פוסטים בנושא: ביקורת טלוויזיה

מ"הרודן" ועד "משחקי הכס": למה יש כל כך הרבה סצינות אונס בטלוויזיה?

חן חדד | 29.06.2014 | 04:19

"הרודן" מצטרפת לסדרות כמו "סקנדל", "בית הקלפים" ו"משחקי הכס" שמחפשות קיצורי דרך בעיצוב הדמויות הראשיות באמצעות סצינות אונס

מפיק "הומלנד" הווארד גורדון שב לשתף פעולה עם יוצר "חטופים" גידי רף ועם קרייג רייט (תסריטאי ב"אבודים" ו"עמוק באדמה") בסדרה החדשה "הרודן" (Tyrant). הדרמה, שהושקה השבוע ברשת FX  האמריקאית ואצלנו ב"yes", מגוללת את סיפורו של באסם אל פיאד, בנו של דיקטטור במדינה מזרח תיכונית בשם עבודין שעזב בצעירותו לארצות הברית, שינה את שמו ל"בארי" ופתח בחיים חדשים. כעת, עשרים שנה לאחר שעזב, הוא שב לעבודין עם משפחתו כדי לחגוג את נישואי אחיינו. מרגע המפגש הטעון, בארי נשאב לאינטריגות הפוליטיות ומאבקי הכח במדינה וחושף בהדרגה שהוא פחות חושש ממשפחתו ויותר מהשדים הפנימים שהוא מנסה לרסן.

מבלי להיכנס לאינטריגות המשמימות שליוו את ההפקה סביב הכיוון היצירתי של "הרודן", התוצאה הסופית היא סדרה כושלת שמהווה דוגמא לכל מה שגרוע כרגע בטלוויזיה האמריקאית, החל מדמויות שטוחות של מתבגרים ממורמרים, דרך ההתעקשות לדבר אנגלית גם בסצינות בין בני המשפחה (ב"אמריקנים" למשל, שמשודרת גם היא ב-FX, הרוסים מדברים רוסית והשיחה מתורגמת באמצעות כתוביות) – ובעיקר – היד הקלה של שואוראנרים בכל מה שקשור לסצינות אונס. 

אלימות בסדרות ואפילו סצינות אונס עשויות, במקרים מסויימים, להיות משמעותיות לעלילה (חישבו למשל על "הסופרנוס" או "התיקון"). בכל זאת, נדמה שבזמן האחרון אי אפשר לראות טלוויזיה מבלי להיתקל בסצינת אונס או נסיון לאונס בסדרות כמו "סקנדל", "בית הקלפים", "האמריקנים", "לואי" ו"אחוזת דאונטון" הבריטית, לצד סדרות שיוצריהן עדיין מתווכחים אם מה שתואר בהן הוא בכלל אונס או שהייתה שם מידה-של-הסכמה-בסופו-של-דבר כמו עם "גירלז" ו"משחקי הכס".

בעוד שצופי "משחקי הכס" השלימו מזמן עם גילוי העריות בין האחים, הם נדהמו לגלות שבניגוד לספר שבהם התקיימו יחסי מין בהסכמה בין ג'יימי לסרסיי, הסדרה הציגה אונס ברוטלי. כשסרסיי חוזרת ואומרת "לא", ג'יימי עונה "לא איכפת לי". אבל, בניגוד לצופים, במאי הסדרה אלכס גרייבס טען כי "יחסי המין נעשו בהסכמה בסופו של דבר כי עבורם כל דבר הוא סקסי בעיקר מאבק כוחות", ניקולאי קוסטר וולדאו, הלא הוא ג'יימיי לניסטר, ענה לשאלה האם מדובר באונס ב"כן ולא" וג'.ר.ר מרטין כתב פוסט מתחמק בבלוג שלו וטען שהדינמיקה בין השניים בנקודת הזמן הזו שונה מזו שבספר והביע חרטה אם נגרמה עגמת נפש לצופים. דיון דומה התרחש גם סביב "גירלז" לאחר שאדם קיים יחסי מין בצורה אגרסיבית ומשפילה במיוחד עם נטליה. "האם הוא אנס"? שאלו ב-Vulture. "אני לא יודעת, אבל ברור שהוא למחכה להסכמה מספקת מבת הזוג שלו". אחרים, ובהם כותבת ב-Xojane טענו שלא רק שמדובר באונס אלא בתרבות אונס שתוחמת בתחום אפור מקרים בהם לא נאמר "לא" אבל גם לא "כן" מפורש.

