על דעיכת הקריאה: הזמנה לאופטימיות

חנה פנחסי | 12.06.2013 | 11:56

דווקא בגלל שבוע הספר הוידוי הזה לא קל לי: בשנים האחרונות אני קוראת פחות ספרות יפה, ובפחות הנאה והתמסרות. ויש לי לא מעט תירוצים: קריאה אקדמית אינטנסיבית ועיסוקים אחרים חשובים ביותר, אבל בתוך תוכי אני יודעת: הכל בגלל המחשב. סף הגירוי שלי עלה פלאים, דפים מלאי אותיות דורשים ממני מאמץ שלפני כמה שנים לא חשתי.  איזה עלבון, אני שחוויית הקריאה טבועה בי מגיל צעיר כל כך, בארזים נפלה שלהבת.

גם בחור שאני מכירה בן עשרים ומשהו שנולד עוד לפני היות המחשב, התחיל לקרא בגיל ארבע וחצי, מדקלם  את דרוייאנוב ואת המיתולוגיה ויודע לשקע בספרי פנטזיה באנגלית, היום- עם לפטופ ואייפון –כבר חסר את הסבלנות לקרא. לא צריך מחקרים מעמיקים כדי לגלות מה יכולות להיות הציפיות מילדים שנולדו בעשר שנים האחרונות.

יש צד של אֶבל על האבדן של החוויה ההיא, שנצרבה בנו ומצטמצמת עכשיו במהירות נוראית. יש גם נטיה לנבואת זעם על הכח התרבות הנמוג, כאילו נכנענו ונפלנו. גם מתגנבת המחשבה שקניית ספרים במשקל של ארבע  במאה גם היא זמזום דעיכה.

ובכל זאת – אני רוצה להתעקש-  לא נאמרה המילה אחרונה: אני נזכרת בגרינבלט, חוקר ספרות ותרבות , שהציע תובנה מרתקת בפשטותה: לכל תקופה יש את הז'אנרים שלה. הז'אנר, הסוגה, היא כלי תרבותי באמצעותו מבטאת חברה את רוח התקופה, ואת הקונפליקטים בהם היא נתונה. כך מלחמה ושלום, רומן עב כרס היה מדוייק למאה ה-19, מְשָלים התאימו  לתקופתו של איזופוס במאה ה-5 לפני הספירה ועשו קמבק אצל לה-פונטיין הצרפתי 2000 שנה מאוחר יותר. שירי הייקו שהגיעו לשיא שכלול ביפן במאה ה-17 לא במקרה חזרו אל מרכז הבמה באמצע המאה ה-20.

כשסוגה מתחלפת יש אֶבל, ויש מי שמבכה את הטוב שעבר ואיננו עוד. אבל צריך לזכור: סוגה כשלעצמה אינה נמוכה או גבוהה. כל סוגה יכולה להכיל את הנשגב ואת הטריוויאלי. האמנם לא יכולים להיות לבלוג גבהים? האם אין סרטונים ב youtube שיהפכו קנונים? האם נאמרה המילה האחרונה בהרצאות TED?

לכבוד שבוע הספר הנה כמה הצעות שמראות שהמרחב הוירטואלי מתחיל להציב אלטרנטיבה, אמנם היא בתחילת דרכה אבל מבטיחה  לנו הרבה.

הפריחה של הפיוט העברי קשורה בטבורה לאתר הזמנה לפיוט. תמצאו כאן לא רק  פיוטים ואת המוסיקה שלהם אלא גם פרשנויות מרעישות ממש. ויש את זמרשת שמבקש להציל את הזמר העברי, וכשקוראים את הפרשנות של אריאל הירשפלד לשיריו של דוד זהבי מבינים שכל כך הרבה ממה שיש שם עוד מאד רלוונטי.

ויש מיליוני בלוגים, וקשה למצא ביניהם את הראויים. אני מנויה על זה של תומר פרסיקו, ואף פעם לא מצטערת על הזמן שהקדשתי לקריאה וגם לתגובות. זו לא אומנות גבוהה, אבל האינטגרציה שהוא יוצר בין אקדמיה לחיים, המחשבה שלו מחוץ לכל קופסא  רומזת  בעיני,על סוגה שטרם הגיעה למיצויה אבל היא מאד מבטיחה.

ויש את יוטיוב. תראו את הסרטון המצורף של חנן הרשל. (Herchol) שיחה בין אב ובנו, כל כך נוגע וכובש. אומנות במיטבה, הסיפור הקצר של ימינו. גם שם עוד לא נאמרה המילה האחרונה.

ולא אמרנו דבר על אומנות, למשל פרויקט האומנות של גוגל. והאוניברסיטה הפתוחה בפרוייקט פא"ר – פתיחת אוצרות הרוח-  מציעה ספרים קוליים חינם, על אופרה. לצד הנגישות ליצירות ומשאבים כמו פרוייקט בן יהודה יש גם קולות חדשים כמו למשל המשחק שמזמין חיפוש רוחני.

 אנחנו בתקופת מעבר, אין ספק, והיא מלאה חששות אבל גם הזדמנויות. השלב הראשון הוא להודות בלי שמץ של אשמה שעל אף שלימדתי את ה'חטא ועונשו' בהתלהבות התרחקתי לאחרונה מרומנים רוסיים. אני תרה אחר הקול הנכון למי שאנחנו עכשיו, ונראה שיש למה לצפות. גם מול מסך מרצד.

להמשך הפוסט

למה צריך מאד את ה'הסדר'?

חנה פנחסי | 03.06.2013 | 08:33

קל לי להשמיץ את ישיבות ה'הסדר': סביבי יש  'הסדר'ניקים שעושים פסיכומטרי או שביל ישראל, עובדים או  לומדים לתואר/ תעודת הוראה בעידוד הישיבה. וגם להתחתן זה אגב, די נח. מקבלים קרוואן מהישיבה, ותמיכה כלכלית מהצבא.

