מדוע התקשורת דבקה שוב בקונצפציה שמשווקים לה? אולי משום שהיא מוחלשת ומפחדת מלהציג שאלות קשות. הפרופיל התקשורתי הנמוך של המנהרות רק חיזק בחזרה את הקונצפציה שאין פתרון טכנולוגי למנהרות.

גם בלי ועדת בדיקה/חקירה פנימית/פרלמנטרית/ממלכתית של המבצע/ מלחמה "צוק איתן", מחדל המנהרות גלוי לעין. וכך גם המסקנה המתבקשת מן הדו"ח שעוד ייכתב וייגנז: כולנו אשמים. גם התקשורת.

הרי ידענו על המנהרות – המודיעין, הצבא, הממשלה ואפילו תושבים בעוטף עזה שמעו מדי פעם הלמות פטישים מתחת רגליהם. עובדה, פה ושם בתיקים מאובקים נמצאו מזכר על המנהרות של איש מודיעין או מכתב מגיאולוג מודאג עם הצעה כיצד לטפל במנהרות.

אפילו בערוץ 1 שודר סרט תעודה, עמוק באדמה, על המנהרות עוד בחודש נובמבר 2006. נו, טוב. מי וכמה כבר צופים בערוץ זה? ובכל זאת, כדאי לצפות ולו כדי להתרשם מתפקודם של המטפלין בביטחון. מי שבכל זאת יתמיד בצפייה, יקבל טיפ מופלא – חיקוי מפתיע של אריאל שרון ז"ל.

אותה תקשורת שנושאת בחלק מן האחריות על מחדל המנהרות יכולה לשמש עדת מדינה בכל בדיקה/חקירה. כידוע, התקשורת משמשת מעין לוח תהודה sound board למערכת פוליטית. לרב עיתונאים כותבים על מה שמעסיקים פוליטיקאים ואנשי ציבור, מה שמספרים להם ומה שהם שומעים. מחלוקות פנימיות בתוך המערכת מוצאות כמעט תמיד תהודה בתקשורת.

כך היה גם לפני שהתקבלה ההחלטה על פיתוחה של כיפת ברזל. מחנה לא קטן, וד"ר ראובן פדהצור ז"ל בתוכו, שלל מכל בשעתו את הרעיון של כיפת ברזל לטובת חלופות אחרות למשל, תותח הלייזר נאוטילוס.

מחלוקת דומה על פתרון טכנולוגי למנהרות לא הגיעה לתקשורת, משום שלא הייתה מחלוקת. די לצפות בסרט התעודה ולהתרשם מהתנהלות המערכת עוד בשלבים מוקדמים ביותר. במהלך עשור וחצי התרחשו אירועים ביטחוניים סביב מנהרות, לרבות חטיפתו גלעד שליט, ובכל זאת הנושא לא זכה לטיפול בעדיפות גבוהה. ה"קונצפציה" מנעה מלראות את המציאות, ממש כמו ערב מלחמת יום הכיפורים.

כפי שנהוג לפרשן בימים אלה יש הבדל בין ידיעה לבין הטמעה והתייחסות למידע. המידע על המנהרות לא העסיק את הצבא ואת הממשלה, ומעט מאד גם את התקשורת. למען הדיוק, היו מספר כתבים ופרשנים בכירים שכן התעניינו במנהרות, אבל היו אלו מנהרות בין לשכת הרמטכ"ל לבין הלשכה של שר הביטחון, על ההסתעפויות בהן זרמו מסרונים של רונית אשכנזי לבועז הרפז.

ראש הממשלה והמערכת כולה התמסרו למסע הסברה טוטאלי, בצדק או שלא בצדק, כדי לשכנע את הציבור ואת העולם כולו שמאיראן נשקף איום קיומי למדינת ישראל. בעוד שתקציב ענק של מיליארדים הושקע בפרויקט מגלומני של עצירת הגרעין האיראני, לא נמצאו מספר מיליונים למענה טכנולוגי של המנהרות.

*

רבים ודאי חשים שב"צוק איתן" התקשורת מתפקדת אחרת. הפעם התקשורת היא הרבה יותר פטריוטית, זהירה וכן, גם מונוליטית. שלושת ערוצי הטלוויזיה אימצו אותו פורמט של אולפן פתוח המתמלא בפרשנים בעלי אותו רקע צבאי. לעיתים מי שאחראים למחדל המנהרות נודדים בין אולפנים ובין עיתונים כדי ליחצן את צה"ל וליטול חלק במערכת ההסברה. בשפה טכנוקרטית הם הסבירו כבר מימיו הראשונים של המבצע וממשיכים להסביר בלהט שצה"ל מכה בהצלחה בתשתיות, חמאס חטף מכה משמעותית וראשיו מסתתרים מתחת לאדמה. מקום וזמן מועטים יחסית ניתנים לקולות חלופיים – מומחים עצמאים, נשים ואנשי רוח, אשר עלולים חו"ח לאתגר את התפיסה הביטחוניסטית השלטת.  

אלא שמחדל המנהרות חייב להמחיש את המחיר הגבוה שמשלמים כאשר התקשורת מתגייסת ומגויסת לטובת קונצפציה שלטת. אמנם מאד נעים ונוח יותר לעורכים לתפוס פוזה פטריוטית, כמו "קודם כל ישראלים" נוסח וואלה, לחבק ולהתחבק עם הממסד ולא להציג לו שאלות. האמנם אין פתרון טכנולוגי למנהרות, כפי שהתודה בראשית השבוע אלוף פיקוד הדרום, סמי תורג'מן, בשיחה עם תושבים מעוטף עזה?

מה משרת יותר לציבור – "קודם כל ישראלי" או קודם כל עיתונאי?

הלקח של מלחמת יום כיפור כנראה לא נלמד או נשכח. ככל שאמצעי התקשורת מתכנס סביב הקונצפציה השלטת ומשתיק דעות אחרות, כך הוא מחזק ומעצים אותה. במהלך השנים ועד עצם היום הזה, המערכת הביטחונית הדביקה את התקשורת בתפיסתה שאיום המנהרות אינו קריטי ושאין פתרון טכנולוגי סביר לכך. עיתונאים ופרשנים אשר הפנימו את הקונצפציה במערכת הביטחון, מיעטו לפרסם דעות אחרות ולו רק כדי לא ליצור דיון ציבורי אשר עלול לפגוע ב… ביטחון המדינה. אלא שהטיפול התקשורתי המועט במנהרות התקבל בממסד כאישור נוסף לקונצפציה שהסוגיה אינה בעדיפות גבוהה. 

זוהי תרומתם של אמצעי התקשורת למחדלים פעם אחר פעם, כאשר הם מעדיפים להיות "קודם כל ישראלי".

 

פסוקו של פוסט

אחד משירי המלחמה הנפלאים של הבריגדה היהודית, את חכי לי ואחזור, בביצועו המרגש של שמשון בר-נוי.