פוסטים בנושא: פמיניזם

קבוצת הפייסבוק הכי שווה בעברית

חנה פנחסי | 30.12.2013 | 12:42

אני מודה, אני מבזבזת מידי הרבה זמן בפייסבוק, אבל השבוע אוכיח שזה משתלם. כי השבוע קטע מהמציאות הפייסבוקית שלי הופכת לממשית, ומעל שלוש מאות חברבוקים שלי נפגשים כדי לעשות עוד צעד כדי  לשנות משהו בעולם.

זה קורה בכנס של קבוצת הפייסבוק "אני פמיניסטית *דתיה* ואין לי חוש הומור" יש בקבוצה מעל 5,700  חברותים (לא, לא טעות כתיב, אלא שפה פנימית החותרת תחת העברית) והיא מציעה שינוי חברתי מסעיר בתוך הציבור הדתי-לאומי אבל גם הרבה מעבר לו. תמצאו שם אין סוף דיונים: דיון אודות מקומן של אמהות בברית המילה ומאבק לאינטרסים של נשים בבתי הדין,  שינויים ענקיים וקטנטנים בבתי הכנסת, נשים באקדמיה, תמיכה בנפגעי פגיעה מינית ונשים בצה"ל, בפוליטיקה מקומית וארצית. ויש מאבק נגד הרב דרוקמן שנותן למוטי אלון בית, בצד תחרות גדושת אירוניה והומור על מי יהיה רבה"ק (=רב הקבוצה) הרב אבינר או מתחרהו הגדול הרב אפרתי.

אני ממארגנות הכנס, התנדבתי. ומצאתי את עצמי, בין השאר, עובדת עם בחורה בת 19 (לא, היא לא בצבא, כי היא קבלה חינוך חרד"לי והיא תשלים שירות לאומי של שנתיים) וזו חוויה שממחישה איך פייסבוק פותח את השורות, ומשטיח היררכיות ומאפשר לי להקשיב לקולות שלרוב אין לי נגישות אליהם.

זו קבוצה שמודעת לעצמה ולכן מעניין לראות מי מדברת במליאת הכנס, למי בכל זאת ניתן יותר מקום?

הנה: ח"כ מירב מיכאלי – כי היא פמיניסטית אבל חילונית מאד. בחירה זו קשורה למודעות לעובדה שהמעשה הפמיניסטי של נשים דתיות הוא בתוך הקהילה אבל גולש כל העת ממנה ולתוכה, ויש צורך לחדד מה ההבדל בין פמיניזם דתי לחילוני, ומה בכל זאת הדמיון בין פמיניסטיות דתיות וחילוניות, היכן אנחנו נפגשות ואיפה חיוני שנשתף פעולה.

ואכן, יש בקבוצה לא מעט נשים חילוניות אבירמה גולן, וצפי סער מהארץ אבל גם דניאלה לונדון מידיעות, כותבות מ'מקור ראשון', העיתון מגזרי. ועיתונאים רבים אחרים. (וכן, יש גברים פעילים גם בקבוצה וגם לכנס  יגיעו להערכתי כ 10%) יש רבות רפורמיות ורבנים קונסרבטיבים, המון אקדמאים מהארץ ומחו"ל. והקבוצה כיכבה בכלי התקשורת: אצל בגלובס ואצל בן כספית, אצל ספי עובדיה ויועז הנדל ובציפורי לילה, במוצ"ש של מקור ראשון וסופשבוע של מעריב, ישראל היום, אורלי וגיא, עושים צהרים ועוד.

האורחת השניה במליאה היא פרופ' פנינה מוצפי-הלר. כי זו קבוצה המודעת מאד לאופי האשכנזי שלה, המשקף את הקהילה הדתית לאומית בארץ ומוצפי- הלר היא פמיניסטית מזרחית שיכולה להרחיב עבור המשתתפותים את גבולות המחשבה, הרגישות והמעשה החותר לשוויון.

ויהיה סטנד אפ, ופלאש-מוב, (לא מתכחשות לגוף!) ודיון על מחירה של אבדן התמימות הדתית (בדיון שאני אנחה יחד עם ד"ר רונית עירשי) ופמיניזם צעיר ותפילת ערבית ובה שלוש עזרות, נשים גברים ומעורבת. ובדיחות על החניה, וצניעות. ויש מלא אוכל, כי נשים וזה.