לקולנוע יש את "מבחן בכדל" שמעורר מודעות לבעייתיות של הייצוג הנשי בקולנוע באמצעות שלוש שאלות: האם יש בסרט שתי נשים או יותר? האם הן מדברות אחת עם השנייה? אם כן, האם הן מדברות על משהו מלבד גבר? תופתעו כמה סרטים לא עוברים את המבחן הזה. בכל הנוגע לטרנד האיום של אלימות מינית נגד נשים בטלוויזיה, אפשר להשתמש במבחן פשוט הרבה יותר שהציעו ב"גרדיאן", ולשאול את עצמכם אם אתם יודעים מה שמה של האישה המותקפת. "אם שמה של האישה, או אולי אפילו מי היא ומה היא רוצה, לא חשוב לעלילה, מה זה אומר בעצם על הסדרה?"

במקרה של "הרודן" – שמביאה לשיא את גל האונס בטלוויזיה – הנשים חסרות השם נמצאות שם כדי להיאנס לאורך כל הפרק. ג'מאל, אחיו של בארי, פותח את הפרק עם אונס של אישה בביתה בזמן שבעלה והילדים נאלצים לשבת במטבח כשמאבטחים חמושים לצידם, ממשיך עם תקיפה מינית של כלתו של בנו בערב חתונה ומסתיים באותה אישה מתחילת הפרק שמותקפת שוב על ידי ג'מאל וכנראה מתה בנסיון להרוג אותו. כך למעשה "הרודן" מצטרפת לשורה של סדרות שמפגינות עצלנות תסריטאית ומשתמשות באונס כקיצור דרך שיראה במהירות לצופים שמדובר בדמות של נבל כוחני, מבלי להשקיע זמן ומחשבה בעיצוב מורכב וניואנסי של דמותו. בדרך הם גם משתמשים באלימות כדי להעניק לסדרה את הנופך הפרובוקטיבי הנחשק של דרמה נטולת צנזורה.

לעומת "הרודן" , לנשים ב"סקנדל", "משחקי הכס", "בית הקלפים" ושאר דרמות מצליחות יש דווקא שם ואישיות, אבל לכל אחת מהסדרות הללו יש את התירוץ המפוקפק שלה לשימוש באונס. בעוד ב"הרודן" מדובר בקיצור דרך תסריטאי לשרטט דמות של נבל, במקרה של נשים בתפקיד ראשי, הגל האחרון של סצינות האונס בטלוויזיה הוא כלי תסריטאי שנועד כדי לשנות את יחס הצופים אליהן ולייצר אמפתיה מהירה.

ב"סקנדל" למשל סצינת האונס של מילי על ידי אביו של פיץ  נועדה להפוך את דמותה של מילי לסימפטית וכך ליצור מכשול נוסף בדרכם של אוליביה ופיץ ל"הפי אנד". מילי, כמו נשים רבות בטלוויזיה, נתפסה כקרת רוח ושאפתנית ועוררה שנאה בקרב לא מעט צופים (טרנד שכתבתי עליו בעבר בהקשר של "שובר שורות" ו"מד מן"). חשיפת טראומת האונס מעברה היא דרך להפוך אותה לאנושית יותר ולגרום לצופים להבין את מניעיה. העובדה שבמרבית הסדרות הללו האונס לא מתרחש כחלק מהעלילה אלא מוצג כפלאשבק ש"נחשף לפתע" באמצע הסדרה מוכיחה שמדובר ב"הברקה" של יוצרי הסדרה שתספק להם את הכותרות הרצויות ותשאיר אותם לעוד עונה. עצלנות תסריטאית כבר אמרנו?