אבל אני מזמינה אתכם להשעות לרגע את הקריזה המוצדקת כשלעצמה, ולחשוב גדול יותר. כשבוחנים מה נתנו, בלי שהתכוונו, ישיבות ההסדר בארבעים השנים האחרונות לחברה הישראלית כולה, זה די מדהים: שדירת החוקרים של מדעי הרוח בכל האוניברסיטאות מלאה בבוגרי הישיבות הללו. ולא, הם לא רק הרוב המכריע של חוקרי תלמוד ומשנה, תמצאו אותם חוקרים גם היסטוריה ומשפט, לשון וחסידות תיאטרון, ספרות ומקרא.

הקשר בין ההכשרה של הישיבה למקומם היום ברור, ואם תשאלו אותם הם יודו בלי ספק: לַשָנִים ההן של גילאי 18-23 בה למדו בְחופש גדול ובאינטנסיביות היתה השפעה מכרעת על עולמם, והבחירה שלהם באקדמיה.

ראשי הישיבות לא מאושרים מהבוגרים הללו, יש ודאי אכזבה מאלו שוויתרו על שמירת מצוות, אבל נוכחות זו של 'הסדר'ניקים באוניברסיטאות (רשימה חלקית ומקרית ראו למטה)  היא הזמנה לחברה הישראלית כולה לשאול את עצמה כיצד מפקיעים את הבלעדיות של החברה הדתית לאומית על ה'הסדר' ומציעים את הקונספט הזה לחברה כולה. בעיני, 'הסדר' כלומר הזמנת צעירים בשנות ה-20 המוקדמות שלהם למסע אינטלקטואלי כאלטרנטיבה למסע הצבאי צריך להסעיר אותנו כישראלים. בואו נשאל את עצמנו: איך יראה 'הסדר' ישראלי? איך נראה בו לימוד 'תורה לשמה'? ובכלל איזו תורה או תורות נלמדות בו? מה האידיאולוגיה? ומהיכן המוטיבציה? אילו חווייות יסוד ינטעו בתלמידים?

יש לרעיון הזה כמובן היבט מגדרי. ה'הסדר' נולד מתוך הציווי ההלכתי על גברים ללמוד תורה. כך יש לגברים דתיים יתרון אינטלקטואלי עצום על נשים בחברה הדתית, ובכלל. ב'הסדר' חילוני שבו יהיו נשים ישמעו בהכרח קולות אחרים לגמרי. מאד מסקרן: מה הן יחדשו??

אבל מעבר לזה, אני מבקשת  להציע עוד מחשבה על 'הסדר' וגבריות. ב-20 שנים האחרונות נאבקות ישיבות ההסדר לגייס תלמידים שנוטים ללכת למכינות קדם צבאיות, 'עלי' ו'עצמונה' הן נושאות הדגל. הן מכינות את גופם ורוחם של אלה הבאים בשעריהן לשירות צבאי וממילא מציעות גבריות מסוג מצומצם: מאצ'ואיטי מאד, לא פעם שוביניסטי.  במכינות החלוקה ברורה: הנשים העדינות של החיילים הקרביים יושבות בצניעות בבית עם הילדים ומגדלות את ילדיהם של הקצינים הנועזים. (ליבי עליהן, אלמנות קש מגיל כה צעיר)

לעומתם – בהכללה גסה – נראה כי הגבריות של ה'הסדר'ניקים קצת אחרת, רכה יותר. ליבתה אינטלקטואלית, והיא נמדדת ביצירה, מקוריות ורוחניות. יש שיאמרו שזו גבריות נשית יותר. בטווח ארוך יש לשינוי הקטן הזה בתפיסת הגבריות השלכות מרחיקות לכת על המשפחה, ועל   החברה כולה. וכאן אני שוב תוהה: איזו גבריות יכול היה להציע מוסד 'הסדר' חילוני? איזו נשיות? איזו השפעה היתה לזה על דמותו של צה"ל? ועל החברה הישראלית של הדור הבא?

אין בדברים האלה אידאליזציה של ה'הסדר'. היום יש יותר מידי ישיבות, ומערך של עסקנים שמגנים עליהן. לצד תלמידים ראויים יש גם בטלנות, התבדלות, התנשאות וניצול של המערכת. כמו אצל החרדים מדובר ברעיון שהתחיל נכון אבל אחרי כמה עשורים זקוק לשידוד מערכות יסודי.

ואף-על-פי כן, אם יש לנו עניין לא רק בהשרדותה של מדינת ישראל באמצעות צה"ל, אלא גם בכוחותיה הפנימיים יותר חובה עלינו לראות ברעיון של ה'הסדר' השראה, דרך שפותחת אופקים חדשים לחברה הישראלית כולה.

 

בוגרי ישיבות 'הסדר' באקדמיה, רשימה חלקית: פרופ' משה הלברטל, פרופ' צבי מרק, פרופ' יאיר לורברבוים, פרופ' ישי רוזן-צבי, פרופ' מנחם לורברבוים, ד"ר רמי ריינר, ד"ר אלי עסיס, ד"ר יונתן גרוסמן, פרופ' גידי ספיר, ד"ר תמיר גרנות,  ד"ר חיים שפירא, ד"ר יאיר ליפשיץ, ד"ר יאיר פירסטנברג. פרופ' שחר ליפשיץ, פרופ' ידידיה שטרן, פרופ' דב שוורץ (שמות נוספים יתקבלו בברכה)

להמשך הפוסט

בין תא העיתונאיות לפורום תקנה

חנה פנחסי | 30.04.2013 | 17:35

בימים אלה כשהפעילות האמיצה של תא העיתונאיות נושאת פרי ועמנואל רוזן יצא לחופשה אני נזכרת בימים שחשיפת  פורום תקנה יצרה מהומה התקשורתית. רצף של האשמות נשמעו מכל עבר: "רבנים הופכים חוקרי משטרה", "דוסים לא מוציאים כביסה מלוכלכת החוצה", "שוב קהילות סגורות סוגרים עניינים 'בפנים'" וכו'.

