בוס בהסוואה? – פרסומת בלי שום הסוואה

חנה פנחסי | 01.02.2013 | 00:04

אני צופה בתכנית הריאליטי החדשה "בוס בהסוואה" וככל שנוקפות הדקות מתברר גודל המניפולציה, ובחילה תוקפת אותי: שעה ומשהו של פרסומת לרשת מלונות, ששום דבר לא סמוי בה. בכלל.

וזה הסיפור: הבוס מתחזה לעובד פשוט, ומבקש להכיר את המערכת- מלמטה. ואז, אחרי שהתחפש כאילו היה דמות במחזה שייקספירי, ראינו את הבוס מגלה – איזה פלא – שלושה עובדים זוטרים אך מסורים, שאוהבים את המלון וממש מאוהבים ברשת. צפינו בהם  משקיעים את הנשמה בהברקת שמשות המזנון לארוחות הבוקר, שוטפים כלים במחויבות עמוקה ואוהבים את זה, ומכינים עוגות כי הם אוהבים לפנק. את אורחי המלון. כי לזה נועדו. את ההעלאה של 17 אגורות לשעה יקבלו בתחילת השנה. זה בסדר. משהו מהמציאות בכל זאת השפריץ לתוכנית.

 ולא, זו לא פרסומת.  מה פתאום. רק עד ריאליטי. בקטנה.

ואחרי שהוא מתגלה, הקוסם, סמנכ"ל החברה, מנהל התפעול בפני העובדים הזוטרים הוא מושיט להן, לנמלים הקטנות שעובדות עבורו את השרביט, והם נגאלים. הוא  משפיע עליהם חסד – דואג שיהיה מזגן בחדר אוכל של העובדים, ומוסיף עוד שואבי אבק. והעולה הותיקה מחבר העמים שהפנסיה שלה, כך נרמז,  רעועה אסירת תודה. אסירה ממש.  והבחור שמיישר את הכיסאות בברכה באילת, בוכה מול המצלמה, כי הנה הגיעה הזדמנות חייו.

ואיך, איך בתוך כל הניצול בתוך רשת ישרוטל אותו אפשר רק לדמיין, מאחורי כל אחד מאסירי התודה של 'בוס בהסוואה' מזילי הדמעות עומדים מאות עובדים שלא זכו, וכנראה לא יזכו בהטבות כאלה. הם לא יקבלו מימון לטיסה של ילדיהם לפולין, או טיפול אצל קלינאית תקשורת או אולפן עברית אחרי חיים שלמים בארץ. כי סמנכ"ל התפעול לא שמע על המזגן שלא עובד, ועל הטיפוס המסוכן על החלון כדי להבריק אותו במה שמתקרב להקרבת החיים למען המלון. הם ימשיכו לקבל בכל שנה העלאה של 17 אגורות לשעה.

ואנחנו, אסור שנקנה את הסיפור שמוכרת לנו רשת  יחד עם ישרוטל. צריך שנאמר להם בקול, לעובדים, שכדי שמשהו ישתנה שלא יבזבזו את הזמן במבט בוחן של כל עובד חדש, אולי אולי הוא מנכ"ל בתחפושת. כדי שישתפרו התנאים שלהם, שכדי שמשהו יתרחש –צריך שהקונדיטורית של מלון מגונדר אחד תדע שהיא לא אמורה להתנדב למען המלון, ומגיע לה תשלום על המיומנויות שלה, ועל השתדלות למען המערכת. אפילו יותר מהעלאה של 17 אגורות לשעה. בשנה.

אז איך לומר זאת בקול צלול: צריך שעובדי ישרוטל יתאגדו, ואז מנכ"ל התפעול כבר לא יהיה כל כך נחמד. והסכינים ישלפו, כמו בפלאפון, כמו באוניברסיטה הפתוחה, כמו באקרשטיין. אבל אז, יקבלו כולם את מה שמגיע להם בדין. ולא אחד מיוחד יזכה בכל בטקטיקה עלובה של הפרד ומשול.

ואני לא יכולה שלא לדמיין את סכום הכסף ששילמה (לכאורה) רשת ישרוטל לרשת  בשביל  פרסומת ארוכה כל כך.  זה כנראה היה יותר משבע עשרה אגורות לכל דקת שידור. קצת יותר. (לכאורה)

 

להמשך הפוסט

זהירות, זה טבעי!

חנה פנחסי | 30.01.2013 | 10:15

כשאומרים לי "זה טבעי" אני נדרכת, זה נשמע לי מסוכן. מישהו רוצה לקחת לי משהו.

מה שמתכוונים לומר הוא: ככה זה צריך להיות, וכל אפשרות אחרת היא בגידה במי שנועדנו להיות. בטענה הזו אני כופרת מכל וכל.

הרי יש כל כך הרבה רגעים בהם אנחנו יוצאים כנגד הטבע. בעצם, השירה וכל הסכרים, והמכוניות והפיסול ורפואת השיניים, והחשמל הם מאבק איתנים בטבע. קוראים לזה תרבות. ועוד לא אמרנו מילה על מוסר שגם הוא כל מה שמעבר ל'טבע' שלנו. גם כשהתלמוד אומר: "אילמלא לא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול, גזל מנמלה…" הדגש צריך להיות על היינו למדין. לא נולדנו ככה.חתולים אולי צנועים, אנחנו לא.

