פוסטים בנושא: משפחה

חזרה בתשובה סטייל "הארץ"

חנה פנחסי | 03.10.2013 | 08:28

אני שומרת שבת, ולפעמים נדמה לי שאת ההבדל בין שבת ליום חול הכי קל לי להסביר באמצעות משחק הקלפים יֿניב (במלעיל). אני מודה, מידי פעם בערב אני מוצאת את עצמי משחקת יֿניב באייפון של הילדים, בוהה במסך, נאבקת ביריבים Dotan  או  Aisha (עיישה!) ומרגישה שאני נחה.

בשבת, אני לא מוותרת על קלפים, אבל אני משחקת עם קלפים אמיתיים, ונאבקת במי מבני המשפחה שמוכן לשחק איתי. בשבת יש  מגע עם קלפים ממשיים ומפגש, מתח, פנים וצחוקים, וגם צורך לחשב נקודות. משחק משפחתי, לעומת יותם ועיישה שמסיחים את דעתי ממה שקורה בבית סביבי.

אני יודעת, זה נשמע כמו הזמנה לחזרה בתשובה. תישארו איתי רגע, קוראי הארץ, ותקשיבו: בשבת לפטופים נסגרים, טלפונים מושתקים. והאמת היא שבשבילי, להוציא את השקע של המכשיר שמספק את ה WIFI לבית, זה רגע שחשיבותו הולכת ומתקרבת לזו של הדלקת נרות.

בגלל הנוכחות של המחשב והנייד ביום יום שלי, הגעתי למצב שאני מרגישה שהשבת נותנת לי תחושת חירות, באמצעותה אני יכולה לומר לעצמי שלא התמכרתי, שאני לא משועבדת. הנה ,אפשר. כי בתוכי אני חושדת בעצמי שאולי, על אף ההכחשה העקבית, התמכרתי? אולי אני לא באמת שולטת על הזמן וההיסחפות אחרי הכל?

אני מחזירה בתשובה די גרועה, כי אני מבינה ששמירת שבת משמעה קבלה של ההלכה שמצריכה רצף של אמונות ושינוי סדר חיים תובעני שלא פשוט לנמק אותו. ויותר מזה, אותה השתקה של מערכות טכנולוגיות מתאימה למשפחות, אבל אם את או אתה סתם סטודנט, קשיש, אב חד הורי, או אלמנה הרבה יותר מסובך להפרד ממסכים. עבור אלה התקשורת והתכנים שמאפשרים המסכים: מוסיקה, ותרבות ושיחה ועבודה ומשפחה וקשרים וחברים, וסרטים לא פעם מפיגים בדידות. בזה, אני לא מקלה ראש, לרגע. (וע"ע סערה במגזר הדתי בעניין המסמסים בשבת)

אבל מעבר לכל זה, התבוננות רחבה יותר במה שהשבת נותנת כשהיא לוקחת את המסכים מעלה  מחשבה על התפקיד של מסורת בתוך עולם מודרני. כשכוחות השוק חזקים כל כך פועלים על כל אחת ואחד מאיתנו, כשעולם צרכני משתלט על כל חלקה טובה אנחנו צריכים לגייס כוחות חזקים שיכולים לעמוד מולו, אלה שיש להם את הכוח. צריך להודות: למסורת יש כח כזה והוא חיוני לנו. כדאי שנשאל את עצמנו איפה יש לנו עוד כוחות כאלה, אין לי ספק שהם ישנם. המעבר מיניב אונליין ליניב בקלפים תמיד מזכיר לי שעוד אין לנו תשובה מלאה על השאלה הזו.

 

 

להמשך הפוסט

על הסוד של רחל עזריה מעירית ירושלים

חנה פנחסי | 17.06.2013 | 12:01

תשמעו סיפור: מנהיגי קהילת בני ישורון (BJ) ) במנהטן קובעים פגישה עם רחל עזריה, חברת מועצה בעיריית ירושלים מסיעת ירושלמים. הם שמעו על המאבקים שלה לירושלים פלורליסטית, מאבק הצהרונים, מאבק בהדרת נשים ועוד, והם מבקשים להבין דרכה מהי פוליטיקה חדשה.