נדמה לי שהיום כבר מבינים כולם ש'תקנה' הוא 'תא העיתונאיות' של הציבור הדתי. הוא גוף מתווך שחבריו מצליחים להוות כוח נגדי לתוקפים: רבנים כנגד רבנים. הציבור הדתי צריך את 'תקנה' בגלל שיש עוד חרדה עצומה מלהתלונן, כי כמו בכל המגזרים רובן מכריע של תקיפות מיניות לא מדווח, וכי בעצם עוד לא ניתן מענה אמיתי לכח של האנשים האלה כמו משה קצב, מוטי אלון ועמנואל רוזן, וכי גם לאחר מעשה יש לכל המטרידים  תומכים: כמו שבוקי נאה מכריז שרוזן הוא רק "מחזר גרוע", גם הרב דרוקמן הזמין בשעתו את מוטי אלון ללמד בחורים צעירים בישיבה שלו אחרי ש'תקנה' הזהירו מפניו.

אולי אפשר היה לצפות שמרכזי הסיוע יתנו מענה לנשים, אבל מתברר שזה לא מספיק כי כארגון הם לא קשורים לקהילה אלא פרוסים בארץ לפי חלוקה גיאוגרפית. נכון, הם מנסים להפעיל רגישות תרבותית ויש להם מתנדבים דוברי אמהרית וערבית אבל המנדט שלהם הוא תמיכה דיסקרטית בפונים ופונות, אין להם את הכלים לפעול מול כל קהילה.

קהילה היא מילת המפתח. קהילה מקצועית, דתית או אחרת. תראו איך תא העיתונאיות עבד  בכלים שיש לו. אחרי שהדס שטייף וקהילת העיתונאיות סביבה אספו עדויות בכלים שבידיהן הופעל לחץ ברשתות חברתיות. גם פורום תקנה מתאים לקהילה בתוכה הוא עובד, כי מתוכה הוא צמח. מקימות תקנה הזמינו רבנים מכל הגוונים, העבירו אותם הכשרה מקצועית, נקבעו נהלי עבודה ברורים וכפיפות למשטרה ולפרקליטות. חברי הפורום רואים לנגד עיניהם את טובת המתלוננים אבל גם את טובת הציבור הדתי לאומי בשמו הם פועלים.

אז מה לומדים מזה? שצריך  לחשוב גלובלי ולפעול לוקלי. כל קהילה צריכה לקחת אחריות על עצמה, לבדוק מי הכוחות שיכולים לעשות מעשה. לא להתנשא כאילו אצלנו זה לא יקרה גם אם אתם מקיבוץ או התנחלות, לא להאשים את המתלוננות. ללמוד קהילה מרעותה וליישם את מה שמתאים.

אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איך יראה תא העיתונאיות של הקהילה הרוסית? או פורום תקנה של החברה הערבית? מה מתאים לעובדים בתיאטרון או לחברה החרדית? כי ברור שעל אף שהדפוסים התרבותיים השונים, שינוי שמתרחש בקהילה אחת מזרז ומקדם שינוי בקהילות הסמוכות לה. ההישגים של פורום תקנה נותנים כח בסופו של דבר גם לתא העיתונאיות וגם למי שבע"ה יפעל אחריהן.

להמשך הפוסט

על הבשורה שמביאה הקהילה הדתית הגאה

חנה פנחסי | 22.04.2013 | 12:26

ברגעים של יאוש, כשנראה שהיהדות הופכת גזענית, מנותקת מהחברה ומתרחקת מהישראלים (יהא זה מאבק נגד נשות הכותל, חדשות מבתי הדין הרבניים או מהברקות הרבנות הצבאית.) תסתכלו על מה שקורה בקהילה של ההומואים הדתיים, ותתמלאו תקוה.

נדמה שרק לפני עשר שנים אי אפשר היה להיות הומו ולהשאר דתי, אם יצאת מהארון כאילו נגזר עליךְ ועליךָ לנטוש את הקהילה שהתקשתה לבטא, אפילו בלחש, את המילה הומו והמנודים נאלצו להתרחק מן הקהילה בתוכה גדלו, ולוותר על ליבת הזהות שלהם. לא חשוב אם הם מאמינים, שומרי מצוות, אוהבי תורה.

היום מצוקת הזהות המינית מצומצמת מעט יותר. (תסתייגי, אני אומרת לעצמי, מי ידע נפשה ונפשו של מתבגרת ומתבגר שזהותם המינית עוד לא התגבשה, בתוך משפחה שמרנית או בכיסי חרד"לות נוקשה) אני מכירה שמיניסטים בישיבות תיכוניות או ביני"שים שיצאו מהארון, חלפה התחושה ש'אצלנו אין דברים כאלה' או 'זה חלק מפריצות של עולם חילוני' ולכן רבים מבני הציבור הדתי מכירים מישהו שעבר תהליך קשה בסופו זיהה עצמו כהומו או לסבית.

הרבה רבנים שינו את טעמם אבל זה קרה בגלל לחץ מלמטה. הרבנים השתנו כי הצעירים שגילו שאין להם בחירה ולא יוכלו להשתנות בקשו על נפשם, ושפכו ליבם לפני רבנים באינטימיות אבל במקביל גם הקימו ארגונים והשמיעו קול ציבורי. הצירוף בין השניים עשה את שלו.

תראו למשל את חיים אלבוים שעשה סרט מופלא "ואהבת".  שמו החתרני (הלקוח מהפסוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" או "וְאָהַבְתָּ אֵת ה'  אֱלֹהֶיךָ"  – תבחרו) מרמז על הביקורת אירוניה וגם על בחירה- לדבר בשפה יהודית. קמו ארגונים של לסביות דתיות – בת קול וחברותא של הומואים דתיים. גם כאן,  שמות הארגונים רומזים על הדיבור מבפנים: בת הקול היא הקול האלוהי שהוא קול נשי. והמילה חברותא מזכירה לנו שאצל יהודים הקשר האינטימי בין גברים הוא יסודו של בית המדרש, בלימוד בזוג. היום – תמצאו גם קהילה אורתודוקסית בתל-אביבה פתוחה לקהל הדתי הגאה, נשים וגברים וגם את המניין הגאה שביום כיפור מאכלס כ-500 מתפללים ואליו מגיעים אנשים שלבית כנסת אחר- לא היו נכנסים.