והשימוש הזה במה ש'טבעי' הוא חמקמק, כי כמו בכל ויכוח ראוי לשמו, כלומר תרבותי, כנגד כל הוכחה לטבעיות אפשר להביא טיעון נגד. נגיד משפחה: אבא-אמא-ילד זה ככה, בטבע? אבל הנה, גם הומואים ולסביות יש בטבע, שמו לב לרשימה של חיות שיש להן התנהגויות "לא טבעיות" וביניהם, ידעתי שתשאלו, גם יונקים.

 

גם השימוש מ"שמאל" בטבע מטעה. למשל, הזכות הטבעית לקניין היא לא באמת טבעית. בטבע, אין קניין. זכות הקניין היא זכות מוסרית ומוסר הוא קודם לכל אנושי או אלוהי  בטח לא טבעי. לטובת המוסר לוקחת התרבות מהטבע את כוחו החד משמעי.

וכשאומרים לךְ שבטבע אמהות שומרות על הילדים,או שבטבע הזוגיות היא כזו ולא אחרת, גם זו בחירה תרבותית כי גם בטבע יש המון מודלים: אפילו שלאה גולדברג ספרה לנו על קוקיה מפקירה הבנים – בכל זאת הקוקיה מצליחה להעמיד צאצאים מאות בשנים. ובעצם יש בטבע גם גילוי עריות, וגם זנים שאוכלים את צאצאיהם הם פרי של הטבע.

 

ניסיוני מורה כי ההצבעה על הטבע תמיד טעונה אנג'נדה. כמו למשל השאלה שנשאלה – שימו לב-  בהקשר רוחני:  מה ההבדל בין גברים, שזרעם מיוצר כל הזמן, לנשים, שכל ביציותיהן מיוצרות לפני שהן נולדות? האם זה אומר שאין לנו, הנשים, לאן להתפתח? שאנחנו יציבות יותר? שהכל כבר בתוכנו build in? למדתי להיזהר: כשאני רק שומעת שאלות מסוג זה אני יודעת שמישהו עומד לדחוף אותי  או מישהו אחר לפינה.

וכך גם עקרון הרצף שהיה אופנתי וטען בשם האבולוציה כיצד נכון לגדל ילדים כדי שיהפכו מבוגרים מאושרים, כאילו הגדרת האושר עצמו  לא מתחלפת כל כמה  שנים, וכאילו 'הרצף' עיוור לשאלה מי אמור לוותר על החיים שמחוץ להורות על מנת להגשים את המודל שלה.

נכון, קשה לשמע שאהבת אם איננה היא טבעית. היא לא. אנחנו יכולים לטעון שהיא חשובה לנו מאד, שהיא מעניקה טעם ומשמעות לחיים אבל היא לא טבעית לי כמו מצמוץ או נשימה. גם כשאני מכריזה כי הילדים (הנהדרים) שלי הם נשמת אפי, זו מטפורה.

ולמה לחוש נסיגה כשאנחנו מבינים שכל זה תרבות? למה נדמה לנו שדיבור על  תרבות מחליש את הטיעון?? תחשבו על בגדים המבחינים אותנו מן החיות.  אם לבוש הוא מעשה תרבותי האם מישהו מאיתנו מרגיש שהיה לו קל לוותר על המעשה התרבותי הזה ולצאת עירום לרחוב?? הרי כל המאבקים הגדולים למען עולם טוב יותר הם כנגד נטיות תרבותיות רעות. הלוואי שהיו רכות וגמישות יותר לשינוי.

ובכלל מאיפה אנחנו מבינים בטבע? תמיד לא מזיקה קצת ענווה: שהרי מה שחשבנו שטבעי כל כך אתמול כמו חלב פרה מסתבר היום להיות אבי כל הרעלים, וגם המוות והמחלות כולל מחלות הנפש, והיופי, והכיעור יש להם ביטוי עשיר בטבע.

אז בפעם הבאה שמישהו אומר לכם: זה טבעי, תזהרו, אין שם שום הבטחה לחיים ראויים יותר, או  לזה שנהיה יותר בני-אדם. כי להיות מענטש, זה לא טבעי, זו עבודה קשה.

להמשך הפוסט

למה (לעזאזל) אני בפייסבוק ועוד שאלה

חנה פנחסי | 20.01.2013 | 13:49

למה בעצם אני בפייסבוק? התירוץ המרכזי שלי הוא כי לא פעם פייסבוק עושה פלאות, ואפילו כשמקזזים את כל בזבוז הזמן זה עדיין שווה את זה.  באמצעות ספירת מלאי אני משכנעת את עצמי:

בפייסבוק אני יכולה להיות בקשר חם עם איזמרלדה, האשה מהפיליפינים שסעדה את סבתי עד שנפטרה לפני  כמה שנים. אני נחשפת לחיים שלה כמו שהם, רואה את התחזקות האמונה שלה והתפילה שלה לילד.

יחד עם האפשרות להחזיק בקשרים שהיו מתרופפים  החברתיים יש ברשת החברתית גם עזרה  מפתיעה. בפייסבוק ,לא פעם שלחתי אל שום-מקום שאלה אזוטרית על הערת שוליים בדוקטורט וקיבלתי תשובות מיידיות, מדויקות, מחזקות. כולל מראה מקום או תרגום יו-ניים-איט. נחלצתי מבדידותי דווקא באמצעות אותם חברים מרחוק.

והצצה: בפייסבוק שמעתי דברים שלא שמעתי מעולם. פעם צורפתי בטעות לקבוצה של בני משק, פליטי לינה משותפת. הדברים שקראתי שם (קצת) בגניבה היו אינטימיים כל-כך וכואבים ומרפאים.

