עיתונים כיתר אמצעי תקשורת חשובים מדי כדי להפקיד(ר)ם בידי טייקונים חפים מחובות לדמוקרטיה הישראלית.

רוברט מקסוול – 1923-1991

הפוסט מלפני שבועיים עורר שאלות ותהיות רבות, אחדות מהן פורסמו כתגובות ואחרות הגיעו אלי במייל האישי ובעל פה. כזכור, הבעתי בפוסט התנגדות נחרצת למכירתם של מעריב לשלדון אדלסון ושל מעריב ו-NRG לאלי עזור. גם הפצרתי בממונה על ההגבלים העסקיים, פרופ' דוד גילה, שלא לאשר את שתי העסקאות. מאחר והסוגיה חשובה החלטתי להידרש לשאלות אחדות.

המגיב # 4 לפוסט שאל: האם יש קונים פוטנציאליים מלבד אלה שבית המשפט אישרו את מכירתם של העיתונים?

שאלה מוכרת ולא פחות מארבע פעמים חזרה ונשאלה בארבע השנים האחרונות. פעם ראשונה, כאשר עופר נמרודי מכר את מעריב לאיש העסקים זכי רכיב בחודש מאי 2010; פעם שנייה, כעבור כמה חודשים כאשר רכיב קבל רגליים קרות ומכר את העיתון לנוחי דנקנר ותאגיד אי די בי בחודש יוני 2011 כנראה בהשקעה של 147 מיליון ש"ח; פעם שלישית, כאשר העיתון נמכר לשלמה בן צבי בחודש ספטמבר 2012 תמורת 70 מיליון ש"ח; וכעת נשמעת אותה שאלה כאשר אלי עזור מוכן לשלם עבור מעריב רק 4 מיליון ופחות ממה שהציע בסיבוב הקודם.

כך זה קורה, כאשר מוכרים וקונים עיתונים כמו עוד נדלן או מפעל שימורים לכל המרבה במחיר מבלי לבדוק בציציות הקונה, כאשר עיתונים נמכרים לדלטנטים שאינם מבינים בתקשורת וללא כל רגישות ומחויבות חברתית. בכל פעם היו מספר הצעות, והמפסידים זכו בסיבוב הבא ובמחיר נמוך יותר. כנראה שגם הפעם היו הצעות אחרות, לפחות לגבי מקור ראשון ו-NRG, קבוצת משקיעים בראשותו של אודי רגונס, מנכ"ל מקור ראשון. הנאמן של מעריב שקל במונחים כלכליים והעדיף את האינטרס הכלכלי של המוכר.

וממשיך מגיב # 4: האם עדיף שהעיתונים ייסגרו ולא יימכרו למר אדלסון ולאלי עזור?

"מקסוול קנה אותי"- Maxwell buy me מלפני למעלה משני עשורים – out, "אדלסון קנה אותי" – in. הקוראים הותיקים ודאי זוכרים את המיליארדר הבריטי, רוברט מקסוול, שהיה מחוזר ומבוקש בתחילת שנות ה-90'. כל פעם יש טייקון שמצית את דמיונם של תושבי השטייטל/העיירה – פעם פלאטו שרון, פעם ארקדי גאידמק וכעת תורו של איל ההימורים, שלדון אדלסון. אף לקח לא נלמד. הפקדת עיתון בידי טייקון זר, אף אם הוא יהודי חם, אינה מבטיחה תוחלת חיים. מי האוקיינוס היו ונותרו עמוקים.

יש חלופות למכירת העיתונים לשני האדונים בעלי רקורד לא מחמיא בתקשורת הישראלית, נושא לפוסט נפרד. לפחות לגבי מעריב, כל טרנזקציה רק החלישה את העיתון. עצוב לראות כיצד בעלי העיתון לדורותיהם רוקנו את מעריב מנכסיו האנושיים והפיזיים ללא כל סנטימנט ורגישות. למעשה מעריב שעומד למכירה כיום הוא שלד של עיתון ללא כוח האדם האיכותי, הבניין ובית הדפוס.

מגיב # 2 מקשה: מקור ראשון הוא שופרו של בנט. בזה אינך רואה פסול?

בהנחה שאכן המגיב צודק, ולמען הפלורליזם וריבוי דעות, עדיפים שני ביטאונים המבטאים עמדות שונות, במחנה ימין, על פני שני ביטאונים שמשרתים רק קו אחד באותו מחנה.

שתי העסקאות מונעות אבטלה של מאות עובדים ועיתונאים.

גם הטענה הזו שכיחה ומוכרת. הדאגה לעובדים תמיד יעילה בהפעלת לחצים לאישור עסקה, גם הפעם. אלא שהניסיון מוכיח שלא הייתה טרנזקציה בתקשורת ללא "פיטורי ייעול" והפרת הבטחות להמשך העסקתם של רב השכירים לתקופה משמעותית. אדרבא, הניסיון אף שב ומוכיח שכל רוכש עיתון מעדיף להסתייע באנשי אמון שהם חסרי הבנה בטיפוח משאבי אנוש וניהול ארגון יוצר. הללו מעדיפים כוח אדם זול, כתבים צעירים בתנאי שכר ירודים, על פני עיתונאים מיומנים ומנוסים. בתנאי העסקה בלתי ודאים גם קל ונח יותר להכתיב לכתבים צעירים את קו העיתון ולהשיג ציות כמעט מוחלט. מדיניות זו מתורגמת לאלתר ברמת הסיקור והמידע המתפרסם.

בעצם מדוע אני שב לסוגיה שכבר נדרשתי אליה לא מכבר?

שתי העסקאות העומדות על שולחנו של הממונה על הגבלים עסקיים עתידות להטביע חותם על מפת התקשורת בישראל. אמצעי התקשורת חשובים מדי כדי להפקידם בידי טייקונים ללא פיקוח הולם עליהם. שליטה בהם מעניקה עוצמה. ריכוזיות בתקשורת עלולה לטפח מוקדי עוצמה מפלצתיים ודי במצב הקיים. המסקנה מרקורד העבר היא חד משמעית: חייבים להגביל את כוחם של אילי הון ושליטתם באמצעי תקשורת לתפארת הדמוקרטיה הישראלית.

פסוקו של פוסט

במהלך החג הראשון נהרגו בתאונות דרכים חמישה בני אדם, ד"ר ראובן פדהצור, קברניט, עיתונאי, שדרן, מרצה, חוקר, ועוד ארבעה אנשים עלומי שם. ייחוס נדבק לאדם בחייו ובמותו. יהיה זכרם של כל הקרבנות ברוך.