והערה על פוליטיקה (בכל זאת, זה 'הארץ'): יש בתוך הקבוצה מודעות ורגישות לפערים הפוליטיים, כל הספקטרום הציוני נמצא בה, וכמדיניות אנחנו נמנעות מדיונים פוליטיים (מה כבר יכול לצאת מדיון על מתנחלות בשטחים בין אמילי עמרוסי לצפי סער?!) ובכל זאת, יש לא מעט השוואות מלאות למידה ואמפטיה לנשים מהעולם המוסלמי והנוצרי. יש לקוות שקוראי הארץ יוכלו להעריך את העובדה שהימניות האוטומטית של הציבור הדתי לאומי נעלמה מהקבוצה. עבור מי שגדלה בחינוך הדתי-לאומי זה לא מעט. בכלל.

האם כל זה מצדיק את הזמן המושקע בפייסבוק? אלהים יודעת.

הכנס הפדלחוש"י** "שהזמן גרמן – פמיניסטיות דתיות עושות" יתקיים במכון הרטמן בירושלים, ביום חמישי הקרוב, ר"ח שבט, 2.1 בשעה  18:30.

** ראשי תיבות פמיניסטית דתיה ללא חוש הומור

להמשך הפוסט

על הסוד של רחל עזריה מעירית ירושלים

חנה פנחסי | 17.06.2013 | 12:01

תשמעו סיפור: מנהיגי קהילת בני ישורון (BJ) ) במנהטן קובעים פגישה עם רחל עזריה, חברת מועצה בעיריית ירושלים מסיעת ירושלמים. הם שמעו על המאבקים שלה לירושלים פלורליסטית, מאבק הצהרונים, מאבק בהדרת נשים ועוד, והם מבקשים להבין דרכה מהי פוליטיקה חדשה.

יש לעזריה שלושה ילדים ותינוק. שעת ערב, והיא צריכה להיות בסקייפ עם ניו יורק. בעלה במילואים, ואבא שלה מגיע אליה, לדירה בקטמונים, כדי לעזור עם ארוחת ערב ומקלחות. היא מגיעה עם קצרת נשימה מראיון אחר בתכנית טלוויזיה ומתיישבת מול מסך המחשב כדי לדבר עם האמריקאים. הבדלים של שבע שעות, אתם יודעים, הם באמצע היום.

השיחה מתחילה. פתאום, התינוק הקטן בוכה. אופס. היא מבינה שהוא צריך לינוק והשיחה בסקייפ כבר התחילה. כבר מדברים על החזון שמתגבש, על הרוח הירושלמית. תנועה קטנה של המצלמה של המחשב. היא לוקחת אתה תינוק ומיניקה אותו, כשהם לא רואים. היא חצויה, הראש בניו- יורק עם מילים כמו שינוי חברתי, פוליטיקה מקומית, התחדשות יהודית והגוף מיניק.

זה המצב הנשי. הנה היתרונות של הטכנולוגיה, אפשר להיות בבית וגם בעבודה, אבל גם פיצול נפשי עמוק.  כי הסיטואציה הזו היא בעיני התחלה של תשובה אבל גם שאלה על דברים שטרם התמודדנו איתם.

אבל אולי היה רצוי שסיפור הזה ישאר בסוד כי רחל עזריה בעיצומו של קמפיין בחירות למועצת עיר הנצח, ולא ברור שאימהותה היא משאב כי עדיין, בודאי בירושלים גבר הוא אבא טוב בגלל שהוא עובד ואשה היא אמא טובה למרות שהיא עובדת.

ולכן, ביוטיוב  תמצאו סרטון ובו נפתלי בנט בטיול משפחתי עם מנשא תינוק על הגב, ונשים כמו רחל עזריה צריכות להזהר מאד שלא ירדו להן נקודות כשבתמונה בעיתון תשתקף אימהותן. מייד עולות תהיות: איך היא תגיע לכנסת כשהתינוק הזה יהיה חולה? או לחילופין, אם היא פוליטיקאית איזה מן אמא היא, כלומר, למה להצביע לה? אמרו כבר לפני: המונח "אשה עובדת"  נושא קונפליקט, והצירוף "איש משפחה" משדר הרמוניה.

ואני, בכל זאת,  חשבתי שכדאי החבר'ה בניו-יורק ידעו מזה, וגם המצביעים בירושלים. כי מי שחיה ככה, מי שמחזיקה את המורכבות בעיר אבל גם את המורכבות שבין הפרטי לציבורי יודעת משהו על חברה טובה יותר. ואולי כדאי שאחרי שבנט קורא לנו אחים, נקרא אנחנו לנשים כמו רחל עזריה: אחותי.