וכנראה שיחד עם הפמיניזם היהודי שהגיע מארה"ב עלו ארצה גם תפיסות רכות יותר. לעיתים  מתוך התוודעות לעוול שבסבל שגוזרת קהילה על מי שלא יכול אחרת, להבנה שלא נכון לצרף בעל מכה למניין אבל לא את מי (שחושבים) שמקיים יחסים אסורים ע"פ ההלכה אבל בהסכמה. ולעיתים בגוון הרחב יותר: הגמשת מושג המשפחה וההבנה שקהילה בה יש גרושים, ורווקים חד הורים מבחירה נשואים פעם שניה יכולה להכיל גם הומואים. ברור היום שיישובים שהם וריאציות על תיבת נח זוגות זוגות לא יכולים להכיל אף 'אחר', ומקיאים מתוכם את מי שהיו יכולים להעזר מאד בקרבה למשפחה.

במדף הספרים נמאצ בקרוב את ספרו של הרב ההומו האורתודוקסי הראשון סטיב גרינברג שעומד לצאת בתרגום לעברית, וראו בבלוג  גם את דרשת בר-המצוה העדכנית של עמיחי לאו-לביא, אחיו של הרב בני לאו, שקריאת התורה שלו בבר מצווה (משבת קודמת) קראו בבית כנסת על איסור משכב זכר.

(צילום מתוך הספר של יעל משאלי "כל אחד והמשפחה שלו" )

הומואים ולסביות דתיים מתלבטים ביחס למקומם בתוך הקהילה הגאה: האם לקחת חלק במצעדים ולהוסיף להם את הטון שלהם או לא לשתף פעולה עם מצעד שיש בו פריצות? (זו המקבילה לרתיעה של פמיניסטיות דתיות ממחאות כמו 'מצעד השרמוטות') וגם: האם הכרחי שהומו יהיה גם שמאלני גם בהקשר מדיני ובטחוני?

בשבת האחרונה קראו בבית הכנסת את הפסוקים הקשים: "אֶת-זָכָר לֹא תִשְׁכַּב, מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא" ומייד אח"כ:"וּבְכָל-בְּהֵמָה לֹא-תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה-בָהּ". אבל דווקא השבוע מציינת הקהילה הלהט"בית את יום הסובלנות וקושרת אותו לפסח שני. חודש לאחר ליל הסדר (השבוע!) נותנת התורה הזדמנות שניה למי שמסיבות שונות לא יכלו לקחת חלק בחג. לא מאוחר, אומרת התורה.  אפשר, עדיין, להצטרף לקהילה ולחגוג. יום הסבלנות מסמן את האפשרות להזדמנות נוספת ומגמיש את גבולות הקהילה. הוא מבטא את ההבנה שיש בתרבות היהודית משאבים באמצעותם נוכל לדבר את עצמנו בשפה שתקשור אותנו שוב ושוב לעם העתיק שאנחנו חלק ממנו ותסייע לנו ליצור חברה פתוחה יותר.

בערב הזה במכון הרטמן  יהיו סרטים ויוצרים, ויעל משאלי שכתבה שני ספרים שנוגעים בנושא, ובני קהילה שיספרו את סיפורם. אני מדמיינת את הערב הזה כמשהו שנותן כח לא רק לחברי הקהילה אלא גם לישראלים שחשובה להם היהדות, וגם המשפחה.

להמשך הפוסט

שירי יום הזיכרון- הגמוניה שנמסה

חנה פנחסי | 14.04.2013 | 09:44

כשהייתי ילדה למדתי את מלחמות ישראל דרך שירי הלהקות הצבאיות ושירי יום הזיכרון. הטון של השירים היה עצוב אבל לרוב בוטח. היה ברור שהשיר המונה את השיירות  "שיירת נבי דניאל, שבעה עשר על הקסטל–יסתיים בביטחון: "אך אנו עוד נקום!" השירים קשרו זמן ומקום: באב-אל-וואד נקשר לשער הגיא של 48' וגבעת התחמושת היתה ששת הימים, וגם לו יהי עם "תן להם לשוב הלום" היה חלק ממלחמת יום כיפור.

אבל מאז, השתנתה מאד המוסיקה. כי אפילו בליל יום הזיכרון יכול להתנגן: "מישהו, מישהו דואג לי שם למעלה" כאילו נכתב על מלחמת לבנון. אני מוצאת את עצמי עושה מאמץ דרשני לחבר את הסולם המינורי, את המלנכוליות השורה על השיר לתוכנו של היום.

אולי זו הפרטה, אולי זו העייפות מהעומס האידיאולוגי, כנראה שהרוח משנה תכופות את כיוונה.

אלא שהשינוי הזה אומר משהו עלינו ומי שאנחנו.

שירי יום הזיכרון  היו של האחוס"ל, (אשכנזי, חילוני, ותיק, סוציאליסט, לאומי) ואינם עוד.

אז איך אנחנו מרגישים כשאנחנו שומעים ביום הזיכרון "את פרי גנך" ברדיו?  

נותרת לבדך רוצה להאמין
שהנה קרבה אותה השעה
שבה הבטיח לשוב בחזרה.

המילים ודאי מתאימות, אשה שמחכה לגבר שלא שב אבל המוסיקה – האם היא כבר שייכת לישראליות של היום כאילו היתה 'הרעות'? לא לגמרי.

והנה , נוספו גם שירים דתיים, שירי קודש. בשנים האחרונות המילים מתוך ההגדה "והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו – נוכסו ליום הזיכרון בווריאציה של יונתן רזאל או יעקב שוויקי ואיתם ההבטחה "והקב"ה מצילנו מידם". הבחירה הזו משרשרת את פסח שנחגג לא מזמן אל החגיגה החילונית-אזרחית  אבל בכל זאת, שירים דתיים עדיין הם ה'אחר'  לשירי יום הזיכרון המוכרים. (וראו את האלטרנטיבה שמציע  הפיוט שחיבר ר' דוד בוזגלו, אביו של מאיר בוזגלו  למנגינת באב-אל-וואד)

אפילו הטרנד שהתחיל מתוך הצבא פנימה "עוד מעט נהפוך לשיר", הפרויקט של גל"צ,  מבטא שינוי משמעותי. השירים שנמצאו בין חפצים שהותירו חללי צה"ל ומולחנים בידי זמרים מוכרים מעבירה את נקודת המבט מהמשורר אל הנופלים. וכאן, רמת המילים לא משנה, התוכן לא עקרוני  וזוחל החשש שחייל של ימינו יכתוב בסתר, אולי אחרי אסון יהפוך לסלב, כמעט כוכב נולד של אחרי המוות.