וקרובה אל ליבי קבוצת אחת: פמיניסטיות דתיות ובה מעל 3000 חברות וחברים (רבים!) שהיא כל-כך מעניינת, ולא תאמינו כמה היא יכולה להיות אינטימית. ובה, למשל, אשה שרק אתמול ילדה מתייעצת איך ומה כדאי לה לעשות בברית-המילה של בנה, ואחרת מתלבטת באיזה דייט מותר כבר לגלות על ה'נטיה הפמיניסטית', ויש מי שבאה חשבון עם מנהל אולפנה מטריד, ויש שם כאב שתמיד מטובל בהמון הומור (לא, לא רק על חשבון הרב אבינר, אבל גם)

וחוץ מכל אלה, בכל בוקר אני נכנסת לפייסבוק עם הקפה ולומדת משנה יומית. רות קלדרון מדביקה על הקיר שלה משנה אחת (קצרה כמו שיר) ומאות החברים שלה מוזמנים להעיר, להאיר ולשאול. עד שרות חוזרת מטיול עם הכלב הקיר שלה מלא באנשים שבין לגימת קפה אחת לשניה חשבו משנה. זה אינטימי ומחכים ומצמיח. לא תאמינו מה אנשים חושבים על השאלה "איזו היא דרך טובה שיבור לו האדם" 

אבל אולי – מתגנבת ללב מחשבת כפירה-  אולי פייסבוק הוא רק מראה מצומצמת? אותו מעגל, אותם אנשים שכפול של מציאות?? אני רוצה להאמין שלא. נדמה לי שבפייסבוק אני מרחיבה את מעגל האנשים אותם אני מכירה. יש לי, הרי, חבר ראש ישיבה תיכונית, ואיש ביטוח, וחברה שמסיימת שנה א' באוניברסיטה ודוברי ערבית ואנגלית, אנשי ימין ואנשי שמאל. אבל אולי – שבה הכפירה לנקר – גם הצורך בחברים שונים ממני קשור בצורך באישור בהיותי צודקת. להסתכל על סטאטוס של מישהו ולהפטיר "אידיוט!" זה גם, אולי, חלק מהדרך שלי, שלנו להצדיק את עצמנו ובה בעת לחוש כה נאורים??

אז האם פייסבוק מקרב אותנו למי שממילא שייך לשבט שלנו? כפי האם הוא מראה תמונות למי שמעוניין בתמונות, האם הוא יראה לנו פרסומים של מפלגות שממילא התעניינו בהן, ויציע לנו הכיר אנשים שהפרופיל שלהם לא מאד שונה משלנו?

באופן מפתיע, דווקא כל בזבוז הזמן הזה שלי בפייסבוק פילס את דרכי להנחות מושב בכנס של מכון הרטמן. לכנס כותרת מבריקה "יחד או שבטי ישראל" ובמרכזו השאלה האם אנחנו, הישראלים, רק אוסף של שבטים או חברה אחת? מסתבר שפייסבוק הוא מקום מצוין לבדוק את השאלה הזו.

יהיו איתי כרישי פייסבוק אמיתיים:

אורטל בן-דיין שסטאטוס שלה גרר מעל 17,000 תגובות, וגם טל שניידר בעלת הפלוג שאותה ארצה מאד לשאול האם היא מצליחה לשכנע מישהו מעבר למשוכנעים? ואיך עומדים במתח של הכתיבה? גם הרב חיים נבון הוא חיית פייסבוק שלא ברור איך הוא מצליח להשאר רב קהילה כשהוא מעלה כמה וכמה סטאטוסים מרעישים ביום.  ויהיה גם  עידו קינן שנדמה שכל חייו המקצועיים מתנהלים ברשת ולא ברור, בכלל לא ברור לי, איך זה עובד??

ארבעת אלה וגם אני. יחד. או אולי שבטי ישראל?

ורק לידיעתכם. יש תכנה ששמה cold turkey  והיא יכולה לעזור לכם לחסום את פייסבוק מעצמכם כך שגם אם תבטיחו לעצמכם שלא תכנסו ולרגע חס וחלילה, תנסו בכל זאת להתגנב לפני השעה עליה החלטתם, לא תוכלו. אם הקלקתם על הקישור- אתם בבעיה. 

להמשך הפוסט

הבחירות ודברים שלא ידעתי על עצמי: בחנו את עצמכם

חנה פנחסי | 09.01.2013 | 09:56

בתוך הרעש הגדול של הבחירות, בתוך הקקופוניה של התעמולה, כשהכל מקצין מאד ולעומתי קחו רגע של שקט להביט, דווקא באמצעות הבחירות, פנימה.

בין משחק באתר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, לבין עוד מאמר דעה- בחנו את עצמכם, אבל אחרת. פנימה. כי הרי כל כך הרבה ממי שאנחנו טבוע בתוך הבחירה בפתק אחד.

אבל לפני-כן צפירת ארגעה אני אדם מאד פוליטי, אז אין מקום לדאגה, אני לא מבקשת להתחיל עם השלום ש'מתחיל בתוכי', חלילה, אלא זו הצעה לשוב אל הזירה הציבורית נקיים יותר, בהירים יותר לעצמנו, וממילא עם יכולת לעשות שינוי.

אז הנה כמה שאלות לשיחה אינטימית עם עצמנו, אולי התחלה של שיחה:

דווקא כן, הביטו לאחור: כמה השתננו? ההתבוננות בכל הפתקים ששלשלתי לקלפי, בכל הבחירות בהן כבר השתתפתי:  האם הם היו מאותו סוג, במה השתנתי במהלך השנים? ועד כמה השינויים האלה מתאימים לשינויים אחרים שחוויתי? איזה שם אני נותנת לשינוי הזה: התבגרות? עוד אמון בעולם בחברה או פחות?

