פוסטים בנושא: אמהות

על הסוד של רחל עזריה מעירית ירושלים

חנה פנחסי | 17.06.2013 | 12:01

תשמעו סיפור: מנהיגי קהילת בני ישורון (BJ) ) במנהטן קובעים פגישה עם רחל עזריה, חברת מועצה בעיריית ירושלים מסיעת ירושלמים. הם שמעו על המאבקים שלה לירושלים פלורליסטית, מאבק הצהרונים, מאבק בהדרת נשים ועוד, והם מבקשים להבין דרכה מהי פוליטיקה חדשה.

יש לעזריה שלושה ילדים ותינוק. שעת ערב, והיא צריכה להיות בסקייפ עם ניו יורק. בעלה במילואים, ואבא שלה מגיע אליה, לדירה בקטמונים, כדי לעזור עם ארוחת ערב ומקלחות. היא מגיעה עם קצרת נשימה מראיון אחר בתכנית טלוויזיה ומתיישבת מול מסך המחשב כדי לדבר עם האמריקאים. הבדלים של שבע שעות, אתם יודעים, הם באמצע היום.

השיחה מתחילה. פתאום, התינוק הקטן בוכה. אופס. היא מבינה שהוא צריך לינוק והשיחה בסקייפ כבר התחילה. כבר מדברים על החזון שמתגבש, על הרוח הירושלמית. תנועה קטנה של המצלמה של המחשב. היא לוקחת אתה תינוק ומיניקה אותו, כשהם לא רואים. היא חצויה, הראש בניו- יורק עם מילים כמו שינוי חברתי, פוליטיקה מקומית, התחדשות יהודית והגוף מיניק.

זה המצב הנשי. הנה היתרונות של הטכנולוגיה, אפשר להיות בבית וגם בעבודה, אבל גם פיצול נפשי עמוק.  כי הסיטואציה הזו היא בעיני התחלה של תשובה אבל גם שאלה על דברים שטרם התמודדנו איתם.

אבל אולי היה רצוי שסיפור הזה ישאר בסוד כי רחל עזריה בעיצומו של קמפיין בחירות למועצת עיר הנצח, ולא ברור שאימהותה היא משאב כי עדיין, בודאי בירושלים גבר הוא אבא טוב בגלל שהוא עובד ואשה היא אמא טובה למרות שהיא עובדת.

ולכן, ביוטיוב  תמצאו סרטון ובו נפתלי בנט בטיול משפחתי עם מנשא תינוק על הגב, ונשים כמו רחל עזריה צריכות להזהר מאד שלא ירדו להן נקודות כשבתמונה בעיתון תשתקף אימהותן. מייד עולות תהיות: איך היא תגיע לכנסת כשהתינוק הזה יהיה חולה? או לחילופין, אם היא פוליטיקאית איזה מן אמא היא, כלומר, למה להצביע לה? אמרו כבר לפני: המונח "אשה עובדת"  נושא קונפליקט, והצירוף "איש משפחה" משדר הרמוניה.

ואני, בכל זאת,  חשבתי שכדאי החבר'ה בניו-יורק ידעו מזה, וגם המצביעים בירושלים. כי מי שחיה ככה, מי שמחזיקה את המורכבות בעיר אבל גם את המורכבות שבין הפרטי לציבורי יודעת משהו על חברה טובה יותר. ואולי כדאי שאחרי שבנט קורא לנו אחים, נקרא אנחנו לנשים כמו רחל עזריה: אחותי.

להמשך הפוסט

אמא יש רק אחת? אז זהו, שלא.

חנה פנחסי | 10.02.2013 | 10:06

כשאנחנו אומרים ש"אמא יש רק אחת" אנחנו מתכוונים לבלעדיות הזו, שהיא הכח העצום של האימהות, שבגללה, בין השאר, טכנולוגיות הפריון הולכות ומשתכללות והחברה הישראלית מכניסה לפינה נשים שלא מצליחות או לא רוצות להרות ולהפוך אמהות. דווקא לכבוד יום המשפחה  חשוב לי לגלות שכשחושבים על העניין הזה ברצינות מגלים שזה לא נכון:יש לכולנו- הרבה יותר מאמא אחת.

תשאלו כל אשה (וכל אדם) למי עוד, חוץ מאמא ביולוגית, היא היתה קוראת אמא? תראו איך עולים תוך רגעים ספורים שמות רבים, וסיפורים מופלאים.

