לבטא שמחה על נישואים? ומה באמת ידובב אותה? ומה,בעצם, היינו רוצים שיחרת בנו מהרגעים האלה?

אלה שאלות מצויינות, אין לי תשובה ברורה, אני רק יודעת ששמלה ב2000 ש"ח היא לא ממש התשובה.