והזוגיות: האם האיש או האישה שאיתי מצביעים כמוני או אחרת? וכמה אחרת ממני אני יכולה לשאת שהם יהיו? האם יש בינינו הסכם קיזוזים, אתם כאילו משלימים אחד את השני (לבני/לפיד ליכוד/עבודה)? או שהשוני הוא בעצם קונפליקט שנושא מטען רגשי שעדיף שיידחק הצידה ולא ידובר בקול רם? ובכלל כמה נוכחת הפוליטיקה בתוך הזוגיות? ומה זה אומר עלי? והאם המודל הזה נכון בעינינו?

והחברים: כמה רחב המנעד הפוליטי של החברים שלי? כמה רחוק ימינה ושמאלה הם ממוקמים? והאם אני גאה במנעד הזה או שאני מתביישת בחברים לא-ציוניים או גזעניים/חרדים או אלה שבוחרים/בורחים לקיקיוני?

והשבטיות: עד כמה אני מוכנה להודות, שהפתק הוא לא רק ביטוי להזדהות עלם מצע מפלגתי אלא השבטיות? כלומר הבחירות נוגעות בזהות: האם אני מצביעה עם שבט שגדלתי בו או דווקא נגדו? ועד כמה בתוכי אני עוד משוחחת עם השבט הזה?ובכלל עד כמה יש משקל למה שאומרת המפלגה שאבחר בה על מי שאני, על מצבי הכלכלי, על אנינותי או העדרה על שייכותי לאליטה לשוליים או למרכז רחב?

שנאה: הגענו לחלקים הלא- רציונליים: תחשבו על המפלגה, על האיש או האשה שהכי מעצבנים אתכם, זה שאתם יודעים שמה שהנוכחות שלו מעוררת בכם לא קשור למה שהוא אומר, אלא לאיך או למי שהוא. מה זה בדיוק שמעצבן אתכם? על איזה מיתר סמוי הוא פורט שגורם לכן כמעט לאבד שליטה, ולהגיד דברים שלא הייתם אומרים על אף אחד אחר, ובאף סיטואציה אחרת?

דיסקרטיות: האם אני מהטיפוסים ששומר על עמימות, שלא מגלה למי אני מצביעה? ואם כן, על מה בדיוק אני שומרת? איזה מחיר יש להצהרה גלויה בתוכי? או להיפך: האם אתה מאלה שמכריז קבל עם ועולם: ומה אני רוצה להגיד בזה? האם זה דומה לתחומים אחרים?

אני בוחנת את עצמי ומגלה שכבר בחרתי לא מעט, חלק מהדברים אפילו בלי שידעתי. והרפלקסביות- שוב מוכיחה את עצמה כמהלך ראשון והכרחי שחשוב  לחיים פרטיים, אבל גם  להבנה שהפרטי והפנימי מאד ארוג לתוך הציבורי והפוליטי. כנראה כדי שנבחר נכון בקלפי צריך קודם כל, לבחור נכון בחיים.

 

להמשך הפוסט

על חג המולד ו"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל"

חנה פנחסי | 26.12.2012 | 09:18

אני יהודיה וישראלית שחושבת על חג המולד. ואני מגלה שאני יודעת מעט, מעט מידי.

מה מסמל עץ האשוח ואיך הוא קשור לנצרות שנולדה על האדמה הזו שעצי רימון וזית גדלים בה? ומה יש במיסה החגיגית של חג המולד בכנסיה? על מה הם מתפללים? ואיזו חוויה דתית נושאת המוסיקה שלה? הבורות שלי שמשקפת את הקשרים המוגבלים כל-כך שיש לי עם לא יהודים, היא התגשמות חלומם של בוני הארץ, אני חיה בנפרד מאד מלא-יהודים. יש בזה כח ובכל זאת יש בי צער.

בעצם, זה לא שאני לא יודעת כלום.

הייתי בחו"ל וראיתי את היסטריית הקניות, שמעתי את מוסיקת המעליות –זו שמסמנת את הפיכת חג המולד לתמצית הצרכנות. גם אני הוקסמתי משפע האורות. כיוון שראיתי מלא סרטים אמריקניים יש לי הרגשה שאני מכירה את סעודת החג ואת המשפחתיות שנלווית לה.  (המשפחתיות הרי מוכרת לי היטב מחגים יהודים).

האמנם המסורת הפופולארית היא הדרך להכיר תרבות או דת אחרת?

כישראלים חג המולד חדר אל החיים שלנו כמסורת 'נמוכה', פופולארית, ואיתה בא גם הערבוב התרבותי הגדול. בסילבסטר בשנה שעברה, כשהבן שלי היה מ"כ בשרות סדיר הוא קיבל sms מחייל בדואי שהיה איתו בצוות: "שתהיה לך שנה טובה ומתוקה, עם המון דברים טובים כמו גרגרים של רימון".

הבנתם? בדואי שולח ליהודי ברכות לשנה חדשה נוצרית ומערבל בה מסורת המוכרת לנו מימי התלמוד. נכון, זה מעורר חיוך אבל מבט רציני מבין שזו הרב- תרבותיות מהסוג הרדוד ביותר. כמו ציון של שנה אזרחית שמתמצה לרוב ללילה רווי אידי אלכוהול, וצילומי נשיקות נטולות אינטימיות ברגע ההוא ב12:00.

