בסיקור מודרך ומגמתי, אמצעי התקשורת במערב, ולא רק בישראל, מחרחרים מלחמה ומכשירים את הקרקע לתקיפה באיראן.

בכנס על סיקור המזרח התיכון שנערך בשבוע שעבר מטעם הקתדרה ע"ש רוברט סנט ג'ון במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון השתתפו גם שתי חוקרות מוערכות ובעלות שם בינלאומי: פרופסור אנבל סרברני, Annabelle Sreberny, מאוניברסיטת לונדון ופרופסור זיזי פפצ'ריסי, Zizi Papacharissi, מאוניברסיטת אילינוי.

 

   Zizi Papacharissi                                                     Annabelle Sreberny

גילוי נאות: הייתי ראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון והשתתפתי כדובר בכנס.

אנבל סרברני ידועה כמומחית לתקשורת בינלאומית ולאיראן בה היא חיה שנים אחדות לפני, בעת ואחרי מהפכת 1978. היא אחת החוקרות העצמאיות, הביקורתיות והמאתגרות את הקונצנזוס במחקר המערבי. כרבים מעמיתיה גם אנבל סרברני אינה מסוגלת להתעלם מן החרם הגובר באנגליה ובעולם על ישראל. לכן, האורחת הקדימה להסתייג מן החרם על הקהילה האקדמית בישראל, אשר מכוון דווקא למי שמבקרים את מדיניות הממשלה.

הפעם אנבל סרברני התמקדה בסיקור האנטגוניסטי, העוין, אשר זוכה הרפובליקה האיסלאמית של איראן במערב – בארה"ב, באירופה ובישראל. כצפוי, לא הכל לבן ושחור. אמנם איראן הרוויחה ביושר את עוינות המערב כלפיה. מנהיגיה ניהלו רטוריקה מתלהמת אנטי אמריקנית ואנטי מערבית, ולא רק אנטי-ציונית, אשר יכלה להתחרות אולי בזו של צפון קוריאה. ברחבי המדינה הונהג משטר דיכוי בלתי מתפשר של הרס החברה האזרחית. עיתונים נסגרו, עיתונאים ובלוגרים נעצרו והושלכו לכלא ואף חוסלו, רבים ממתנגדי המשטר החדש הוצאו להורג ועוד. 

אלא שהחוקרת האורחת ביקשה להסב תשומת הלב גם למערכה הנגדית של מדינות המערב נגד איראן. אמצעי התקשורת במערב נטלו ונוטלים חלק במערכה זו אגב סיקור מגמתי וסלקטיבי, אם בהבלטה ואם בהצנעתם של נושאים, הכל לפי צרכי המדיניות.

כך מצניעים אמצעי התקשורת שארה"ב מנהלת לוחמה כוללת נגד איראן כבר 35 שנים. היא התעצמה בשנת 1995, לאו דווקא בזכות בנימין נתניהו, עם הכבדת היד על חברות הנמצאות בקשר עם ממשלת איראן. הלוחמה כיום שונה ומתוחכמת יותר.הסיקור התקשורתי אף מצניע את השקעת העתק של ארה"ב בלוחמת סייבר ואת שיתוף הפעולה הפורה בין ארה"ב לישראל. שיתוף זה הניב שלושה תולעי מחשב קטלניים – STUXNET, FLAME, DUQU. בשנים 2009-2010 תולעת המחשב סטוקסנט שיבשה את מתקני הגרעין באיראן. הוא מתנהג כמעין נשק ביולוגי ומסב נזקים גם למחשוב בלתי עוין. בנוסף, ארה"ב ממשיכה להשקיע מיליונים בשידורי תעמולה לתושבי איראן.

מאידך גיסא, עיתונאים ופרשנים נוטים להפריז בכוחה ובעוצמתה הצבאית של איראן, כמו גם של לקוחותיה באזור – אם זה חמאס, חזבאללה או באשיר אסאד. לפי בדיקה שיטתית לאורך שנים של אמצעי התקשורת בארה"ב ובאנגליה, הרטוריקה הקדם-מלחמתית מכשירה את דעת הקהל במערב לקראת פעולה צבאית נגד איראן, ממש כפי שנהגו ערב פלישתה של ארה"ב לעיראק בשנת 2003.

*

דבריה של אנבל סרברני, אשר רק חלק מהם הובא כאן, מצביעים על ההקשר הרחב למה שמשמיעים גם לנו מדי פעם ובגלים עולים ויורדים של הפחדות. בנוסף, יש בהם תובנות אחדות לגבי פוליטיקה, תקשורת ודעת קהל;

ראשית, לא רק התקשורת בישראל מתגייסת למערכות יזומות של השלטון. אמצעי התקשורת השונים בארה"ב – עיתונים ותחנות שידור, ידועים כמדווחים ברוח המדיניות הרשמית, בייחוד בזמן מלחמה.

שנית, בניגוד לדוברים מטעם, ישראל אינה לבדה במערכה הכוללת נגד איראן. כל הדיבורים בישראל על הצורך לתקוף לבד את איראן בנוסח, "אם אין אני לי, מי לי" – אלה הם רק לצורכי פנים.

שלישית, גם במדינות המערב הדמוקרטיות והנאורות, וכך גם בישראל, ולא רק במשטרים חשוכים, מיטיבים מנהיגים לנצל את אמצעי התקשורת למניפולציות ציניות בדעת הקהל.

רביעית, בכל משטר מצליחות מערכות תעמולה לעורר ולאחד את הציבור נגד אויב חיצוני, ריאלי או מדומה.

ולבסוף, גם הציבור ברובו זקוק למניפולציות, בזכותן הוא מתגייס ומתלכד סביב יעדים משמעותיים בעיניו. גם הציבור ברובו מעוניין שירגשו אותו וילהיטו את יצריו. 

כנראה שדרוש קול מבפנים, כמו הראיון עם עוזי עילם בידיעות אחרונות, כדי לשבש, ולו רק לשעה קלה, את המערכה מהלכת האימים.

 

פסוקו של פוסט

על הצלחתה של הלוחמה הפסיכולוגית נגד איראן בציבור האמריקני, תעיד גם משפחת גאי בסרטון הבא.

http://www.youtube.com/watch?v=cpP7b2lUxVE