יש לעזריה שלושה ילדים ותינוק. שעת ערב, והיא צריכה להיות בסקייפ עם ניו יורק. בעלה במילואים, ואבא שלה מגיע אליה, לדירה בקטמונים, כדי לעזור עם ארוחת ערב ומקלחות. היא מגיעה עם קצרת נשימה מראיון אחר בתכנית טלוויזיה ומתיישבת מול מסך המחשב כדי לדבר עם האמריקאים. הבדלים של שבע שעות, אתם יודעים, הם באמצע היום.

השיחה מתחילה. פתאום, התינוק הקטן בוכה. אופס. היא מבינה שהוא צריך לינוק והשיחה בסקייפ כבר התחילה. כבר מדברים על החזון שמתגבש, על הרוח הירושלמית. תנועה קטנה של המצלמה של המחשב. היא לוקחת אתה תינוק ומיניקה אותו, כשהם לא רואים. היא חצויה, הראש בניו- יורק עם מילים כמו שינוי חברתי, פוליטיקה מקומית, התחדשות יהודית והגוף מיניק.

זה המצב הנשי. הנה היתרונות של הטכנולוגיה, אפשר להיות בבית וגם בעבודה, אבל גם פיצול נפשי עמוק.  כי הסיטואציה הזו היא בעיני התחלה של תשובה אבל גם שאלה על דברים שטרם התמודדנו איתם.

אבל אולי היה רצוי שסיפור הזה ישאר בסוד כי רחל עזריה בעיצומו של קמפיין בחירות למועצת עיר הנצח, ולא ברור שאימהותה היא משאב כי עדיין, בודאי בירושלים גבר הוא אבא טוב בגלל שהוא עובד ואשה היא אמא טובה למרות שהיא עובדת.

ולכן, ביוטיוב  תמצאו סרטון ובו נפתלי בנט בטיול משפחתי עם מנשא תינוק על הגב, ונשים כמו רחל עזריה צריכות להזהר מאד שלא ירדו להן נקודות כשבתמונה בעיתון תשתקף אימהותן. מייד עולות תהיות: איך היא תגיע לכנסת כשהתינוק הזה יהיה חולה? או לחילופין, אם היא פוליטיקאית איזה מן אמא היא, כלומר, למה להצביע לה? אמרו כבר לפני: המונח "אשה עובדת"  נושא קונפליקט, והצירוף "איש משפחה" משדר הרמוניה.

ואני, בכל זאת,  חשבתי שכדאי החבר'ה בניו-יורק ידעו מזה, וגם המצביעים בירושלים. כי מי שחיה ככה, מי שמחזיקה את המורכבות בעיר אבל גם את המורכבות שבין הפרטי לציבורי יודעת משהו על חברה טובה יותר. ואולי כדאי שאחרי שבנט קורא לנו אחים, נקרא אנחנו לנשים כמו רחל עזריה: אחותי.

להמשך הפוסט

אמא יש רק אחת? אז זהו, שלא.

חנה פנחסי | 10.02.2013 | 10:06

כשאנחנו אומרים ש"אמא יש רק אחת" אנחנו מתכוונים לבלעדיות הזו, שהיא הכח העצום של האימהות, שבגללה, בין השאר, טכנולוגיות הפריון הולכות ומשתכללות והחברה הישראלית מכניסה לפינה נשים שלא מצליחות או לא רוצות להרות ולהפוך אמהות. דווקא לכבוד יום המשפחה  חשוב לי לגלות שכשחושבים על העניין הזה ברצינות מגלים שזה לא נכון:יש לכולנו- הרבה יותר מאמא אחת.

תשאלו כל אשה (וכל אדם) למי עוד, חוץ מאמא ביולוגית, היא היתה קוראת אמא? תראו איך עולים תוך רגעים ספורים שמות רבים, וסיפורים מופלאים.

