פוסטים בנושא: מכון הרטמן

על ארי שביט ופסימיות

חנה פנחסי | 29.01.2014 | 14:44

לא קראתי את ספרו של ארי שביט הארץ המובטחת, טרם הספיקותי, ואני מתחייבת להשלים את הקריאה בהקדם, אלא שקראתי שתי ביקורות אחת משמאל ואחרת מימין והדמיון ביניהן צד את עיני. מימין כותבת פרופ' רות ויס מהארוורד באתר מידה המזוהה עם הימין, ומשמאל יוסי ביילין במוסף ספרים של הארץ.

שניהם מאשימים את שביט באותו דבר: בייאוש ובפסימיות. משמאל, יוסי ביילין מציב את 'הארץ המובטחת' לצד 'הזמן הצהוב' של גרוסמן ו'פה ושם בארץ ישראל' של עוז ותום שגב  אבל בסיכום הוא מצביע על הפסימיות עמוקה העולה מהספר, שניכרת בו ארומה של יום הדין. בעדינות מעיר ביילין כי שביט שואל האם תתקיים ישראל בעוד 50 שנה? ולא עונה. בשורה האחרונה הוא ממליץ: אסור לקרוא בספר לפני השינה. 'לפחות לא לישראלים'.

בעיני רות ויס שביט מונע מאשמה. הוא מתייחס ליהדותו כ'נדון הנושא בעונשו', לדעתה חסר לו ביטחון מוסרי והיא לא מוצאת ראיה כלשהיא "לקיומה של תחושת הזהות העוצמתית שאפשרה ליהודים בכל הדורות לשרוד לנוכח תוקפנותם של אחרים". (ראו כאן המקור באנגלית)

בעיני, ההכרעה להיות פסימי בישראל של היום היא מעט מפונקת. יאוש בישראל 2014 על ההון האנושי, התרבותי, הכלכלי (וכן, גם הצבאי) שלה?? ב100 השנים האחרונות נאבקו בוני הארץ בכל כח בייאוש שתקף אותם, על אף שרציונאלית היה סביר יותר להתמסר לאובדן התקוה מהמון סיבות. ולא שלא אבדה התקוה לעיתים, אבל היה להם 'אף-על-פי-כן'.

האמנם יותר עמוק, אמיתי, כן, ומפוקח יותר לראות שחורות, לחשוב שארצנו "הולכת פייפן"?

ארי שביט ודאי מזדהה עם כותב משלי שקבע "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם", כי בסוף בסוף השאלה היסודית היא לא כלכלה או ביטחון או גבולות אלא ערכים ראויים ורוח שלטובתה מגוייס הכל. אז מי, באמת, אמור להציע לנו חזון? האם זה תפקידו של האינטלקטואל? איש הרוח? היוצר?

לקראת כנס שנתי במכון הרטמן שכותרתו "בעקבות הרוח" שוחחתי עם פרופ' ישי רוזן-צבי על השאלה הזו. ברהיטות אופיינית הוא תיאר את תפקידו של האינטלקטואל מהאקדמיה החותר תחת המובן מאליו, ומאתגר באופן רדיקלי את הנחות המוצא שלנו . בעיניו שביט, למשל, הוא חלק מממסד, חבר מכובד בשבט הלבן, הדובר את ה"אנחנו". ואני תוהה האמנם יכול סגל הממסד האקדמי לפקוח את עינינו למציאות, להציע לנו חזון ראוי יותר מאשר כותבים אחרים, מחוץ לו? אני לא בטוחה. נראה שהציבור צריך לתבוע עמדה חזונית של אף-על-פי-כן שיש בה מחוייבות, אורך נשימה ואופטימיות במעגלים רחבים כי יש ממנה מעט מידי גם באקדמיה וגם מחוצה לה. אני (עוד) לא התייאשתי.

*הכנס השנתי של מכון הרטמן יתקיים ביום ראשון הבא 2.2 ויעסוק ברוח במפרשי החברה הישראל, אתגר הרוחניות, בין הרוח לגוף, מלחמת הרוח ברייטינג ועוד. 

להמשך הפוסט

למה (לעזאזל) אני בפייסבוק ועוד שאלה

חנה פנחסי | 20.01.2013 | 13:49

למה בעצם אני בפייסבוק? התירוץ המרכזי שלי הוא כי לא פעם פייסבוק עושה פלאות, ואפילו כשמקזזים את כל בזבוז הזמן זה עדיין שווה את זה.  באמצעות ספירת מלאי אני משכנעת את עצמי:

בפייסבוק אני יכולה להיות בקשר חם עם איזמרלדה, האשה מהפיליפינים שסעדה את סבתי עד שנפטרה לפני  כמה שנים. אני נחשפת לחיים שלה כמו שהם, רואה את התחזקות האמונה שלה והתפילה שלה לילד.