ויש בארץ גם אלפי משפחות של עולי חבר העמים לרבות מהן יש בימים האלה עץ אשוח שהוא זיכרון מן המולדת, אבל בה בעת ילדיהם הביאו חנוכיה הביתה וגן כתר עם נר ושירים וסיפור על ניצחון. גם זה, איך לומר, מסמן בעיני ערבוב בעייתי, גם אם בעיני עצמם ואף להלכה הם יהודים לגמרי. ואני יודעת, יש מי שחושב שסילבסטר לרוסים הוא רק כמו מן מימונה של מרוקאים.

זה לא שאני מתגעגעת  לימים בהם היו טובים ורעים כמו ביאליק שתיאר את ההבדל בין עשיו הנוצרי ליעקב היהודי   "עֵשָׂו מַשְׁכִּים לְבֵית הַמַּרְזֵחַ,/ חָבִית מַשְׁקִים מִפִּיו תִּתֵּן רֵיחַ" לעומת  "יַעֲקֹב מַשְׁכִּים לְבֵית הַתְּפִלָּה,/ נוֹתֵן לְיוֹצְרוֹ שֶׁבַח וּתְהִלָּה" ברור לי שגם בימים ההם זה לא היה לגמרי מדויק.

אלא שאני מחפשת מגע עמוק עם תרבות, שאבין אותה בגלל היסודות האנושיים והרוחניים שלה.

יש לי זיכרון של רגע כזה:  זה היה כשהתוודעתי לפרשנות הנוצרית ששמעה בפסוק  "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל  ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" שילוש. כל כך פשוט: ה'/ אֱלֹהֵינוּ/ ה'. הפסוק היהודי ביותר נלקח ממני, יותר הוא לא היה רק שלי.

מגע תרבותי מסוג כזה מטלטל כי נוגע בליבה וככזה הוא מעורר איום והתרגשות, סקרנות וחשש והוא רומז על  עומק השיחה בת אלפיים השנים בין היהדות לנצרות.

בשישים שנה האחרונות ליהדות קול צלול והגמוני בארץ זו מדינת היהודים ונדמה שאין בלתנו. מצד שני,  הגלובליות רדדה את הדתות  כולן לתרבות לא מאיימת.

בדרך נלקח מאיתנו מגע עמוק יותר עם הוויה דתית ואנושית אחרת ששונה מאיתנו אבל בסופו של דבר גם דומה לנו.

האמנם כדאי לוותר על המגע הזה? אני לא בטוחה.

 

להמשך הפוסט

על מחקר תאי הגזע ומטילות ביציות הזהב

חנה פנחסי | 18.12.2012 | 20:33

מוסף הארץ מפרסם כתבה מלאה בגאווה ישראלית, ואני מתעצבנת.

נדלג לשורה האחרונה: מחקר תאי הגזע בישראל פורח בין השאר כי בישראל יש חוק דרקוני של תרומת ביציות שפוגע בנשים כדי לקדם מחקר של חברות שעניינן כסף. וזו הכתבה.

ואם אתם עוד איתי, בואו נתבונן קצת יותר מקרוב:

ישראל  ממוקמת ראשונה בעולם במספר מחקרים על תאי גזע. בכתבה מופיעה תמונה של פרופ'  בחלוק לבן, על כסא מעבדה. המון הבטחה. בצד הדברים רשימת שמות של חברות שעוסקות בתחום תאי הגזע. Wow.

 אבל רק רגע. רגע לפני שאתם מתמלאים גאווה ישראלית מצויה אני מציעה שנשאל מאיפה בדיוק מגיעים למעבדה הזו "תאי גזע"? אז זהו. שתאי הגזע, אלה שיביאו לפריצות דרך רפואיות בכל תחומים מגיעים מביציות של נשים. ובלשון הכתבה: "תעשיית טיפולי הפוריות הענפה בישראל שתורמת את חומרי הגלם למחקר".  שמעתם: תעשייה וחומרי גלם.

אז מאיפה יש לכל החברות האלה כל כך הרבה ביציות?? לתרום ביצית, אתם מבינים, זה לא בדיוק תרומת זרע. מי מוכנה לתת ביציות במחיר הרדמה כללית, התקפת הורמונים  שיציפו את גופה לגירוי השחלות וסכנות רבות נוספות שעוד לא יודעים אותן? 

והרי התשובה: לישראל חוק דרקוני של תרומת ביציות:

זה לא התחיל כך, ההתחלה היתה סבירה. ועדת הלפרין (שהוא פרופ' ורב) המליצה על  פיקוח על תרומת ביציות. אבל כשנחקק החוק  נפרצו כל הגבולות שהציבה הועדה והמירוץ להשיג ביציות החל. (כן, כן דמיינו לוביסטים בחולצות מחויטות מחזיקים תיקיות מלאות נתונים מוטים)

תחשבו רגע: למה שאשה תתרום ביציות? סתם ככה, מתחשק לה? כנראה כי היא זקוקה לכסף. ולכן החוק מתיר לתרום לא רק לאזרחיות ישראל אלא גם לאחרות כלומר לעניות מרחבי העולם, לעובדות זרות, מסתננות או פלשתינאיות. כל מי שאין לה ברירה הרופאים יציפו את גופה בהורמונים.

אלה רופאים שהנאמנות שלהם איננה בהכרח לנשים אלא גם למחקר, ליתר דיוק לחברות שמשלמות להם. והמדינה- עומדת מנגד. והחֲבָרות דאגו לעצמן. בעוד ועדת הלפרין המליצה  למשל ש"הגירוי השחלתי יעשה תוך הקפדה על כללי הזהירות המתחייבים למניעת גירוי יתר שחלתי" בחוק – מחויבות זו נעלמה.