בעוד אינספור הסדרות הללו מחזיקות בדימוי איכותי ונהנות מהד תקשורתי חיובי שמסווה את השימוש שלהן באונס כמהלך חיובי שמשקף מציאות ויוצר שיח חשוב סביב הנושא, "הרודן" נטולת עלילה משכנעת וגרועה מספיק כדי לחשוף כיצד מדובר בטריק תסריטאי שמזמן יצא מכלל שליטה. בעידן שנחשב לתור הזהב של הטלוויזיה הגיע הזמן שיוצרי הסדרות יפסיקו להסתמך על פרובוקציות מיניות ואלימות כדי להוביל את הצופים ההמומים לטוויטר ויעבדו הרבה יותר קשה כדי לשרטט דמויות מורכבות שייצרו קשר רגשי עם הצופים.

 

לעוד ביקורות ועדכונים על הפוסטים שעולים בואו לבקר בפייסבוק 

להמשך הפוסט

Orphan Black: הדרמה הממכרת שאתם לא רואים

חן חדד | 23.03.2014 | 02:12

שיבוטים, קונספירציות, מתנקשים ושחקנית קנדית אחת שמחליפה זהויות בקצב מסחרר. רגע לפני ש"אורפן בלאק" חוזרת עם העונה השנייה, הגיע הזמן להתמכר

אם יש סדרה אחת שהצליחה להתבלט בשנה שעברה, הרי שמדובר ב"Orphan Black"  המצויינת של BBC אמריקה. למרות שיש לה עלילה סוחפת שיבוטים, מתנקשים וקונספירציה שהולכת ומסתבכת, סוד הקסם האמיתי של הדרמה הקנדית טמון בשחקנית הראשית שלה, טטיאנה מסלני, שנושאת את הסדרה על כתפיה עם תחלופה מרשימה ומשכנעת במיוחד בין אינספור דמויות שונות.

הדרמה חוזרת בעוד רגע לעונה שנייה, ולמי שפספס אותה זו ההזדמנות להשלים פערים עם פרקי העונה הראשונה. העלילה מספרת את סיפורה של שרה מנינג, בחורה יתומה שמצאה דרכים שונות לשרוד ברחובות העיר. לאחר שהיא חוזה בטעות בהתאבדותה של בחורה שנראית בדיוק כמוה, שרה גונבת את זהותה, את בן זוגה ואת חשבון הבנק שלה. חייה החדשים מתחילים להתערער כשהיא מגלה שהבחורה שהתאבדה היא שיבוט שלה ושהן לא המשובטות היחידות. בזמן שהיא מנסה להסתגל לזהות השאולה, שרה יוצאת למצוא תשובות על עברה ובמקביל, להגן על בתה הקטנה.

הטריילר לעונה הראשונה: 

העונה הראשונה, שכוללת עשרה פרקים, מצליחה לספק דרמה סוחפת ששומרת על מתח גבוה, ולא מסתפקת רק בגיבורה חזקה אחת אלא בכמה דמויות נשיות מורכבות, אינטלגינטיות ומסקרנות. מסלני תשאיר אתכם פעורי פה עם המשחק המדויק והניואנסים שהיא מעניקה לכל אחת מהמשובטות ויוצרת תחושה שמדובר בנשים שונות. פרט לשרה, היא מגלמת באופן קבוע גם את אליסון, "Soccer mom" שמתגורת עם בעלה והילדים בפרברים הבורגנים (ואחראית על  כמה מהרגעים הקומים יחד עם אחיה של שרה מהמשפחה האומנת), קאסימה, סטודנטית שלומדת ביולוגיה אבולוציונית התפתחותית והלנה, מתנקשת שעברה שטיפת מח דתית. חוץ מהן, יש עוד כמה משובטות שמפציעות בפלאשבקים או בסצינות אחדות, ובעונה השנייה נבחרת הדמויות צפויה רק לגדול.

האופן שבו היא מייחדת את כל אחת מהדמויות אמין וסוחף, והיא אף מצליחה להתעלות על עצמה בסצינות שבה משובטת אחת צריכה להתחזות לאחרת. כבר ראינו סיטואציות דומות עם חילופי גוף בין באפי ופיית' ב"באפי", אלנה וקת'רין ב"יומני הערפד" או נבחרת כוכבי "Lost Girl" הקנדית, אבל כשמסלני מלהטטת בין כל הדמויות נדמה שהיא עושה זאת בקלילות מרשימה. 