להמשך הפוסט

על סתיו שפיר, תמר זנדברג ופמיניזם דתי

חנה פנחסי | 14.03.2013 | 14:49

השבוע ראינו את סתיו שפיר ותמר זנדברג בכותל, הן הצטרפו לתפילת ראש חודש של "נשות הכותל". אחרי למעלה מ-20 שנה של מאבק היה נדמה שעוד משהו בהתנגדות הישראלית אל הנשים שבאות בכל ראש חודש אל הכותל התפוגג. היתה יותר אמפטיה.

כמו תמיד, היו מי ששאלו על המוטיבציה שלהן, על מה שנקרא "טוהר הכוונה". אשה דתית שאני מכירה, שבהתרגשות קנתה לעצמה טלית לכבוד יום הולדת  50, תהתה האמנם כנה התפילה של שתי הח"כיות?

"בנפשי קשה לי למצוא מקום שבו ישולבו תפילה – הפונה אל הקדוש ברוך הוא – עם הפגנה – הפונה אל בני אדם, מצלמות ופייסבוק. על כן קשה לי גם לראות בהתחככות המודעת, המתוכננת והמאורגנת הזאת, מקום שיש בו פנייה טהורה אל האינסוף. השימוש במעשה שאמור להיות מכוון וקדוש בתור כלי חברתי ופוליטי מציק לי מאוד ומערער את זיקתי אליו."

אני יכולה להבין מה היא אומרת. ואף על פי כן, המגזר הדתי לאומי ברכות מסויימת צירף  את סתיו שפיר לדוסים מצייצים, בבדיחה פנימית. (יעלה ויבוא הוא קטע הנוסף לתפילה בראש חודש שמי ששכח להגיד אותו צריך, לפי ההלכה, לחזור על כל התפילה מן ההתחלה..)

כשלעצמי, אני רוצה לקוות שחוויית התפילה עם נשים היתה התחלה טובה לשתי הח"כיות החדשות, ומי יודע אולי יהיה לה המשך במסגרת כזו או אחרת. (אגב, הכותל מקום לא קל גם ללא מעט נשים ימניות) כמתפללת וותיקה אני יודעת שאין לדעת מתי תפילה נוגעת לפתע, והמגוייסות למען מטרה יכולה להיות משמעותית גם במישור הרוחני.

אלא שיחד עם הדיון על החופש הדתי, ושאלת החסינות  (הח"כית עליזה לביא מחתה על השימוש שלהם בחסינות)  עולה עוד עניין.

הפמיניזם הדתי מפגיש נשים דתיות, לא מעט מהן ימניות בהקשר המדיני בטחוני, עם מחשבה ליברלית. למפגש זה פירות מעניינים.אחד מהם הוא כי בנוסף  לשיחה אודות הזכות להתפלל בכותל בשם חופש ביטוי וחופש דת מבקשות נשים אלה גם את החופש להתפלל בהר הבית. כידוע, ליהודי ויהודיה העולים אל הר הבית ברשות אסור להצטייד בסידור, או לצעוד עם ספר תהלים, אסור לעצור ולומר מילות תפילה. יחד עם המורכבות של שליטת הוואקף בתוך ריבונות ישראלית שואלות (גם) פמיניסטיות דתיות  שתומכות בנשות הכותל כיצד זה מדינת ישראל לא נאבקת על הזכות של יהודיות ויהודים להתפלל, כלומר לקרא לומר מילים לשוחח עם ריבונו של עולם כיהודים עולים להר גם בתוך שליטה לא ישראלית? כל כך דומים שוטרי ישראל העוצרים אשה כי עטתה עליה טלית לשוטרי הוואקף העוצרים יהודי אוחז בסידור.

האמנם עוולות הכיבוש –יהיו אשר יהיו – משחררות אותנו מן החובה להאבק, לתבע את חופש הדת בכל מקום?

היכן הפלורליזם, האם נוכל לתבוע את זכות הנשים להתפלל 'הלל' של ראש חודש ליד הכותל עם טלית וגם לתבע את האפשרות להתפלל בביקור  בהר הבית? למה אנחנו לא רואים שזה אותו מאבק בדיוק?