נכון, יש השירים שיש בהם כנות ומחאה של לוחמים כמו לא גיבורים אנחנו אבל כשאני שומעת את 'אני אוהב אותך חזק חזק חזק' הנהדר לא פחות  אני יודעת ששיר כזה לא היה הופך חלק מהרדיו של השנים הטהרניות, בהן הרדיו שר "בכל שנה בסתיו גיורא" של נעמי שמר.

אז אולי טוב שאנחנו כבר לא תקועים ב"אני מבטיח לך ילדה שלי קטנה שזו תהיה המלחמה האחרונה" שיר אינסופי המונה את כל היחידות הצבאיות  (רק הלוחמות!) ונשמע בו קולו הבוטח של גבר סמכותי שמשקר ביודעין אבל צריך להביט ישר בעיניים לתחושת אי- הנוחות של השינויים ולהזכיר לעצמנו שאי הנחת הזו הוא קולה של ההגמוניה שמשנה את פניה. ועל אף שאי הנוחות הזו הופכת אצל חלקים מאיתנו למספד על אובדנה של הישראליות הנכונה שאחזה בערכים הראויים צריך שנזכיר לעצמנו שזה סימן שגבולות האנחנו הישראלי מתרככים, מתגמשים ומתפנה מקום לעוד ישראלים להשמיע את האבל שלהם לכלל הציבור המביט בימים אלה בעצב גדול במגש הכסף.

ונכון, הקולות האלה משנים אותנו לא רק ביום הזכרון אלא גם בימים שעוד יבואו לנו. וטוב שכך.

 

 

להמשך הפוסט

שי פירון והיועצים: האם המפא"יניקיות עוד כאן?

חנה פנחסי | 04.04.2013 | 11:13

שר החינוך שי פירון מינה שני יועצים: שיבי פרומן וחילי טרופר והם אחלה.

לחילי טרופר יש רקורד חינוכי מרשים, הוא ניהל בית ספר כושל ברמלה והפך אותו להצלחה. הסרט שאילנה דיין עתה עליו  משקף היטב את כישוריו החינוכיים.(תראו! ויש גם ספר)  חילי טרופר שובץ במקום ה-23 במפלגת העבודה בבחירות האחרונות. הרבה פרגון מגיע לשר החינוך על הגיוס של חילי בגלל שלא חשב שהזיהוי הפוליטי של טרופר רלוונטי לגיוס שלו. יש מסר חשוב בכך שמה שרלוונטי הם התשתית הערכית וכישורים מוכחים.

שיבי פרומן, בנו של הרב מנחם פרומן שנפטר לאחרונה מסמן גם הוא עולם ערכי ראוי. עולם רוחני, פתוח ועמוק. הלוק שלו מכריז על עצמו שהוא ניאו חסידי, (את המילה "ניאו" הוא אולי לא היה אוהב) מכל מקום זו גרסה דתית של ניו-אייג' שאומרת גם התקוממות כנגד בורגנות וכנגד בטחונה העצמי של המערביות, אבל אחרי שלקחנו ממנה את מה שיש לה להציע. (וברקורד המקצועי שלו יש קצונה, עבודה בחינוך מיוחד, והנחיית בתי מדרש פלורליסטים)

אז אני נותנת להם בנדיבות מאה ימי חסד. ובכל זאת מתגנבת מחשבה על המשותף להם, והוא לא מעט.  שניהם גברים באותו גיל בערך, אשכנזים מאד. שניהם צמחו באותו הקשר קהילתי: ישיבות תיכוניות קהילה דתית לאומית. ושניהם בנים של. חילי טרופר הוא בנו של ד"ר דני טרופר שייסד את "גשר", וכאמור שיבי בנו של הרב מנחם פרומן ז"ל.

הפריבילגיות שיש למי שנולד למשפחה עם כוחות כמו טרופר ופרומן יכולות להפוך למחויבות להפוך לאליטה משרתת וזה בסדר גמור, אלא שכשצוות בכיר במשרד ממשלתי משקף נקודת מבט חלקית של הישראליות גם הנראות בעייתית  וגם מהותית משהו עקום.

מאליה עולה המחשבה- למי אין מקום בחדר עם יועציו של שר החינוך: למשל לנשים, לחילונים ולמזרחים.

האם לא ברור שכאשר יושבת אשה בחדר השיחה משתנה,  הדיבור אחר, ההסכמות אחרות והסגנון שונה? האם לא מובן מאליו שאם גדלת בסביבה חילונית  הדקדוק הפנימי שלך שונה ממי שמתפלל מנחה כל יום? והאם לא ידוע זה מכבר שיש באשכנזיות הזו משהו מידי נינוח, מידי מוכר במושגיםף בתפיסה בתרבות? האם לא למדנו דבר מימי המפא"יניקיות זו שבטוחה שקל יותר לסגור דברים בתוך הג'מעה?

בתוך המקצוענות, הכוונות הטהורות והפתיחות הגדולה הייתי רוצה שתהיה עוד קצת מודעות, עוד קצת פיקחון אל האזורים העיוורים של עצמנו. בעיקר חסרה לי הנכונות שהבחירה הזו של השר משקפת: הנכונות להיות באי-נוחות עם אחרים ששונים מאיתנו. ולא רק בסיורים בשטח או בפייסבוק אלא במשרד פנימה, בדיון מקצועי ממושך. כי רק שיחה אינטנסיבית עם כל ה'אחרים' בתוך מוקדי ההשפעה תאפשר שינוי חברתי עמוק, זה שאנו זקוקים לו כל כך.

להמשך הפוסט

על סתיו שפיר, תמר זנדברג ופמיניזם דתי

חנה פנחסי | 14.03.2013 | 14:49

השבוע ראינו את סתיו שפיר ותמר זנדברג בכותל, הן הצטרפו לתפילת ראש חודש של "נשות הכותל". אחרי למעלה מ-20 שנה של מאבק היה נדמה שעוד משהו בהתנגדות הישראלית אל הנשים שבאות בכל ראש חודש אל הכותל התפוגג. היתה יותר אמפטיה.