אני נזכרת בידידה שגדלה בדרום-אפריקה וספרה על המטפלת השחורה שלה שבגללה, היא יודעת היום, יש בה אמונה דתית כי האמונה של הנוצריה שגידלה אותה מהרגע שנולדה חלחלה עמוק אל היהודיה שהיא היום. ואני חושבת על תלמידה שלי שסיפרה כמה כח קיבלה מאמא של חברה שלה שדיברה איתה באופן גלוי על עניינים אינטימיים שלא העיזה לדבר עם אמה. ויש לנו אחיות גדולות ודודות, ונשים שהכניסו אותנו לעבודה, ושכנות מבוגרות שנוכחות לאורך שנים בחיינו, ולפעמים סבתא היא גם קצת אמא, ובחמולות של פעם היו הרבה מטפלות, והכל היה רך יותר מנקודת מבטם של ילדים.

ובעצם זה כל כך הגיוני כי הרי אף אמא לא יכולה לענות על כל הצרכים שלנו, הרגשיים והערכיים, אלה שקשורים לדימוי גוף, להשקפת עולם, לטעמים ואהבה, להתפתחות מקצועית ועוד המון מכל השאר. ולאימהות  יכולה להיות הקלה רבה מהמחשבה שאינן נושאות בעול הזה של הציפיות האינסופיות של הילדים לבדן.

את הרעיון המופלא הזה קראתי בעמוד האחרון בספר של  ברברה כץ רות'מן, וכך היא אומרת בתרגום לעברית:

"הרבה נשים אומרות לי שהן רוצות שהילדים שלהן יקראו להם 'אמא!', הן אומרות שסוזיות וברברות יש המון, אבל לילדים שלהם יש רק אמא אחת. זה לא נכון. אני  אחת ויחידה, אומרת כץ רות'מן, אבל  –  (ואת זה קשה לתרגם)

 but lots of people can and do mother my children. Bless them all.“

איך לעזאזל לתרגם את המשפט הנהדר הזה?  כץ-רות'מן אסירת תודה לכל מי שחולקים  איתה את העומס, האחריות ומעט מהכבלים של האימהות. ואצלה, באנגלית, הדאגה לילדים היא של אנשים בכלל, גברים ונשים ש mother my children 

אבל אני יודעת שזה לא ממש פשוט. אני זוכרת קבוצה שהנחתי פעם ובשיחה פתוחה ורכה ספרו המשתתפות על נשים שפגשו בחייהן שהן כמו אמהות עבורן. אבל ברגע ששאלתי איך הן מקבלות את המחשבה על האמהות הנוספות שיהיו לילדים שלהן – חלק מהן נבהלו מאד. נישלו אותן, מישהו לקח להן את התפקיד. ואז עולה השאלה: מה נשאר לנו כשהאימהוּת, עם הפנטזיה שיש בה על בלעדיות – נלקחת??

הרעיון של נטילת הבכורה מההורים הביולוגים מוכר מאד גם בתוך המסורת היהודית דווקא מצד האב, ויש בו היגיון רב. כשהמשנה אומרת שאדם חייב להחזיר דבר שמצא קודם לרב שלו ורק אח"כ לאביו, היא מסבירה מדוע: "שאביו הביאו לעולם הזה , ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא". במילים אחרות: ההורים נותנים את החיים עצמם, הרב או מבוגרים שנוגעים בנו עמוק , mothering, נותנים את טעמם.

הרעיון הזה, של המשנה ושל ברברה רות'מן מרחיב את המושג משפחה, ומיטיב עם ההורים, הלידים והחברה כולה. אז אולי אם נדע שאנחנו אמהות גם של ילדים אחרים ולא רק של הילדים שלנו, נוכל, באופן קצת יותר רגוע לוותר על שליטה בלבם של ילדנו ולטעת את עצמנו בלבבות אחרים לאורך החיים.

להמשך הפוסט