שבע דמויות, שחקנית אחת:  

(קרדיט לתמונות: צילומי מסך | הטאמבלר והטוויטר של Orphan Black)

לצד חילופי הזהויות וסצינות האקשן, הסדרה מטפלת בנושאים שמעסיקים היום את זירת המדע הבדיוני. אמנם לא חייבים לאהוב את הז'אנר כדי להנות מהסדרה (כמו שלא חייבים להבין בפיזיקה כדי להנות מ"המפץ הגדול"), אבל מי שכן מתעניין, יהיה סקרן לראות איך הדרמה משלבת אלמנטים מהגישה הטרנס-הומניסטית ששואפת להתגבר על המגבלות הביולוגיות של המין האנושי באמצעות קדמה טכנולוגית. הנסיון לשפר את האדם באמצעות טכנולוגיות היפותטיות כמו מציאות מדומה, אינטלגינציה מלאכותית וטעינת מידע לתוך מוח אנושי הפך כבר מזמן לחלק מהתרבות הפופולרית והפציע בקולנוע בסרטים כמו "מטריקס", "אוווטאר" ובטלוויזיה ב"באטלסטאר גלקטיקה" ו"פרינג'". במקרה של "אורפן בלאק", התסריטאים משתמשים באלנטים הללו כרקע לסיפורן של המשובטות, אבל לטוב או לרע (תלוי את מי שואלים), לא מתעמקים בהם יותר מדי.

כמובן ש"אורפן בלאק" לא חפה מפגמים, בעיקר בסיפור הקונספירציה וסימני השאלה המרובים מדי, אבל כראוי למותחן מוצלח, השאלות אולי מניעות קדימה את העלילה אבל פתרונן הוא לא העיקר שלה. במקום, משחקי החתול והעכבר בין המשובטות, ובינן ובין ומי שהן בטוחות שהושתל בחייהן כדי לעקוב אחריהן, מצליחים לשמור על מתח גבוה ולדחוק את הרגעים הפחות סוחפים אל השוליים.

למרות השבחים, העובדה שמדובר בסדרה קנדית שבכל זאת מתוייגת תחת מדע בדיוני, "אורפאן בלאק" לא זכתה ליותר מדי כותרות כשעלתה על המסך וגם לא הניבה רייטינג מרשים (כ-300 אלף צופים לפרק). בכל זאת, לא לקח לה זמן עד שהיא החלה להסתמן כדרמה בעלת פוטנציאל קאלט, ובמקביל למועמדות לגלובוס הזהב (שמסלני הפסידה לרובין רייט) גם כלי התקשורת האמריקאים החלו להעניק לה תשומת לב. "אורפאן בלאק, ממכרת, משכנעת, ואולי אפילו דרמה טובה מדי" כתבו ב"הוליווד רפורטר", וב"הפינגטון פוסט" הכריזו "מדובר בהרבה יותר מסדרת מדע בדיוני. יש בה מתח, אקשן והיא סקסית בטירוף. תנו לנו צ'אנס לשכנע אתכם לראות אותה". החותם הרשמי הגיע עם השיבוץ שקיבלה הסדרה בקומיק-קון האחרון, והפאנל המבוקש סחף קהל רב שהגיע חמוש בשאלות לקראת העונה השנייה.

העונה החדשה תתחדש במיכיל האוסמן ("נאשוויל", "טרמיי"), פטריק ג'יי אדמס ("Suits") ושחקנית הקולנוע והטלוויזיה מישל פורבס, ותושק ב-19 באפריל. אם יש  לכם מקום בלו"ז לעוד צפיית בינג' אחת לפני ש"מד מן" ו"משחקי הכס" משתלטות על הרשת, עשרת פרקי העונה הראשונה של "אורפן בלאק" הם בדיוק מה שאתם צריכים.

הטריילר לעונה השנייה: 

 

וגם: הבלוג התחדש בפייסבוק ובו תוכלו לעשות לייק ולקבל עדכונים על הפוסטים שעולים, המלצות על סדרות חדשות ושאר ממתקים טלוויזיונים, בואו לבקר כאן 

להמשך הפוסט