כמו תמיד, היו מי ששאלו על המוטיבציה שלהן, על מה שנקרא "טוהר הכוונה". אשה דתית שאני מכירה, שבהתרגשות קנתה לעצמה טלית לכבוד יום הולדת  50, תהתה האמנם כנה התפילה של שתי הח"כיות?

"בנפשי קשה לי למצוא מקום שבו ישולבו תפילה – הפונה אל הקדוש ברוך הוא – עם הפגנה – הפונה אל בני אדם, מצלמות ופייסבוק. על כן קשה לי גם לראות בהתחככות המודעת, המתוכננת והמאורגנת הזאת, מקום שיש בו פנייה טהורה אל האינסוף. השימוש במעשה שאמור להיות מכוון וקדוש בתור כלי חברתי ופוליטי מציק לי מאוד ומערער את זיקתי אליו."

אני יכולה להבין מה היא אומרת. ואף על פי כן, המגזר הדתי לאומי ברכות מסויימת צירף  את סתיו שפיר לדוסים מצייצים, בבדיחה פנימית. (יעלה ויבוא הוא קטע הנוסף לתפילה בראש חודש שמי ששכח להגיד אותו צריך, לפי ההלכה, לחזור על כל התפילה מן ההתחלה..)

כשלעצמי, אני רוצה לקוות שחוויית התפילה עם נשים היתה התחלה טובה לשתי הח"כיות החדשות, ומי יודע אולי יהיה לה המשך במסגרת כזו או אחרת. (אגב, הכותל מקום לא קל גם ללא מעט נשים ימניות) כמתפללת וותיקה אני יודעת שאין לדעת מתי תפילה נוגעת לפתע, והמגוייסות למען מטרה יכולה להיות משמעותית גם במישור הרוחני.

אלא שיחד עם הדיון על החופש הדתי, ושאלת החסינות  (הח"כית עליזה לביא מחתה על השימוש שלהם בחסינות)  עולה עוד עניין.

הפמיניזם הדתי מפגיש נשים דתיות, לא מעט מהן ימניות בהקשר המדיני בטחוני, עם מחשבה ליברלית. למפגש זה פירות מעניינים.אחד מהם הוא כי בנוסף  לשיחה אודות הזכות להתפלל בכותל בשם חופש ביטוי וחופש דת מבקשות נשים אלה גם את החופש להתפלל בהר הבית. כידוע, ליהודי ויהודיה העולים אל הר הבית ברשות אסור להצטייד בסידור, או לצעוד עם ספר תהלים, אסור לעצור ולומר מילות תפילה. יחד עם המורכבות של שליטת הוואקף בתוך ריבונות ישראלית שואלות (גם) פמיניסטיות דתיות  שתומכות בנשות הכותל כיצד זה מדינת ישראל לא נאבקת על הזכות של יהודיות ויהודים להתפלל, כלומר לקרא לומר מילים לשוחח עם ריבונו של עולם כיהודים עולים להר גם בתוך שליטה לא ישראלית? כל כך דומים שוטרי ישראל העוצרים אשה כי עטתה עליה טלית לשוטרי הוואקף העוצרים יהודי אוחז בסידור.

האמנם עוולות הכיבוש –יהיו אשר יהיו – משחררות אותנו מן החובה להאבק, לתבע את חופש הדת בכל מקום?

היכן הפלורליזם, האם נוכל לתבוע את זכות הנשים להתפלל 'הלל' של ראש חודש ליד הכותל עם טלית וגם לתבע את האפשרות להתפלל בביקור  בהר הבית? למה אנחנו לא רואים שזה אותו מאבק בדיוק?

התביעה הזו של נשים דוווקא  עולה לא רק  מול הצד המוסלמי או מול משטרת ישראל  אלא היא נשמעה גם במאבק מול המשרד לענייני דת. בכנס בנושא מקוואות עלתה לפני מספר שבועות השאלה מדוע לאסור על נשים שרוצות לטבול במקוה על מנת לעלות להר הבית הטהרה לטבול.  (בלניות המפקחות על הטבילה מבררות עם נשים הבאות לטבול אם באו מהסיבות הנכונות) גם במקרה זה, נפגשו נשים מסורתיות ודתיות (מן האגף הליברלי) שרצו לטבול במקוה בלי שהיו נשואות עם נשים שביקשו לטבול כדי לעלות להר הבית כפי שראוי ע"פ ההלכה. בפני שתי הקבוצות נסגרה הדלת.

לי נדמה שיש משהו ששוזר את המפגש בין חברות כנסת המזוהות עם חילוניות ונשות הכותל בראש חודש ניסן והמפגש בין נשים המבקשות לטבול במקוה כדי להטהר לקראת מפגש עם החבר  ואחרות שרוצות לעלות להר הבית בטהרה. והקשר ביניהן יוצר אצלנו בלבול בין דיכוטומיות של ימין ושמאל ומכריח אותנו לחשוב מחדש על גבולותיו של חופש הדת, גבולות הליברליזם שלנו וגם, אולי, על התפילה. וזה, לא כל כך רע.

להמשך הפוסט

על מונופול, וואוצ'רים לחתונה ודמיון מודרך

חנה פנחסי | 06.03.2013 | 14:50

תרגיל בדמיון מודרך:

תארו לעצמכם שהמדינה היתה נותנת לנו ואוצ'ר של נישואין והיינו יכולים לבחור באחד ממספר ארגונים שיחתן אותנו עם בחירי לבנו שאהבה נפשנו בדרך שמתאימה לנו. תארו לכם את הארגונים מכל הסוגים שהיו קמים: חרדים על גווניהם ואזרחיים, דתיים מכל המינים עם חילונים ניו-אייג'ים וסטנדרטים.

האם אנחנו מסוגלים לדמיין את תחושת החופש אבל גם האחריות והבחירה שהיו ניצבים על סיפנו: עם או בלי רב? ומה יאמר? יהיו ברכות ואיזה? ובעצם למה בדיוק אנחנו מתחייבים כשאנחנו אומרים 'חתונה'?