אני נזכרת בידידה שגדלה בדרום-אפריקה וספרה על המטפלת השחורה שלה שבגללה, היא יודעת היום, יש בה אמונה דתית כי האמונה של הנוצריה שגידלה אותה מהרגע שנולדה חלחלה עמוק אל היהודיה שהיא היום. ואני חושבת על תלמידה שלי שסיפרה כמה כח קיבלה מאמא של חברה שלה שדיברה איתה באופן גלוי על עניינים אינטימיים שלא העיזה לדבר עם אמה. ויש לנו אחיות גדולות ודודות, ונשים שהכניסו אותנו לעבודה, ושכנות מבוגרות שנוכחות לאורך שנים בחיינו, ולפעמים סבתא היא גם קצת אמא, ובחמולות של פעם היו הרבה מטפלות, והכל היה רך יותר מנקודת מבטם של ילדים.

ובעצם זה כל כך הגיוני כי הרי אף אמא לא יכולה לענות על כל הצרכים שלנו, הרגשיים והערכיים, אלה שקשורים לדימוי גוף, להשקפת עולם, לטעמים ואהבה, להתפתחות מקצועית ועוד המון מכל השאר. ולאימהות  יכולה להיות הקלה רבה מהמחשבה שאינן נושאות בעול הזה של הציפיות האינסופיות של הילדים לבדן.

את הרעיון המופלא הזה קראתי בעמוד האחרון בספר של  ברברה כץ רות'מן, וכך היא אומרת בתרגום לעברית:

"הרבה נשים אומרות לי שהן רוצות שהילדים שלהן יקראו להם 'אמא!', הן אומרות שסוזיות וברברות יש המון, אבל לילדים שלהם יש רק אמא אחת. זה לא נכון. אני  אחת ויחידה, אומרת כץ רות'מן, אבל  –  (ואת זה קשה לתרגם)

 but lots of people can and do mother my children. Bless them all.“

איך לעזאזל לתרגם את המשפט הנהדר הזה?  כץ-רות'מן אסירת תודה לכל מי שחולקים  איתה את העומס, האחריות ומעט מהכבלים של האימהות. ואצלה, באנגלית, הדאגה לילדים היא של אנשים בכלל, גברים ונשים ש mother my children 

אבל אני יודעת שזה לא ממש פשוט. אני זוכרת קבוצה שהנחתי פעם ובשיחה פתוחה ורכה ספרו המשתתפות על נשים שפגשו בחייהן שהן כמו אמהות עבורן. אבל ברגע ששאלתי איך הן מקבלות את המחשבה על האמהות הנוספות שיהיו לילדים שלהן – חלק מהן נבהלו מאד. נישלו אותן, מישהו לקח להן את התפקיד. ואז עולה השאלה: מה נשאר לנו כשהאימהוּת, עם הפנטזיה שיש בה על בלעדיות – נלקחת??

הרעיון של נטילת הבכורה מההורים הביולוגים מוכר מאד גם בתוך המסורת היהודית דווקא מצד האב, ויש בו היגיון רב. כשהמשנה אומרת שאדם חייב להחזיר דבר שמצא קודם לרב שלו ורק אח"כ לאביו, היא מסבירה מדוע: "שאביו הביאו לעולם הזה , ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא". במילים אחרות: ההורים נותנים את החיים עצמם, הרב או מבוגרים שנוגעים בנו עמוק , mothering, נותנים את טעמם.

הרעיון הזה, של המשנה ושל ברברה רות'מן מרחיב את המושג משפחה, ומיטיב עם ההורים, הלידים והחברה כולה. אז אולי אם נדע שאנחנו אמהות גם של ילדים אחרים ולא רק של הילדים שלנו, נוכל, באופן קצת יותר רגוע לוותר על שליטה בלבם של ילדנו ולטעת את עצמנו בלבבות אחרים לאורך החיים.

להמשך הפוסט

זהירות, זה טבעי!

חנה פנחסי | 30.01.2013 | 10:15

כשאומרים לי "זה טבעי" אני נדרכת, זה נשמע לי מסוכן. מישהו רוצה לקחת לי משהו.

מה שמתכוונים לומר הוא: ככה זה צריך להיות, וכל אפשרות אחרת היא בגידה במי שנועדנו להיות. בטענה הזו אני כופרת מכל וכל.

