פוסטים בנושא: פוליטיקה

על הסוד של רחל עזריה מעירית ירושלים

חנה פנחסי | 17.06.2013 | 12:01

תשמעו סיפור: מנהיגי קהילת בני ישורון (BJ) ) במנהטן קובעים פגישה עם רחל עזריה, חברת מועצה בעיריית ירושלים מסיעת ירושלמים. הם שמעו על המאבקים שלה לירושלים פלורליסטית, מאבק הצהרונים, מאבק בהדרת נשים ועוד, והם מבקשים להבין דרכה מהי פוליטיקה חדשה.

יש לעזריה שלושה ילדים ותינוק. שעת ערב, והיא צריכה להיות בסקייפ עם ניו יורק. בעלה במילואים, ואבא שלה מגיע אליה, לדירה בקטמונים, כדי לעזור עם ארוחת ערב ומקלחות. היא מגיעה עם קצרת נשימה מראיון אחר בתכנית טלוויזיה ומתיישבת מול מסך המחשב כדי לדבר עם האמריקאים. הבדלים של שבע שעות, אתם יודעים, הם באמצע היום.

השיחה מתחילה. פתאום, התינוק הקטן בוכה. אופס. היא מבינה שהוא צריך לינוק והשיחה בסקייפ כבר התחילה. כבר מדברים על החזון שמתגבש, על הרוח הירושלמית. תנועה קטנה של המצלמה של המחשב. היא לוקחת אתה תינוק ומיניקה אותו, כשהם לא רואים. היא חצויה, הראש בניו- יורק עם מילים כמו שינוי חברתי, פוליטיקה מקומית, התחדשות יהודית והגוף מיניק.

זה המצב הנשי. הנה היתרונות של הטכנולוגיה, אפשר להיות בבית וגם בעבודה, אבל גם פיצול נפשי עמוק.  כי הסיטואציה הזו היא בעיני התחלה של תשובה אבל גם שאלה על דברים שטרם התמודדנו איתם.

אבל אולי היה רצוי שסיפור הזה ישאר בסוד כי רחל עזריה בעיצומו של קמפיין בחירות למועצת עיר הנצח, ולא ברור שאימהותה היא משאב כי עדיין, בודאי בירושלים גבר הוא אבא טוב בגלל שהוא עובד ואשה היא אמא טובה למרות שהיא עובדת.

ולכן, ביוטיוב  תמצאו סרטון ובו נפתלי בנט בטיול משפחתי עם מנשא תינוק על הגב, ונשים כמו רחל עזריה צריכות להזהר מאד שלא ירדו להן נקודות כשבתמונה בעיתון תשתקף אימהותן. מייד עולות תהיות: איך היא תגיע לכנסת כשהתינוק הזה יהיה חולה? או לחילופין, אם היא פוליטיקאית איזה מן אמא היא, כלומר, למה להצביע לה? אמרו כבר לפני: המונח "אשה עובדת"  נושא קונפליקט, והצירוף "איש משפחה" משדר הרמוניה.

ואני, בכל זאת,  חשבתי שכדאי החבר'ה בניו-יורק ידעו מזה, וגם המצביעים בירושלים. כי מי שחיה ככה, מי שמחזיקה את המורכבות בעיר אבל גם את המורכבות שבין הפרטי לציבורי יודעת משהו על חברה טובה יותר. ואולי כדאי שאחרי שבנט קורא לנו אחים, נקרא אנחנו לנשים כמו רחל עזריה: אחותי.

להמשך הפוסט

הבחירות ודברים שלא ידעתי על עצמי: בחנו את עצמכם

חנה פנחסי | 09.01.2013 | 09:56

בתוך הרעש הגדול של הבחירות, בתוך הקקופוניה של התעמולה, כשהכל מקצין מאד ולעומתי קחו רגע של שקט להביט, דווקא באמצעות הבחירות, פנימה.

בין משחק באתר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, לבין עוד מאמר דעה- בחנו את עצמכם, אבל אחרת. פנימה. כי הרי כל כך הרבה ממי שאנחנו טבוע בתוך הבחירה בפתק אחד.