החוק אפילו לא מחייב ליידע את האשה שהביציות שלה מיועדות למחקר. נניח שבחורה בת 20 (כן, זה הגיל המינימלי. בעצם, למה לא 18?)  חושבת שהיא תורמת את הביציות שלה לאשה עקרה. ע"פ החוק רק לאחר שנשאבו ממנה  הביציות בא אליה הרופא ואומר לה: תשמעי, יש לך אחלה ביציות ויש לנו עודפים ממך. תחתמי פה ופה והביציות שלך יועברו למעבדה שתחקור מחלות איומות. מה את אומרת?

היא לא יודעת כמה ביציות לקחו לה, איך זה קשור להורמונים שקבלה, ואיזה השפעה יש לזה לטווחים ארוכים.  ואומרים לה את זה רק אחרי שכבר עברה פרוצדורה רפואית לא פשוטה. מה ציפית שהיא תחליט. בכל  זאת, יש לו חלוק לבן. נראה אותה אומרת לא לחוקרים שכבר שאבו ממנה את ביציות הזהב ומסבירים לה שבזכותה ירפאו חולים ממחלות קשות.

וטוב ששאלתם, אין ביטוח רפואי לאשה שתורמת, וגם לא משלמים לה סכום משמעותי.  אלא רק פיצוי –  עלק -על הסבל. אה, כן, ואפשר לשלול ממנה את התשלום הזה אם נניח החליטה פתאום, הטפשה, שהיא לא רוצה שאשה אחרת תלד ילד מהביציות שלה.

יש כאן ניגוד עניינים מובהק: יש רופא והוא רוצה ביציות ויש אשה שתלויה בו. היא צריכה כסף או רוצה לתרום ביצית לאשה עקרה. וכאן נכנס החוק שלא מגן על האשה ונותן לרופאים המון כח. לא קשה לדמיין איך זה קרה. איך לובי של חברות לחש על אוזנם של חברי כנסת. והכל הסתדר.

למי אכפת מהנשים האלה. העיקר שכולנו נשמח בהישגי המחקר הישראלי.

מי אמר ניסויים בבני אדם ולא קיבל. זה קורה. כאן ועכשיו. ואנחנו  כל כך גאים בעצמנו.

הבלוג  נסמך על הנתונים מן המאמר: נוי (קניון), סמדר ;  מישורי, דניאל; השש יאלי (2007) "אווזות מטילות ביציות זהב: הצעת חוק תרומת ביציות התשס"ז רפואה ומשפט, 36, יוני 2007.

לאחר פרסום הפוסט קיבלתי מסיגל תגובה שאני רואה לנכון לפרסם:

אם תבדקי בכל בתי החולים בארץ שעושים טיפולי פוריות תגלי שאין תורמות ביציות בארץ ובטח לא כפי שכתבת. החוק "הדרקוני" מראש מטרפד את עניין תרומת הביציות בגלל הקשייים שהוא מערים על התורמת (חוות דעת פסיכולוגית, תעודת יושר מהמשטרה, ושלא נדבר על התהליך שצריך לעבור).

יותר מזה – פעם הרופאים היו מציעים לנשים שבמילא עוברות טיפולי פריון שאת חלק מהביציות שנשאבו הן ייתרמו לנשים שזקוקות לכך, והיו נשים שהסכימו (חברה שלי לפני כשתים עשרה שנים תרמה כמה ביציות לאשה כזאת, היא עשתה מצווה ענקית וגם קיבלה תשלום), אבל היום רופאים כבר לא מציעים ונשים לא מוכנות לתרום אף לא ביצית אחת לא לאשה אחרת ובטח שלא למחקר.

המניעים של נשים בחו"ל לתרום הוא כספי והן מקבלות על זה תשלום יפה (לי עולה כל תרומה שאני מקבלת 35,000 ש"ח). אף אחד לא אונס את הבנות לתרום ביציות אז למה לעשות סתם פרובוקציות?

 

ותגובתי בקצרה: 

אני מודה לסיגל על התגובה. לא ידעתי שהחוק לא הצליח להביא נשים לתרומת ביציות.

ראשית, אני יכולה להבין את הסירוב של נשים לתרום ביציות. שנית, תרומת ביציות ממניעים כלכליים נראית לי עניין שראוי לדיון ציבורי, ושלישית, אף שהוא לא ממומש יש בעיני מקום לבקר את החוק הישראלי ואת החריגה שלו מהמלצות ועדת הלפרין.

להמשך הפוסט

אַבָּא-פִּיל ויַלְדָּה מַזְלֵג – איך (לפעמים) שירי ילדים הם מי שאנחנו

חנה פנחסי | 10.12.2012 | 22:33

אתם בטח מכירים את השיר "פִּיל-פִּילוֹן אַפּוֹ אָרֹךְ, לֹא יֵדַע כֵּיצַד לִדְרֹךְ" זו קלאסיקה שהלחן שלה מממש את הפיליות. בכל סיום של שורה יש ירידה של טון אחד: "אַפּוֹ אָ-רֹךְ" או "כֵּיצַד לִדְ-רֹךְ"
בכל ירידה  כזאת נשמע הצעד הפילי הכבד, והרגל העצומה נוגעת בארץ. בתור אמא צעירה מצאתי את עצמי תמיד שרה את השיר לאט, כאילו שרה בקול נמוך בעל כרחי בקצב של פילים.