הרי יש כל כך הרבה רגעים בהם אנחנו יוצאים כנגד הטבע. בעצם, השירה וכל הסכרים, והמכוניות והפיסול ורפואת השיניים, והחשמל הם מאבק איתנים בטבע. קוראים לזה תרבות. ועוד לא אמרנו מילה על מוסר שגם הוא כל מה שמעבר ל'טבע' שלנו. גם כשהתלמוד אומר: "אילמלא לא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול, גזל מנמלה…" הדגש צריך להיות על היינו למדין. לא נולדנו ככה.חתולים אולי צנועים, אנחנו לא.

והשימוש הזה במה ש'טבעי' הוא חמקמק, כי כמו בכל ויכוח ראוי לשמו, כלומר תרבותי, כנגד כל הוכחה לטבעיות אפשר להביא טיעון נגד. נגיד משפחה: אבא-אמא-ילד זה ככה, בטבע? אבל הנה, גם הומואים ולסביות יש בטבע, שמו לב לרשימה של חיות שיש להן התנהגויות "לא טבעיות" וביניהם, ידעתי שתשאלו, גם יונקים.

 

גם השימוש מ"שמאל" בטבע מטעה. למשל, הזכות הטבעית לקניין היא לא באמת טבעית. בטבע, אין קניין. זכות הקניין היא זכות מוסרית ומוסר הוא קודם לכל אנושי או אלוהי  בטח לא טבעי. לטובת המוסר לוקחת התרבות מהטבע את כוחו החד משמעי.

וכשאומרים לךְ שבטבע אמהות שומרות על הילדים,או שבטבע הזוגיות היא כזו ולא אחרת, גם זו בחירה תרבותית כי גם בטבע יש המון מודלים: אפילו שלאה גולדברג ספרה לנו על קוקיה מפקירה הבנים – בכל זאת הקוקיה מצליחה להעמיד צאצאים מאות בשנים. ובעצם יש בטבע גם גילוי עריות, וגם זנים שאוכלים את צאצאיהם הם פרי של הטבע.

 

ניסיוני מורה כי ההצבעה על הטבע תמיד טעונה אנג'נדה. כמו למשל השאלה שנשאלה – שימו לב-  בהקשר רוחני:  מה ההבדל בין גברים, שזרעם מיוצר כל הזמן, לנשים, שכל ביציותיהן מיוצרות לפני שהן נולדות? האם זה אומר שאין לנו, הנשים, לאן להתפתח? שאנחנו יציבות יותר? שהכל כבר בתוכנו build in? למדתי להיזהר: כשאני רק שומעת שאלות מסוג זה אני יודעת שמישהו עומד לדחוף אותי  או מישהו אחר לפינה.

וכך גם עקרון הרצף שהיה אופנתי וטען בשם האבולוציה כיצד נכון לגדל ילדים כדי שיהפכו מבוגרים מאושרים, כאילו הגדרת האושר עצמו  לא מתחלפת כל כמה  שנים, וכאילו 'הרצף' עיוור לשאלה מי אמור לוותר על החיים שמחוץ להורות על מנת להגשים את המודל שלה.

נכון, קשה לשמע שאהבת אם איננה היא טבעית. היא לא. אנחנו יכולים לטעון שהיא חשובה לנו מאד, שהיא מעניקה טעם ומשמעות לחיים אבל היא לא טבעית לי כמו מצמוץ או נשימה. גם כשאני מכריזה כי הילדים (הנהדרים) שלי הם נשמת אפי, זו מטפורה.

ולמה לחוש נסיגה כשאנחנו מבינים שכל זה תרבות? למה נדמה לנו שדיבור על  תרבות מחליש את הטיעון?? תחשבו על בגדים המבחינים אותנו מן החיות.  אם לבוש הוא מעשה תרבותי האם מישהו מאיתנו מרגיש שהיה לו קל לוותר על המעשה התרבותי הזה ולצאת עירום לרחוב?? הרי כל המאבקים הגדולים למען עולם טוב יותר הם כנגד נטיות תרבותיות רעות. הלוואי שהיו רכות וגמישות יותר לשינוי.

ובכלל מאיפה אנחנו מבינים בטבע? תמיד לא מזיקה קצת ענווה: שהרי מה שחשבנו שטבעי כל כך אתמול כמו חלב פרה מסתבר היום להיות אבי כל הרעלים, וגם המוות והמחלות כולל מחלות הנפש, והיופי, והכיעור יש להם ביטוי עשיר בטבע.

אז בפעם הבאה שמישהו אומר לכם: זה טבעי, תזהרו, אין שם שום הבטחה לחיים ראויים יותר, או  לזה שנהיה יותר בני-אדם. כי להיות מענטש, זה לא טבעי, זו עבודה קשה.

להמשך הפוסט