אבל לפני-כן צפירת ארגעה אני אדם מאד פוליטי, אז אין מקום לדאגה, אני לא מבקשת להתחיל עם השלום ש'מתחיל בתוכי', חלילה, אלא זו הצעה לשוב אל הזירה הציבורית נקיים יותר, בהירים יותר לעצמנו, וממילא עם יכולת לעשות שינוי.

אז הנה כמה שאלות לשיחה אינטימית עם עצמנו, אולי התחלה של שיחה:

דווקא כן, הביטו לאחור: כמה השתננו? ההתבוננות בכל הפתקים ששלשלתי לקלפי, בכל הבחירות בהן כבר השתתפתי:  האם הם היו מאותו סוג, במה השתנתי במהלך השנים? ועד כמה השינויים האלה מתאימים לשינויים אחרים שחוויתי? איזה שם אני נותנת לשינוי הזה: התבגרות? עוד אמון בעולם בחברה או פחות?

והזוגיות: האם האיש או האישה שאיתי מצביעים כמוני או אחרת? וכמה אחרת ממני אני יכולה לשאת שהם יהיו? האם יש בינינו הסכם קיזוזים, אתם כאילו משלימים אחד את השני (לבני/לפיד ליכוד/עבודה)? או שהשוני הוא בעצם קונפליקט שנושא מטען רגשי שעדיף שיידחק הצידה ולא ידובר בקול רם? ובכלל כמה נוכחת הפוליטיקה בתוך הזוגיות? ומה זה אומר עלי? והאם המודל הזה נכון בעינינו?

והחברים: כמה רחב המנעד הפוליטי של החברים שלי? כמה רחוק ימינה ושמאלה הם ממוקמים? והאם אני גאה במנעד הזה או שאני מתביישת בחברים לא-ציוניים או גזעניים/חרדים או אלה שבוחרים/בורחים לקיקיוני?

והשבטיות: עד כמה אני מוכנה להודות, שהפתק הוא לא רק ביטוי להזדהות עלם מצע מפלגתי אלא השבטיות? כלומר הבחירות נוגעות בזהות: האם אני מצביעה עם שבט שגדלתי בו או דווקא נגדו? ועד כמה בתוכי אני עוד משוחחת עם השבט הזה?ובכלל עד כמה יש משקל למה שאומרת המפלגה שאבחר בה על מי שאני, על מצבי הכלכלי, על אנינותי או העדרה על שייכותי לאליטה לשוליים או למרכז רחב?

שנאה: הגענו לחלקים הלא- רציונליים: תחשבו על המפלגה, על האיש או האשה שהכי מעצבנים אתכם, זה שאתם יודעים שמה שהנוכחות שלו מעוררת בכם לא קשור למה שהוא אומר, אלא לאיך או למי שהוא. מה זה בדיוק שמעצבן אתכם? על איזה מיתר סמוי הוא פורט שגורם לכן כמעט לאבד שליטה, ולהגיד דברים שלא הייתם אומרים על אף אחד אחר, ובאף סיטואציה אחרת?

דיסקרטיות: האם אני מהטיפוסים ששומר על עמימות, שלא מגלה למי אני מצביעה? ואם כן, על מה בדיוק אני שומרת? איזה מחיר יש להצהרה גלויה בתוכי? או להיפך: האם אתה מאלה שמכריז קבל עם ועולם: ומה אני רוצה להגיד בזה? האם זה דומה לתחומים אחרים?

אני בוחנת את עצמי ומגלה שכבר בחרתי לא מעט, חלק מהדברים אפילו בלי שידעתי. והרפלקסביות- שוב מוכיחה את עצמה כמהלך ראשון והכרחי שחשוב  לחיים פרטיים, אבל גם  להבנה שהפרטי והפנימי מאד ארוג לתוך הציבורי והפוליטי. כנראה כדי שנבחר נכון בקלפי צריך קודם כל, לבחור נכון בחיים.

 

להמשך הפוסט