זה שיר נורא. יש בו אמא חמה, מכילה ומעודדת שמאד רוצה ללמד את בנה ללכת: "פִּילִי, פִּיל! קוֹרֵאת לוֹ אִמָּא, רוּץ אֵלַי! צְעַד קָדִימָה!" אבל זה לא באמת משנה, אין לה כל השפעה:  "וּפִילוֹנִי לֹא יִזְכֹּר , אֵי פָּנִים וְאֵי אָחוֹר". רק אבא, אבא הוא זה שמזיז את העניינים  שימו לב:

"אַךְ הַסּוֹף הָיָה מַבְהִיל! בָּא הַבַּיְתָה אַבָּא-פִּיל! פִּיל-פִּילוֹן נִבְהַל מְאוֹד וּמִיָּד הִתְחִיל לִצְעֹד!"  (סימני הקריאה במקור)

אבא בא מבחוץ, הוא מפחיד מעורר מורא אבל משמעותי, והוא אשר מניע את ילדו לפעולה. מרדכי זעירא כתב את מילים והלחן המשלימים זה את זה  באופן מופלא בשנות ה-30 של המאה הקודמת. והשיר הזה כנראה שיקף את הציפיות מהמשפחה הישראלית במשך שנים ארוכות. תארו לכם, בערך  50 שנה חולפות וחוה אלברשטיין מציעה ביצוע מקסים לשיר הזה 

אבל מאז קרו כמה דברים, בהרבה מישורים של החיים, ואחד המופלאים שבהם הוא נורית זרחי. היא  גאון. אני מתאפקת ונותנת רק דוגמא אחת.  שימו לב למהפכה שבשיר הבא:

יַלְדָּה מַזְלֵג וְיַלְדָּה כַּף / נוּרִית זַרְחִי

יַלְדָּה מַזְלֵג הָיְתָה דּוֹקֶרֶת,
תָּמִיד כְּשֶׁהָיְתָה עוֹבֶרֶת.
יַלְדָּה מַזְלֵג הָיְתָה נוֹעֶצֶת
בְּכָל אֶחָד מִלָּה עוֹקֶצֶת.
תָּפְסוּ אוֹתָה אֲנָשִׁים בָּאַף
וְהָפְכוּ אוֹתָה לְיַלְדָּה כַּף,
וְכֻלָּם מָחֲאוּ כַּף
וְיָצְאוּ בְּמָחוֹל.

אַךְ הִתְבָּרֵר אַחֲרֵי הַכֹּל,
שֶׁעַכְשָׁו אֵין לָהֶם בַּמֶּה לֶאֱכֹל:
לֹא עוּגוֹת,
לֹא בָּשָׂר,
לֹא דָּגִים,
לֹא יָרָק.
וּבֹקֶר וָעֶרֶב וְצָהֳרַיִם
הֵם אוֹכְלִים אַךְ וְרַק
מָרָק.

השיר הזה נפלא כי הכף והמזלג מדוייקים בו כל כך. בטבעה הכף מכילה, והמזלג בטבעו נועץ, הנה היחס האולטימטיבי בין גבריות ונשיות. אבל גם הלשון נענית לחלוקה הזו: הכף עמוקה וחמה בִּּלְשוֹן נקבה והמזלג חד ומתכתי בִּּלְשוֹן זכר. וזה לא שכל שם עצם בלשון זכר מתאים לתוכן כמו במקרה הזה (שַד למשל היא דוגמא הפוכה לאיבר נשי מאד בלשון זכר) אבל כאן, בכף ובמזלג,  מתלכדים יחד הצורה הזכרית והנקבית של הסכו"ם עם העברית.

בשיר פיל פילון, זה פשוט קורה. ככה זה, יש אבא פיל קשוח ואמא שנשארה בבית והיא רכה. נורית זרחי מספרת בדיוק מי האחראי לחלוקת התפקידים. שימו לב: "תָּפְסוּ אוֹתָה אֲנָשִׁים בָּאַף
וְהָפְכוּ אוֹתָה לְיַלְדָּה כַּף" האנשים שהם בעצם ְ"כֻלָּם" שבסופו של דבר "מָחֲאוּ כַּף" כשהפכו אותה לילדה כף, ו"הֵם" שעכשיו אוכלים רק מרק. הריבוי הזה חמקמק מאד וגם גדול  ובולעני ונורית זרחי רוצה שגם ילדים יבינו שהוא הקובע את סדר היום.

והילדה הזאת, אנחנו מכירות אותה: עוֹקֶצֶת, נוֹעֶצֶת, דּוֹקֶרֶת. כשהיא בחרה בחריפות היא כבר לא יכולה לבטא רכות ההתמסרות ההכלה. ככה זה כשלא הולכים בתלם. או -או

אבל זרחי בעיקר מתעלמת מהמחיר האישי הכבד, והיא מתעקשת להצביע על ההפסד של העולם כי עכשיו אנחנו אוכלים "אַךְ וְרַק מָרָק" בתוך ה'מָרָק' שומעים את ה'רַק'. רק מרק.

וממש אפשר לשמוע את התגובות של מי  שהסבו לשולחן: מה, רק מרק? וזהו? מסתבר שכולנו הפסדנו, וכנראה שרק עם מרק, נשאר רעבים, ביותר ממובן אחד. וזו, יש לומר, אמירה נוקבת.