תארו לכם איזה שגשוג תרבותי היה מתחולל כאן, כמה אנרגיה טובה היתה מושקעת בחשיבה, בבחירה  מחודשת (או בויתור מודע) על מנהגים עתיקים. המחשבה על האפשרות הזו של חופש רוחני מפליגה, בעיני, הרבה מעבר לעקרון המשתלם של תחרות קפיטליסטית.

(ותשתיקו לרגע את ההיסטריה הדתית על התבוללות, הרי כבר עכשיו אין לרבנות מונופול)

אני מודה: בתרגיל הדמיוני הזה מובלעת התנגדות להפרדת דת ממדינה, כי אני מבינה שהעם היהודי אינו רק לאום והיהדות הרי כבר מפולשת בחיים שלנו ולא, לא תמיד לרע. יש שבת וחגים ועברית וחוק השבות, ויש לישראלים מה להרוויח מקשר נכון של המדינה עם יהדותה, אם רק יווצרו ביניהן הקשרים הנכונים. התשתית הדתית והתרבותית של הקיום שלנו חיונית לנו ומזינה אותנו, ואפשר לתת למדינה מקום אם רק תשכיל להפוך אותנו לבוחרים, להיות בעצמה מקדמת שגשוג. כי אין ואקום, אם לא נבחר בתרבות תפלוש פנימה האופציה הרדודה ביותר (ע"ע בילוי בקניון בשבת)

לפעמים יש לי הרגשה שהחילוניות הטהרנית שמזמזמת באמונה את המילים מImagine  של ג'ון לנון no religion too   ומדמיינת חיים נקיים מזהות אתנית דתית או קהילתית שוכחת שכשהוא שר בLet it be  את המילים When I find myself in times of trouble   מייד מציפים אותו זיכרונות דתיים נוצריים:  mother Mary comes to me!. (הרגישות של חברים שגיירו את השיר ושריםmother Rachel comes to me  מעידה על כוחה של הפניה הזו)

    

במילים אחרות, גם בסיקסטיז ההוויה דתית לא נעלמה, אלא נמזגה בעושר תרבותי וראה זה פלא, כשלעצמה היא לא רעה אלא מאפשרת.

ואם כבר מדמיינים אפשרויות חדשות אני מעזה לחשוב גם על וואוצ'ר של הלוויות. (פעם דמיינתי את ההלוויה של עצמי)  תארו לכם שהחברה קדישא היתה נפתחת רחב לארגונים שונים הרגישים לצרכים של קהילות שונות. תשאלו את עצמכם, כיצד היו נראים בתי הקברות שלנו? אני מדמיינת את הרכות שהיתה שם, את ההבנה היתה מתגלה לרגישויות ולצרכים של האבלים, לשבריריות של הרגעים, ואת כל מה שהיינו לומדים אחד מן השני, ואת מה שהיינו מגלים בדרך על עצמנו על החיים ועל המוות.

לפעמים נדמה לי שאיבדנו את היכולת לדמיין. אבל דווקא עכשיו, ברגע הזה של הזדמנות פוליטית, חשוב שנפקח את עצמנו אל היכולת הזו. כי אם נעז לדמיין מאליהן יעלו בנו האנרגיות לפעול לשינוי כי דווקא עכשיו הוא נראה חיוני הכרחי וראוי כל כך.

 

* והנה עוד הזדמנות לדיון מחכים על מסגרת אזרחית לנישואים וגרושים בישראל.

 

להמשך הפוסט

אסתר- המלכה שננטשה

חנה פנחסי | 20.02.2013 | 07:21

גם השנה נראה בפורים מלכות אסתר סביבנו, ילדות עם מלמלות לבנות, ותיכף נחגוג את הסוף הטוב של המגילה, ברקע רמקולים של חב"ד ישמיעו בפול ווליום "ליהודים היתה אורה ושמחה" וכל השאר. אנחנו נורא אוהבים סוף טוב, ונדמה שלמגילת אסתר סוף כזה, כאילו היתה סרט אמריקאי. אבל האמנםthey lived happily ever after ? לא בדיוק.

כי הסוף של אסתר המלכה, על אף המלמלות, לא היה שמח כל כך. כשהיהודים חגגו ונתנו משלוח מנות איש לרעהו היא נשארה עם המלך אחשוורוש, זה שלקח אותה בכח בתחילת הסיפור, עלק בחר בה. היא לא חזרה הביתה ומעולם לא נשאלה אם שם היא רוצה לחיות. אבל אנחנו חוגגים.

כבר כמה שנים שאני מבינה שאסתר לא השאירה את עצמה מוגנת בארמון כשכל היהודים היו בסכנה, (כמו שמרדכי מאשים אותה "אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים!("  אלא להפך. כל היהודים ניצלו והיא נותרה מאחור בודדה.

גם אם אנחנו שכחנו נדמה לי שהיא, אסתר, ידעה בדיוק כבר מן ההתחלה מה צפוי לה.  היא הרי אומרת במפורש: "אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי".

הצירוף הזה "כאשר אבדנו אבדנו" הפך ביטוי בעברית שמשמעו על החיים ועל המוות, מה שיהיה יהיה. אבל המילים האלה מן המגילה מגלות שברגע הזה מבינה אסתר שגם אם יתרחש נס, והכל יבא על מקומו בשלום היא תישאר בארמון עם אחשוורוש לכל חייה. אז מה כבר יש לה להפסיד. אולי עדיף למות: "כַּאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי".

גם חז"ל ידעו בדיוק מה עבר על אסתר. כשהם מסבירים מה קרה לה מהרגע שהפכה מלכה הם אומרים "אסתר קרקע עולם היתה" כלומר, ביחסי המין עם המלך היא היתה פאסיבית. כמו הנאנסות והזונות, התודעה שלה התנתקה מן הגוף, כאילו היתה חלק מהאדמה. באנגלית אומרים:  Lie back and think of England  אבל האם אפשר לחיות חיים שלמים כאילו את "קרקע"? גם שנים אחרי הישועה שהבאת לעם היהודי?

אחד הכלים היעילים של הפרשנות הפמיניסטית הוא לשאול: ומה קרה אחר-כך? מה קרה בחלק שלא מסופר? האחר-כך של אסתר היה כנראה רע מאד, ואני מציעה שלא נשכח אותה כי יש סביבנו גם היום לא מעט נשים כמוה.

