טכנולוגיה מתקדמת עלולה לטפח אשליות של עוצמה ועליונות.  הכיצד המרוץ אחרי תמונת הניצחון וצריבת התודעה הציבורית היו למשימה העיקרית בכל עשייה ציבורית? 

אולי זה לא הזמן המתאים לחשבון נפש. הבעיה שגם מאוחר יותר לא מתפנים להפיק לקחים.

בדיוק לפני שמונה שנים פרסמתי את המאמר למטה. אמנם, המאמר מתייחס למלחמת לבנון השנייה, אשר נערכה בין 12/7/2006 לבין 14/8/2006. ב-23  ביולי פתח צה"ל במבצע קרקעי "קורי פלדה", על מוצבי חיזבאללה ועל יישובים שיעיים בשטח לבנון סמוך לקו הגבול. המאמר התפרסם שלושה ימים מאוחר יותר, ב-26 ביולי, והשורות נקראות כיום ברלוונטיות מצמררת. לכן, בחרתי להביא את תכן המאמר כפי שהתפרסם בשעתו. לא נגענו.

*

ככל שהלחימה נמשכת ומתארכת, גוברת התחושה שמשהו לא דופק הפעם. במוקדם או במאוחר המלחמה הנוכחית תטלטל, ואף חייבת לטלטל את החברה הישראלית. ההישגים הצבאיים, הצנועים לפי שעה, אינם אלא תבליט התמורות המפליגות בשנים האחרונות. הצבא אינו אלא צבא העם, מעין מראה, ובזמן המלחמה – מראה אכזרית של החברה.

שנים של סגידה לאמריקניזציה, התברגנות ונהנתנות, פשרה במערכת ההישגית והשתלטות הקשרים על הכשרים – כל אלה ואחרים הקרינו כנראה גם על המאגר האנושי, על פער האיכות והמוטיבציה בין החברה הישראלית לבין הסובב אותה. רכישת טכנולוגיה מתקדמת ושליטה מופלגת בה עלולות לטפח אשליות של עוצמה ועליונות. במיוחד אמור הדבר כשהיא מופקדת בידיים צעירות.

מי יסביר לצעירים הנלהבים ולמפקדיהם, ששליטה בפלאי הטכנולוגיה אינה מתירה להם לזלזל במאווי היריב ושאיפותיו? מי יגלה להם ולקברניטי המדינה שטכנולוגיה אינה תחליף לא להשכלה, לא לרוח האדם ולא לחשיבה עצמאית ויצירתית? רק אנשים משכילים מסוגלים להעמיד את הטכנולוגיה בהקשרים הנכונים ולנצל כראוי את יתרונותיה. אחרים מתבשמים מיתרונותיה ושוקעים בשימוש הרוטיני כמעין רובוט אנושי.

ימי המלחמה חשפו כי תסמיני האמריקניזציה פגעו גם בצה"ל. מערך הדיווח וההסברה בשבועיים האחרונים אכן מעיד שכמו במערכת הפוליטית, היח"צנות עדיפה על פני דיווח ומידע. מצביאים בהנחייתה של דוברת צה"ל ייחצנו את עצמם ואת צה"ל. ממש כמו עמיתיהם האמריקנים בעת מלחמות המפרץ, היה מי שסבר כי עדיף להאכיל את פיות העיתונאים בחצאי אמיתות, בקלישאות ובסיסמאות, כדי שיהיה להם מה לשדר ומה לכתוב למחרת.

מיטב האנרגיות הופנו לבניית דימויים והבניית תמונת קרב מסולפת. מספר פעמים דיווחו על פגיעה בתחנת הטלוויזיה של חיזבאללה – ו"אל-מנאר" המשיכה לשדר. בעת קרבות נהוג ושכיח לפרסם מידע מטעה. אלא שיש הבדל בין מידע מטעה לבין מידע מוטעה ושגוי. המידע המטעה נועד לפגוע במורל הלחימה של היריב, ואילו המידע המוטעה פוגע במורל העורף וגם באמינות המפיץ אותו.

יותר מכל, המלחמה הנוכחית שבה ומזכירה שהתותחים רועמים כשהמוזות נשחקות ושותקות. כי ללא מוזה, צה"ל מתקשה לנצח.

*

כצפוי, המאמר עורר בשעתו תגובות נזעמות ופוגעניות. כאז גם כיום, קל יותר לתקוף את המבקרים מאשר להתמודד עניינית עם הביקורת. אם הדברים נקראים כפי שהתנסחו רק אתמול, סימן שלא השתנה הרבה מאז. אמנם דוברת צה"ל דאז הייתה לחברת כנסת קולנית ונציגה האוטנטי של ישראל הוולגרית.

במהלך שמונה השנים האחרונות התמיהות במאמר התרבו. הטכנולוגיות החדשות כמו התמידו לכרסם ביצירתיות, כושר אלתור ותושייה אישית, לפי הפורמולה: יותר טכנולוגיה – פחות רוח ופחות חשיבה ביקורתית. האם עידן הטכנולוגיה מצמיח הנהגה אפורה אך מצוידת בכלים שלטוניים יעילים? האם דור ה-SMS פגיע יותר לטכנולוגיות השכנוע ההמוני? מדוע בעידן של סטארטאפים יצירתיים כל חשיבה וכל אמירה מחוץ לקופסא מתויגות לגנאי? הכיצד באקלים ההייטק שורר קונפורמיזם חונק ומחניק? מדוע תמונת הניצחון וצריבת התודעה הציבורית היו לעיקר בכל עשייה צבאית וציבורית?

ראש הממשלה מול המסך מוביל את המערכה: תדמיתנות שקולה למנהיגות

ספק אם כיום מחדלים מובילים למהפך פוליטי. להבדיל, ההנהגה כיום מצוידת היטב יותר בכיפת ברזל משלה; הלא הם אותם תדמיתנים, אסטרטגיים פוליטיים, עיתונאים ואנשי החצר. אלה מאתרגים ביעילות את ראש הממשלה, מצניעים את שרשרת הכישלונות המדיניים והדיפלומטיים שקדמו למלחמה בעזה וממצבים אותו כעדיף על פני יריביו בימין.

פסוקו של פוסט

חנוך לוין נותר כמופת ליציאה מחוץ לקופסה, דווקא בעתות חרום.