התביעה הזו של נשים דוווקא  עולה לא רק  מול הצד המוסלמי או מול משטרת ישראל  אלא היא נשמעה גם במאבק מול המשרד לענייני דת. בכנס בנושא מקוואות עלתה לפני מספר שבועות השאלה מדוע לאסור על נשים שרוצות לטבול במקוה על מנת לעלות להר הבית הטהרה לטבול.  (בלניות המפקחות על הטבילה מבררות עם נשים הבאות לטבול אם באו מהסיבות הנכונות) גם במקרה זה, נפגשו נשים מסורתיות ודתיות (מן האגף הליברלי) שרצו לטבול במקוה בלי שהיו נשואות עם נשים שביקשו לטבול כדי לעלות להר הבית כפי שראוי ע"פ ההלכה. בפני שתי הקבוצות נסגרה הדלת.

לי נדמה שיש משהו ששוזר את המפגש בין חברות כנסת המזוהות עם חילוניות ונשות הכותל בראש חודש ניסן והמפגש בין נשים המבקשות לטבול במקוה כדי להטהר לקראת מפגש עם החבר  ואחרות שרוצות לעלות להר הבית בטהרה. והקשר ביניהן יוצר אצלנו בלבול בין דיכוטומיות של ימין ושמאל ומכריח אותנו לחשוב מחדש על גבולותיו של חופש הדת, גבולות הליברליזם שלנו וגם, אולי, על התפילה. וזה, לא כל כך רע.

להמשך הפוסט

אַבָּא-פִּיל ויַלְדָּה מַזְלֵג – איך (לפעמים) שירי ילדים הם מי שאנחנו

חנה פנחסי | 10.12.2012 | 22:33

אתם בטח מכירים את השיר "פִּיל-פִּילוֹן אַפּוֹ אָרֹךְ, לֹא יֵדַע כֵּיצַד לִדְרֹךְ" זו קלאסיקה שהלחן שלה מממש את הפיליות. בכל סיום של שורה יש ירידה של טון אחד: "אַפּוֹ אָ-רֹךְ" או "כֵּיצַד לִדְ-רֹךְ"
בכל ירידה  כזאת נשמע הצעד הפילי הכבד, והרגל העצומה נוגעת בארץ. בתור אמא צעירה מצאתי את עצמי תמיד שרה את השיר לאט, כאילו שרה בקול נמוך בעל כרחי בקצב של פילים.

זה שיר נורא. יש בו אמא חמה, מכילה ומעודדת שמאד רוצה ללמד את בנה ללכת: "פִּילִי, פִּיל! קוֹרֵאת לוֹ אִמָּא, רוּץ אֵלַי! צְעַד קָדִימָה!" אבל זה לא באמת משנה, אין לה כל השפעה:  "וּפִילוֹנִי לֹא יִזְכֹּר , אֵי פָּנִים וְאֵי אָחוֹר". רק אבא, אבא הוא זה שמזיז את העניינים  שימו לב:

"אַךְ הַסּוֹף הָיָה מַבְהִיל! בָּא הַבַּיְתָה אַבָּא-פִּיל! פִּיל-פִּילוֹן נִבְהַל מְאוֹד וּמִיָּד הִתְחִיל לִצְעֹד!"  (סימני הקריאה במקור)

אבא בא מבחוץ, הוא מפחיד מעורר מורא אבל משמעותי, והוא אשר מניע את ילדו לפעולה. מרדכי זעירא כתב את מילים והלחן המשלימים זה את זה  באופן מופלא בשנות ה-30 של המאה הקודמת. והשיר הזה כנראה שיקף את הציפיות מהמשפחה הישראלית במשך שנים ארוכות. תארו לכם, בערך  50 שנה חולפות וחוה אלברשטיין מציעה ביצוע מקסים לשיר הזה 

אבל מאז קרו כמה דברים, בהרבה מישורים של החיים, ואחד המופלאים שבהם הוא נורית זרחי. היא  גאון. אני מתאפקת ונותנת רק דוגמא אחת.  שימו לב למהפכה שבשיר הבא:

יַלְדָּה מַזְלֵג וְיַלְדָּה כַּף / נוּרִית זַרְחִי

יַלְדָּה מַזְלֵג הָיְתָה דּוֹקֶרֶת,
תָּמִיד כְּשֶׁהָיְתָה עוֹבֶרֶת.
יַלְדָּה מַזְלֵג הָיְתָה נוֹעֶצֶת
בְּכָל אֶחָד מִלָּה עוֹקֶצֶת.
תָּפְסוּ אוֹתָה אֲנָשִׁים בָּאַף
וְהָפְכוּ אוֹתָה לְיַלְדָּה כַּף,
וְכֻלָּם מָחֲאוּ כַּף
וְיָצְאוּ בְּמָחוֹל.