יחד עם האפשרות להחזיק בקשרים שהיו מתרופפים  החברתיים יש ברשת החברתית גם עזרה  מפתיעה. בפייסבוק ,לא פעם שלחתי אל שום-מקום שאלה אזוטרית על הערת שוליים בדוקטורט וקיבלתי תשובות מיידיות, מדויקות, מחזקות. כולל מראה מקום או תרגום יו-ניים-איט. נחלצתי מבדידותי דווקא באמצעות אותם חברים מרחוק.

והצצה: בפייסבוק שמעתי דברים שלא שמעתי מעולם. פעם צורפתי בטעות לקבוצה של בני משק, פליטי לינה משותפת. הדברים שקראתי שם (קצת) בגניבה היו אינטימיים כל-כך וכואבים ומרפאים.

וקרובה אל ליבי קבוצת אחת: פמיניסטיות דתיות ובה מעל 3000 חברות וחברים (רבים!) שהיא כל-כך מעניינת, ולא תאמינו כמה היא יכולה להיות אינטימית. ובה, למשל, אשה שרק אתמול ילדה מתייעצת איך ומה כדאי לה לעשות בברית-המילה של בנה, ואחרת מתלבטת באיזה דייט מותר כבר לגלות על ה'נטיה הפמיניסטית', ויש מי שבאה חשבון עם מנהל אולפנה מטריד, ויש שם כאב שתמיד מטובל בהמון הומור (לא, לא רק על חשבון הרב אבינר, אבל גם)

וחוץ מכל אלה, בכל בוקר אני נכנסת לפייסבוק עם הקפה ולומדת משנה יומית. רות קלדרון מדביקה על הקיר שלה משנה אחת (קצרה כמו שיר) ומאות החברים שלה מוזמנים להעיר, להאיר ולשאול. עד שרות חוזרת מטיול עם הכלב הקיר שלה מלא באנשים שבין לגימת קפה אחת לשניה חשבו משנה. זה אינטימי ומחכים ומצמיח. לא תאמינו מה אנשים חושבים על השאלה "איזו היא דרך טובה שיבור לו האדם" 

אבל אולי – מתגנבת ללב מחשבת כפירה-  אולי פייסבוק הוא רק מראה מצומצמת? אותו מעגל, אותם אנשים שכפול של מציאות?? אני רוצה להאמין שלא. נדמה לי שבפייסבוק אני מרחיבה את מעגל האנשים אותם אני מכירה. יש לי, הרי, חבר ראש ישיבה תיכונית, ואיש ביטוח, וחברה שמסיימת שנה א' באוניברסיטה ודוברי ערבית ואנגלית, אנשי ימין ואנשי שמאל. אבל אולי – שבה הכפירה לנקר – גם הצורך בחברים שונים ממני קשור בצורך באישור בהיותי צודקת. להסתכל על סטאטוס של מישהו ולהפטיר "אידיוט!" זה גם, אולי, חלק מהדרך שלי, שלנו להצדיק את עצמנו ובה בעת לחוש כה נאורים??

אז האם פייסבוק מקרב אותנו למי שממילא שייך לשבט שלנו? כפי האם הוא מראה תמונות למי שמעוניין בתמונות, האם הוא יראה לנו פרסומים של מפלגות שממילא התעניינו בהן, ויציע לנו הכיר אנשים שהפרופיל שלהם לא מאד שונה משלנו?

באופן מפתיע, דווקא כל בזבוז הזמן הזה שלי בפייסבוק פילס את דרכי להנחות מושב בכנס של מכון הרטמן. לכנס כותרת מבריקה "יחד או שבטי ישראל" ובמרכזו השאלה האם אנחנו, הישראלים, רק אוסף של שבטים או חברה אחת? מסתבר שפייסבוק הוא מקום מצוין לבדוק את השאלה הזו.

יהיו איתי כרישי פייסבוק אמיתיים:

אורטל בן-דיין שסטאטוס שלה גרר מעל 17,000 תגובות, וגם טל שניידר בעלת הפלוג שאותה ארצה מאד לשאול האם היא מצליחה לשכנע מישהו מעבר למשוכנעים? ואיך עומדים במתח של הכתיבה? גם הרב חיים נבון הוא חיית פייסבוק שלא ברור איך הוא מצליח להשאר רב קהילה כשהוא מעלה כמה וכמה סטאטוסים מרעישים ביום.  ויהיה גם  עידו קינן שנדמה שכל חייו המקצועיים מתנהלים ברשת ולא ברור, בכלל לא ברור לי, איך זה עובד??

ארבעת אלה וגם אני. יחד. או אולי שבטי ישראל?

ורק לידיעתכם. יש תכנה ששמה cold turkey  והיא יכולה לעזור לכם לחסום את פייסבוק מעצמכם כך שגם אם תבטיחו לעצמכם שלא תכנסו ולרגע חס וחלילה, תנסו בכל זאת להתגנב לפני השעה עליה החלטתם, לא תוכלו. אם הקלקתם על הקישור- אתם בבעיה. 

להמשך הפוסט