ובכל זאת, שיר כזה עוזר לנו להבין כמה נשתנינו לטובה מאז ימי פילפילון. ועכשיו יש גם אתגר, כי את השיר על פילפילון אנחנו מכירים בגלל המוסיקה הנהדרת. וצריך מאד מאד מוסיקה מיוחדת לשיר של נורית זרחי. רונה קינן, מה את אומרת??

 

להמשך הפוסט

על מאסטר שף, פמיניזם, והיסטוריה של ימי הביניים

חנה פנחסי | 04.12.2012 | 17:16

 

יש רגעים מפתיעים בהם האקדמי פוגש את הבהיה בטלויזיה. השבוע מתוך העייפות של היום היה נדמה לי שלידי שקועה בספה יושבת קרוליין ביינום. קרוליין – שבהערות שולים היא Bynum  – היא  היסטוריונית של ימי הביניים. משעמם? נדמה לכם. במהלך אותו יום, לפני הטלוויזיה, קראתי ספר שלה ובו היא מחלקת את העולם לנשים "מכינות מזון" ולגברים "אוכלים" ואלה הופכים להיות משקפיים דרכם היא מפענחת את העולם. 

באותו ערב דמיינתי אותה יושבת לידי. הסתכלנו על מאסטר שף, שתינו משהו, אכלנו משהו ודברנו. כמו חברות. וקרוליין (Bynum, זוכרים?) אומרת בהתלהבות: "תראי איך מיכל הזאת  אוכלת, פותחת את הפה גדול גדול ואוכלת". ואני מיד מראה התמצאות: "איך היא חצתה את הגבול מהמאכילה אל האוכלת, ותראי איזה תיאבון, היא נהנית! שמת לב שהיא לקחה ביס ענק מהקצפת ואחריה ביס בשר ולא זוהתה הבעת אשמה?! " (ולעצמי אמרתי: והיא אוכלת אותם אחד אחרי השני, אבוי – אני חושבת ולא אומרת דבר – ביינום נוצריה)

 "את יודעת מה" מראה ביינום התמצאות גם בהווה "אולי האכילה הזו נסלחת לה כי היא נשארת רזה גם בעונה שלישית?" ואני מאבדת את הנימוס: "באמת, למה ההיפופוטמיות של רושפלד נסלחת כאילו הייתה הכרח המציאות? אשה שנראית כמוהו לעולם לא הייתה על מסך"

 פרסומות. אני נגשת למטבח מחממת מים לקפה חמישי הערב, אבל מי סופר. "תראי" אני אומרת לה בקול רם מהמטבח, שלא תרגיש שם לבד עם החיילת האתיופית בפרסומת: "מלא גברים מבשלים במאסטר שף, אז היינו יכולים לחשוב שזו פריצה, כי התפקידים משובשים אבל למען האמת, זה ממש לא זה". אני צועדת אליה בזהירות עם שני ספלים רותחים, "הטייס מבשל להנאתו, הוא כבר הוכיח שהוא גבר גבר" הקפה שלה טפטף קצת "והנשים – מבשלות את המשפחתיות, את האבל והשמחות. אצל הגברים זה תמיד איזה חלום, פינוק, התמחות ואצל הנשים משהו יסודי הכרח שהופך לעונג, ואני נזכרת בשאריות על השיש ומוסיפה: "איכשהוא יצא להן לשכלל את הטבעול והפתיתים"

ועוד כמה רגעים המשכנו,  קרוליין בינום ואני ללהג על הדוסית המקצוענית מתקוע ועל הערביה התורנית (אין גבר ערבי במאסטר שף,לא להגזים) וביני לבין עצמי הבנתי כמה חמקמק העסק הזה. גם כשגברים מבשלים ונשים אוכלות, משהו בתוכנו נותר כשהיה. התפקידים מסרבים להתהפך כי בראש שלנו הכל עוד מידי, מידי מקובע.

בבוקר אני חוזרת אל הסיכום של הספר על ימי הביניים: "באמצעות המזון ניתנת לאשה שליטה בעולם המסורתי. זהו כלי רב עוצמה להשגת שליטה בחייה, בחיי הסובבים אותה ובעולם הדתי" שליטה??

ואני שואלת את עצמי למה לא סיפרתי לביינום שכל-כך הרבה שנים חלפו מאז לקחתי על עצמי את התפקיד שהועידה לי בספרֶיָה על ימי-הביניים. אני מאכילה ואני מרגישה את האחריות ולרוב, אני לא נהנית. איכשהו אני מבקשת לשכנע את עצמי שעם האוכל שהכנתי באה גם הזנה אחרת, זו החיונית יותר. אולי. ואני תוהה כבר שנים עד כמה זה הכרחי.

אני מנסה להיזכר, מתי מכינים לי מזון? מתי מאכילים אותי? אולי זה רק ברגע הזה, בבית קפה ירושלמי כשהמחשב פתוח, והמלצרית מתקרבת עם קפה. ועוגיה.

 

להמשך הפוסט

האם לעצור טרמפ לאשה ערבייה?

חנה פנחסי | 28.11.2012 | 15:09

אני נוסעת בכביש 60 לכיוון ירושלים לפני עוד שתי מנהרות וגשר. אשה ערבייה עומדת לצד הכביש, ידה המהוססת נשלחת לעצור טרמפ. יש לצדה ארגז עמוס ומכוסה. אולי אלה עלי גפן או קישואים. זה כביש של מתנחלים ופלשתינים. בשביל רוב ישראלים כביש 60 מחוץ לתחום, למרות הכביש המושקע עדיין כאן מידי שטחים. מידי דוסי, מידי ערבי.

להמשך הפוסט