אַךְ הִתְבָּרֵר אַחֲרֵי הַכֹּל,
שֶׁעַכְשָׁו אֵין לָהֶם בַּמֶּה לֶאֱכֹל:
לֹא עוּגוֹת,
לֹא בָּשָׂר,
לֹא דָּגִים,
לֹא יָרָק.
וּבֹקֶר וָעֶרֶב וְצָהֳרַיִם
הֵם אוֹכְלִים אַךְ וְרַק
מָרָק.

השיר הזה נפלא כי הכף והמזלג מדוייקים בו כל כך. בטבעה הכף מכילה, והמזלג בטבעו נועץ, הנה היחס האולטימטיבי בין גבריות ונשיות. אבל גם הלשון נענית לחלוקה הזו: הכף עמוקה וחמה בִּּלְשוֹן נקבה והמזלג חד ומתכתי בִּּלְשוֹן זכר. וזה לא שכל שם עצם בלשון זכר מתאים לתוכן כמו במקרה הזה (שַד למשל היא דוגמא הפוכה לאיבר נשי מאד בלשון זכר) אבל כאן, בכף ובמזלג,  מתלכדים יחד הצורה הזכרית והנקבית של הסכו"ם עם העברית.

בשיר פיל פילון, זה פשוט קורה. ככה זה, יש אבא פיל קשוח ואמא שנשארה בבית והיא רכה. נורית זרחי מספרת בדיוק מי האחראי לחלוקת התפקידים. שימו לב: "תָּפְסוּ אוֹתָה אֲנָשִׁים בָּאַף
וְהָפְכוּ אוֹתָה לְיַלְדָּה כַּף" האנשים שהם בעצם ְ"כֻלָּם" שבסופו של דבר "מָחֲאוּ כַּף" כשהפכו אותה לילדה כף, ו"הֵם" שעכשיו אוכלים רק מרק. הריבוי הזה חמקמק מאד וגם גדול  ובולעני ונורית זרחי רוצה שגם ילדים יבינו שהוא הקובע את סדר היום.

והילדה הזאת, אנחנו מכירות אותה: עוֹקֶצֶת, נוֹעֶצֶת, דּוֹקֶרֶת. כשהיא בחרה בחריפות היא כבר לא יכולה לבטא רכות ההתמסרות ההכלה. ככה זה כשלא הולכים בתלם. או -או

אבל זרחי בעיקר מתעלמת מהמחיר האישי הכבד, והיא מתעקשת להצביע על ההפסד של העולם כי עכשיו אנחנו אוכלים "אַךְ וְרַק מָרָק" בתוך ה'מָרָק' שומעים את ה'רַק'. רק מרק.

וממש אפשר לשמוע את התגובות של מי  שהסבו לשולחן: מה, רק מרק? וזהו? מסתבר שכולנו הפסדנו, וכנראה שרק עם מרק, נשאר רעבים, ביותר ממובן אחד. וזו, יש לומר, אמירה נוקבת.

ובכל זאת, שיר כזה עוזר לנו להבין כמה נשתנינו לטובה מאז ימי פילפילון. ועכשיו יש גם אתגר, כי את השיר על פילפילון אנחנו מכירים בגלל המוסיקה הנהדרת. וצריך מאד מאד מוסיקה מיוחדת לשיר של נורית זרחי. רונה קינן, מה את אומרת??

 

להמשך הפוסט

על מאסטר שף, פמיניזם, והיסטוריה של ימי הביניים

חנה פנחסי | 04.12.2012 | 17:16

 

יש רגעים מפתיעים בהם האקדמי פוגש את הבהיה בטלויזיה. השבוע מתוך העייפות של היום היה נדמה לי שלידי שקועה בספה יושבת קרוליין ביינום. קרוליין – שבהערות שולים היא Bynum  – היא  היסטוריונית של ימי הביניים. משעמם? נדמה לכם. במהלך אותו יום, לפני הטלוויזיה, קראתי ספר שלה ובו היא מחלקת את העולם לנשים "מכינות מזון" ולגברים "אוכלים" ואלה הופכים להיות משקפיים דרכם היא מפענחת את העולם. 

