הן ההצלחה והן הכשלון של הסדרה טמונים בחבל הדק עליו היא מהלכת בין קומדיה קלילה ודרמה שעוסקת בנושאים כבדי משקל

 

העונה השנייה של "כתום זה השחור החדש" הסתיימה, לפחות בשבילי, ובמקום "צפיית בינג'" שתהפוך את הסדרה לבליל מעורפל מומלץ להוריד הילוך וללכת על "צפיית לואי", שני פרקים ברצף כל לילה שמהווים מודל צפייה אידיאלי לכל מי שרוצה לשמור על מידה מסויימת של פרודקטיביות בחיים שמחוץ לפיקסלים (זהירות, הביקורת כוללת ספוילרים קלים). העונה החדשה התגלתה כדרמטית מקודמתה, והצליחה לספק לא מעט תובנות סביב מה כל אחת מגיבורות הסדרה תעשה כדי להתמודד עם הבדידות. עבור רובן מדובר בצורך במגע (כמעט כל האסירות נופלות לזרועות בו או ניקי וגם מריצה ופלאסה מתנשקות ומצחקקות במטבח), בצורך במשפחה (הבנות של "רד" מול אלה של "וי") ויש גם מי שפשוט זקוקה למישהו שיקשיב לה (פנסטוקי והילי, רוזה והנער בבית החולים).

מבט לאחור על שתי העונות חושף שכוחה של הסדרה טמון ביכולתה של ג'נג'י קוהאן להמציא את הדמויות מחדש באופן שמתעתע ברושם שנוצר על הצופים בעונה הראשונה. הטכניקה הראשונה שמאפשרת לה לעשות זאת היא השימוש בפלאשבקים, שהמוצלחים שביניהם חושפים את הפער שבין המסכה שגיבורות הסדרה מציגות בכלא ובין מי שהיו קודם לכן. פלאשבק כזה שייך למשל למורלו הרומנטיקנית, שתכננה בעונה הראשונה את החתונה שלה והתגלתה כעת כמי שמסתירה מחול של שדים פנימים (יעל סטון היהודה-אוסטרלית, שמגלמת את מורלו, קודמה לשחקנית קבועה כך שהיא תקבל זמן מסך נרחב יותר בעונה הבאה).

יעל סטון חמודה גם מחוץ למסך:

הטכניקה השנייה שמציגה את גיבורות הסדרה באור שונה בכל פעם טמונה בהחלטה של כל אחת האם לאפשר לאותה המסכה להשתלט עליה או להחזיק בכל כוחה ברעיון של מי שהייתה קודם. במקרה של פייפר, המסכה הופכת אט אט למי שהיא. היא אמנם עדיין מקבלת החלטות אדיוטיות כפי שעשתה בעדות בבית המשפט או כשסיפרה לכולן שהיא מקבלת חופשה מהכלא, אבל היא מסרסרת בסו סו (בת דמותה מהעונה הראשונה) מבלי להניד עפעף ומבינה בהדרגה שהיא לא רוצה לשוב ולהיות האישה שהייתה לפני הכלא. לעומת פייפר, "רד" מחליטה ברגע האחרון לשמור על מי שהייתה קודם ולא לתת למלחמת ההישרדות להכריע אותה, כפי שקרה בפרק ההוריקן. קוהאן מצליחה גם ללהטט ברגשות הצופים באמצעות התהליכים הנפשיים שהיא מעבירה את גיבורות הסדרה, וכך, כל מי שתיעב את "פנסטוקי" הפנאטית או את הילי הסקסיסט בעונה הראשונה, הופתע לראות כיצד השניים מתחבבים לא רק זה על זה אלא גם עלינו הצופים.

אמנם מדובר ביכולת מרשימה לעצב דמויות בעלות נפח ולקלף מהן שכבה אחר שכבה, אבל העונה החדשה, כמו קודמתה, לא חפה מפגמים. הרזומה של קוהאן, שחתומה על "העשב של השכן", מלמד שהיא מומחית בליצור קונספט פרובוקטיבי שנשען על גיבורות חתרניות אבל גם מומחית בלאבד כיוון ולמצות את עצמה בעונות שמגיעות לאחר מכן. ואכן, גם הפעם יש כמה קווי עלילה ממוחזרים ולא מנומקים מספיק, בעיקר בכל מה שקשור במשולשים הרומנטים אלכס-לארי-פייפר ובנט-דאיה-"פורנסטאש" (שלא קיבל עלילה מספקת בעונה הנוכחית). פבלו שרייבר, שמגלם את "פורנסטאש", סיפר בראיון לג'ימי קימל שלמזלו, לא מזהים אותו ברחוב, ועד כמה היה בהלם מכך שסוהרים אמיתים מספרים לו בטוויטר עד כמה דמותו קרובה למציאות (!).

שרייבר אצל קימל:

יש גם הרבה יותר מדי מקרים בהם גיבורות הסדרה הופכות תחת ידה של קוהאן לקריקטורות. "קרייזי אייז" היא דמות מצויינת שלא חשפה רבדים חדשים בעונה הנוכחית ו"וי" היא דמות קרה ומרתקת שטווה קורי עכביש סביב כל מי שנקרה בדרכה, אבל ברגעים מסויימים הופכת לנבל קומיקסי (במיוחד בסצינה שבה היא מגלה מה קרה לסמים שהחביאה). לורן טאוסיינט שמגלמת את "וי" התעקשה בראיון ל"באזיפיד" שמדובר באישה לא מובנת, אבל הודתה גם שגילום דמותה האכזרית היה מאוד אינטנסיבי ושהיא זקוקה למדיטציה כדי להשיל את המסיכה של "וי" ולחזור לעצמה. הרגעים הפחות טובים של "כתום" נמצאים בדיוק בקו הזה שבין הפסיכופטיות לקריקטוריסטיות, והרבה פחות מעניין להצדיק את המניעים של כל דמות בתשובה "היא פסיכופטית" מאשר להראות כיצד נשים שאינן מעורערות בנפשן מצאו את דרכן אל מאחורי הסורגים.

קרייזי אייז עושה אודישנים לכל אחת מגיבורות הסדרה:

הן ההצלחה והן הכשלון של הסדרה טמונים בחבל הדק עליו היא מהלכת בין קומדיה קלילה ודרמה שעוסקת בנושאים כבדי משקל. מצד אחד היא אחת הסדרות היחידות שמביאות למסך נבחרת מרשימה של דמויות נשיות מבוגרות, ממוצעות ובעיקר שונות – וכפראפרזה על האנה מ"גירלז" – מעניינות גם בלי קשר לכך שהן בבית כלא בניו יורק. ובכל זאת, על אף הקשיים של החיים בכלא והחוויות המורכבות ששזורות בעלילה, חייבים להודות שהסדרה מתהדרת בשיק קליל וקצבי שמספק חווית צפייה נינוחה. זה אולי הופך אותה לסדרת קיץ כיפית אבל גם מונע ממנה להציב אתגרים רגשיים או פילוסופים סביב המתרחש בחייהן של מרבית הנשים בכלא, שלעומת פייפר, הבקשה האחרונה שלהן מבני זוגן לא הייתה "אל תצפה ב'מד מן' בלעדיי". 

 

וגם: הבלוג התחדש בפייסבוק ובו תוכלו לעשות לייק ולקבל עדכונים על הפוסטים שעולים ושאר ממתקים טלוויזיונים, בואו לבקר כאן