ואפשר להתחיל לזכור את המלכה העצובה הזו באמצעות תענית אסתר.

תענית אסתר היא צום שטעמו לא ממש ברור, אבל אימצו אותו ארגונים כמו מבוי סתום ומרכז צדק לנשים שנאבקים כבר שנים למען עגונות ומסורבות גט. כי כל אחת מהן שבויה בידי גבר כמו אסתר המלכה. היום הזה, תענית אסתר (גם אם לא נצום את כולו) מזמין אותנו לשאול את עצמנו מה השתנה מאז שאסתר נשארה שם בארמון,ולתהות איך זה יכול להיות שאנחנו כבר לא נתינים במלכות אחשורוש ובכל זאת יש בינינו נשים אסורות בכבלים לא נראים, כמוה.

וזה לא שאין מה לעשות. כי בימים אלה ממש הפוליטיקאים  שלנו בוחרים רב ראשי, שר דתות והם גם כותבים את האותיות הקטנות של ההסכם הקואליציוני, ואנחנו יכולים להזכיר להם: לא עוד מלכות כמו אסתר. אלא נשים חופשיות להתחתן להתגרש, לחיות ביחד או לחוד. כי גם לנשים יהודיות בארץ הזו מגיע שתהיה להן אורה ושמחה וששון ויקר.

להמשך הפוסט

אמא יש רק אחת? אז זהו, שלא.

חנה פנחסי | 10.02.2013 | 10:06

כשאנחנו אומרים ש"אמא יש רק אחת" אנחנו מתכוונים לבלעדיות הזו, שהיא הכח העצום של האימהות, שבגללה, בין השאר, טכנולוגיות הפריון הולכות ומשתכללות והחברה הישראלית מכניסה לפינה נשים שלא מצליחות או לא רוצות להרות ולהפוך אמהות. דווקא לכבוד יום המשפחה  חשוב לי לגלות שכשחושבים על העניין הזה ברצינות מגלים שזה לא נכון:יש לכולנו- הרבה יותר מאמא אחת.

תשאלו כל אשה (וכל אדם) למי עוד, חוץ מאמא ביולוגית, היא היתה קוראת אמא? תראו איך עולים תוך רגעים ספורים שמות רבים, וסיפורים מופלאים.

אני נזכרת בידידה שגדלה בדרום-אפריקה וספרה על המטפלת השחורה שלה שבגללה, היא יודעת היום, יש בה אמונה דתית כי האמונה של הנוצריה שגידלה אותה מהרגע שנולדה חלחלה עמוק אל היהודיה שהיא היום. ואני חושבת על תלמידה שלי שסיפרה כמה כח קיבלה מאמא של חברה שלה שדיברה איתה באופן גלוי על עניינים אינטימיים שלא העיזה לדבר עם אמה. ויש לנו אחיות גדולות ודודות, ונשים שהכניסו אותנו לעבודה, ושכנות מבוגרות שנוכחות לאורך שנים בחיינו, ולפעמים סבתא היא גם קצת אמא, ובחמולות של פעם היו הרבה מטפלות, והכל היה רך יותר מנקודת מבטם של ילדים.

ובעצם זה כל כך הגיוני כי הרי אף אמא לא יכולה לענות על כל הצרכים שלנו, הרגשיים והערכיים, אלה שקשורים לדימוי גוף, להשקפת עולם, לטעמים ואהבה, להתפתחות מקצועית ועוד המון מכל השאר. ולאימהות  יכולה להיות הקלה רבה מהמחשבה שאינן נושאות בעול הזה של הציפיות האינסופיות של הילדים לבדן.

את הרעיון המופלא הזה קראתי בעמוד האחרון בספר של  ברברה כץ רות'מן, וכך היא אומרת בתרגום לעברית:

"הרבה נשים אומרות לי שהן רוצות שהילדים שלהן יקראו להם 'אמא!', הן אומרות שסוזיות וברברות יש המון, אבל לילדים שלהם יש רק אמא אחת. זה לא נכון. אני  אחת ויחידה, אומרת כץ רות'מן, אבל  –  (ואת זה קשה לתרגם)

 but lots of people can and do mother my children. Bless them all.“

איך לעזאזל לתרגם את המשפט הנהדר הזה?  כץ-רות'מן אסירת תודה לכל מי שחולקים  איתה את העומס, האחריות ומעט מהכבלים של האימהות. ואצלה, באנגלית, הדאגה לילדים היא של אנשים בכלל, גברים ונשים ש mother my children 

אבל אני יודעת שזה לא ממש פשוט. אני זוכרת קבוצה שהנחתי פעם ובשיחה פתוחה ורכה ספרו המשתתפות על נשים שפגשו בחייהן שהן כמו אמהות עבורן. אבל ברגע ששאלתי איך הן מקבלות את המחשבה על האמהות הנוספות שיהיו לילדים שלהן – חלק מהן נבהלו מאד. נישלו אותן, מישהו לקח להן את התפקיד. ואז עולה השאלה: מה נשאר לנו כשהאימהוּת, עם הפנטזיה שיש בה על בלעדיות – נלקחת??

הרעיון של נטילת הבכורה מההורים הביולוגים מוכר מאד גם בתוך המסורת היהודית דווקא מצד האב, ויש בו היגיון רב. כשהמשנה אומרת שאדם חייב להחזיר דבר שמצא קודם לרב שלו ורק אח"כ לאביו, היא מסבירה מדוע: "שאביו הביאו לעולם הזה , ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא". במילים אחרות: ההורים נותנים את החיים עצמם, הרב או מבוגרים שנוגעים בנו עמוק , mothering, נותנים את טעמם.

הרעיון הזה, של המשנה ושל ברברה רות'מן מרחיב את המושג משפחה, ומיטיב עם ההורים, הלידים והחברה כולה. אז אולי אם נדע שאנחנו אמהות גם של ילדים אחרים ולא רק של הילדים שלנו, נוכל, באופן קצת יותר רגוע לוותר על שליטה בלבם של ילדנו ולטעת את עצמנו בלבבות אחרים לאורך החיים.

להמשך הפוסט