באותו ערב דמיינתי אותה יושבת לידי. הסתכלנו על מאסטר שף, שתינו משהו, אכלנו משהו ודברנו. כמו חברות. וקרוליין (Bynum, זוכרים?) אומרת בהתלהבות: "תראי איך מיכל הזאת  אוכלת, פותחת את הפה גדול גדול ואוכלת". ואני מיד מראה התמצאות: "איך היא חצתה את הגבול מהמאכילה אל האוכלת, ותראי איזה תיאבון, היא נהנית! שמת לב שהיא לקחה ביס ענק מהקצפת ואחריה ביס בשר ולא זוהתה הבעת אשמה?! " (ולעצמי אמרתי: והיא אוכלת אותם אחד אחרי השני, אבוי – אני חושבת ולא אומרת דבר – ביינום נוצריה)

 "את יודעת מה" מראה ביינום התמצאות גם בהווה "אולי האכילה הזו נסלחת לה כי היא נשארת רזה גם בעונה שלישית?" ואני מאבדת את הנימוס: "באמת, למה ההיפופוטמיות של רושפלד נסלחת כאילו הייתה הכרח המציאות? אשה שנראית כמוהו לעולם לא הייתה על מסך"

 פרסומות. אני נגשת למטבח מחממת מים לקפה חמישי הערב, אבל מי סופר. "תראי" אני אומרת לה בקול רם מהמטבח, שלא תרגיש שם לבד עם החיילת האתיופית בפרסומת: "מלא גברים מבשלים במאסטר שף, אז היינו יכולים לחשוב שזו פריצה, כי התפקידים משובשים אבל למען האמת, זה ממש לא זה". אני צועדת אליה בזהירות עם שני ספלים רותחים, "הטייס מבשל להנאתו, הוא כבר הוכיח שהוא גבר גבר" הקפה שלה טפטף קצת "והנשים – מבשלות את המשפחתיות, את האבל והשמחות. אצל הגברים זה תמיד איזה חלום, פינוק, התמחות ואצל הנשים משהו יסודי הכרח שהופך לעונג, ואני נזכרת בשאריות על השיש ומוסיפה: "איכשהוא יצא להן לשכלל את הטבעול והפתיתים"

ועוד כמה רגעים המשכנו,  קרוליין בינום ואני ללהג על הדוסית המקצוענית מתקוע ועל הערביה התורנית (אין גבר ערבי במאסטר שף,לא להגזים) וביני לבין עצמי הבנתי כמה חמקמק העסק הזה. גם כשגברים מבשלים ונשים אוכלות, משהו בתוכנו נותר כשהיה. התפקידים מסרבים להתהפך כי בראש שלנו הכל עוד מידי, מידי מקובע.

בבוקר אני חוזרת אל הסיכום של הספר על ימי הביניים: "באמצעות המזון ניתנת לאשה שליטה בעולם המסורתי. זהו כלי רב עוצמה להשגת שליטה בחייה, בחיי הסובבים אותה ובעולם הדתי" שליטה??

ואני שואלת את עצמי למה לא סיפרתי לביינום שכל-כך הרבה שנים חלפו מאז לקחתי על עצמי את התפקיד שהועידה לי בספרֶיָה על ימי-הביניים. אני מאכילה ואני מרגישה את האחריות ולרוב, אני לא נהנית. איכשהו אני מבקשת לשכנע את עצמי שעם האוכל שהכנתי באה גם הזנה אחרת, זו החיונית יותר. אולי. ואני תוהה כבר שנים עד כמה זה הכרחי.

אני מנסה להיזכר, מתי מכינים לי מזון? מתי מאכילים אותי? אולי זה רק ברגע הזה, בבית קפה ירושלמי כשהמחשב פתוח, והמלצרית מתקרבת עם קפה. ועוגיה.

 

להמשך הפוסט

האם לעצור טרמפ לאשה ערבייה?

חנה פנחסי | 28.11.2012 | 15:09

אני נוסעת בכביש 60 לכיוון ירושלים לפני עוד שתי מנהרות וגשר. אשה ערבייה עומדת לצד הכביש, ידה המהוססת נשלחת לעצור טרמפ. יש לצדה ארגז עמוס ומכוסה. אולי אלה עלי גפן או קישואים. זה כביש של מתנחלים ופלשתינים. בשביל רוב ישראלים כביש 60 מחוץ לתחום, למרות הכביש המושקע עדיין כאן מידי שטחים. מידי דוסי, מידי ערבי.

להמשך הפוסט