הסיקור הנדיב של המעילה במסעדת המפורסמים והברנז'ה אינו חף מניחוחות יח"צנות ומשתלב להפליא בטרנד של אינפלציה בתכניות בישול. אם אין לכם מה לאכול, צפו לפחות בתבשילים גורפי ריר ורייטינג. 

הדרמה בשיחות ישראל עם פלסטינאים בטלה בשבעים לעומת הדרמה שהתרחשה בשבוע שעבר ברחוב הירקון 17, תל אביב – יפו. למי שאינו יודע, זוהי הכתובת של מסעדת רפאל המתוקשרת, ולא רק בימים אלה.

יש אלפי עסקים במדינת ישראל. לא נועז להניח שבעשרות ובמאות מהם מתגלים חיכוכים בין בעל הבית לבין השכירים לרבות חשדות להונאה ולמעילה. אם כן במה זכתה מסעדת רפאל יותר מכל עסק אחר הנקלע למשבר דומה? עיתונים וערוצי שידור הקדישו מקום וזמן נדיבים לסיפורו של המסעדן רפי כהן. אפילו הערוץ הציבורי נסחף ושידר כתבה על מסעדת רפאל. ככה זה בתקשורת: קשה להתעלם מסיפור המופיע אצל מתחרים, וגם להיפך. כלומר, קשה גם להתייחס לנושא כאשר אמצעי התקשורת המתחרים מתעלמים ממנו. משאבים יקרים, כתבים וצוותי צילום, הועסקו כדי להכין כתבות ארוכות עליו ועל המסעדה שלו, כל זאת על חשבון נושאים שאינם מסוקרים. זול, קל ורייטינגי יותר לשלוח כתב וצוות צילום ל"מסעדה שלנו" מאשר לאתר עסקים קטנים הנקלעים במשבר בקריית שמונה או בדימונה. סיקור המעילה כמעט טוטלי איננו חף מניחוחות יח"צנות. כך מנצלים משבר לקידום עסק.

*

לכאורה שוב תסמין של נרקיסיזם. התקשורת המאוהבת בעצמה מדווחת על עצמה ומסתגרת במעין בועה/ביצה של הברנז'ה. שוב הביצה התל אביבית השבעה והדשנה מתעסקת בעצמה ומתנכרת לרב הציבור. מדוע צעירים המתקשים ברכישת דירה או שכירים המשתכרים שכר מינימום חייבים לצפות בכתבה של ארבעה עד שבע דקות על מסעדה שנקלעה למשבר? ככל ציבור אחר גם הקהילה התקשורתית זקוקה לאתרי פולחן, סביבם מתכנסים החברים ומתחלקים בשמחות ובעצב. ומסעדת רפאל הינה אחד מאתרי הפולחן של הבועה התל אביבית.

 

כך מטפחים פולחן ומיתוסים בברנז'ה

*

במידה רבה מאד, סיפור המסעדה רפאל משתלב בטרנד הכללי שכבש את המסך הקטן ואת עמודי העיתונים המתדלדלים. במקביל למדורי אוכל ובישול מנופחים השתלטו על המסך הקטן תכניות השף למיניהן. אלה וגם אלה מתכתבים היטב עם נתונים סטטיסטיים קשים על מימדי העוני בחברה. אם אין לכם מה לאכול, לפחות צפו במטבחים מאובזרים ומבריקים בהם מתבשלים מאכלים גורפי ריר ורייטינג.

תכניות הבישול למיניהן אף שדרגו את מעמדו החברתי של הטבח אך לא שינו את המצב המגדרי: רב השפים, ואני מתבטא בזהירות כי איני מרבה לצפות, הם גברים מדושני עונג ושביעות עצמית. מי שהייה נושא ללעג בצה"ל הייה לסלב בטלוויזיה. הטבח פינה מקומו לשף. כל טבח הוא כיום שף סלב ומכובד אשר בוחן ומעריך את הבשלנים באולפן. לעיתים נדמה שהביקוש המקומי לתכניות בישול ולשפים עולה על ההיצע ואז מייבאים גם מחו"ל.

לא אופתע אם סיפור המעילה במסעדת רפאל, אם הייתה או לא הייתה, איננו אלא פרק ראשון בסדרת ריאליטי חדשה. אחרי מאסטר שף, משחקי שף או השף הערום אולי הפעם משיקים סדרה בשם השף המרומה. בניגוד לתכניות הריאליטי, הפעם המצלמות מתמקדות במה קורה ומה מתרחש בין הסירים. הנה השף השבור נפשית לעומת העובדים כפויי טובה שמתלוננים על יחסו הנוקשה אליו. כבר כעת מובטח פרק המשך לראשית החודש ואולי הפרק השני יעסוק בדחיית הפתיחה של המסעדה. ייתכן גם פרק על הפרלמנט של יום ששי במסעדת רפאל אשר יצא לפגרה עקב הנסיבות הבלתי צפויות. אוי, כמה זה עצוב ומותח, כמה טוב לרייטינג.

*

נדמה שנוח מכל הבחינות להאכיל את הציבור בתכניות בישול. לא רק שהן זולות להפקה אלא גם משתלם מבחינה פוליטית. במקום לדווח על מטבחים פוליטיים מסממים את הציבור במטבחים וירטואליים. נדמה שהריאליטי מסייע כרגיל וכמצופה להסיח את הדעת מן המציאות הקשה. גוד טיים הוא האינטרס המשותף של השלטון ושל השולטים באמצעי התקשורת. צפו בטלוויזיה ואל תפריעו לנו לקבל החלטות שגויות וחובבניות. צפו בטלוויזיה וקנו מה שמוכרים לכם בהפסקות פרסומת.

פסוקו של פוסט

ישראל מחבקת יותר את זכר השואה מאשר את ניצולי השואה.

די לרטוריקה הנבובה והזולה ולרתימת קרבנות השואה/מלחמות ישראל לקידום מטרות פוליטיות!

*

לרגל יציאה לחופשה קצרה לא יתפרסם פוסט בשבוע הבא.

חג עצמאות ושחרור התקשורת הישראלית מקשרי הון-שלטון.