עם סגירת כותרת, בית הספר לעיתונאות ולתקשורת, עולים וצפים זיכרונות על חבלי ההקמה, על הפער שבין החזון של מייסד בית הספר, דב יודקובסקי, לבין המציאות.

הידיעה על סגירתו של בית הספר לעיתונאות ולתקשורת  כותרת העציבה אותי מאד. עצוב לראות גן סגור. שבעתיים בית ספר סגור. למי שלא יודע ואינו מתמצא בברנז'ה, כותרת הינו בית ספר להכשרת עיתונאים אשר הקים אותו דב יודקובסקי בשנת 1990. מאות סטודנטים למדו בין כתלי בית הספר ואחדים מהם אפילו נחשבים לגולת הכותרת - איילה חסון, צביקה יחזקאלי, ברוך קרא, יוסי יהושע, ניר דבורי, ליאת רגב, מירי מיכאלי ועוד.

עצוב לי במיוחד משום שהשקעתי בכותרת ממיטב מרצי, תחילה כחבר בצוות ההיגוי של הקמת כותרת ובהמשך כיועץ האקדמי בשנתו הראשונה של בית-הספר. המשבר בתקשורת מקרין מן הסתם על הביקוש ללימודים. מדוע ללמוד תקשורת כאשר אין ערובה לתעסוקה יציבה? בשנים האחרונות ניכרת ירידה בהרשמה ללימודי תקשורת בכל אחת מלמעלה מעשרים תכניות במוסדות להשכלה גבוהה. כבכל מלחמת הישרדות, החלשים הם הראשונים להיעלם. מי ייתן ולא יהיו חללים נוספים.

*

בשורת הסגירה מחזירה אותי שני עשורים וחצי אחורנית, לימי ההקמה של בית הספר. המציאות התקשורתית אז הייתה שונה לחלוטין. מלבד יומונים רבי תפוצה ועבי עמודים, פרחו עשרות ומאות מקומונים ברחבי הארץ, כל יומון ארצי ורשת המקומונים שלה. בנוסף לערוצי הכבלים, הלך והוכשר החוק להפעלתו של ערוץ 2 בטלוויזיה. במבט לאחור, העידן הטרום-דיגיטלי של סוף שנות השמונים במאה הקודמת נראה כתור הזהב של התקשורת הישראלית. בלית בררה, אמצעי תקשורת גייסו כח אדם מכל הבא ליד ללא הכשרה מוקדמת ומספקת.

אשר על כן, היוזמה של דב יודקובסקי להקים בית ספר להכשרת עיתונאים באה ממש בעיתה. מערכת ההשכלה הגבוהה כדרכה פיגרה אחרי הביקושים הגואים ללימודי תקשורת. המחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית שמרה על הגמוניה כיחידה מסוגה בארץ והסתפקה בלימודים עיוניים עם טעימות קלות של סדנאות מעשיות. בחלל המתרחב בין ההיצע לבין הביקושים הגואים ללימודי תקשורת, חדרו יזמים פרטים למיניהם, לרב עיתונאים מפורסמים, אשר ארגנו באולמות ציבוריים ובבתי מלון קורסים מזורזים בעיתונות מעשית. על כוס קפה ועוגה צעירים הלומי שאיפות לקריירה תקשורתית זוהרת שאבו בצמא טיפים ואנקדוטות של מרצים מזדמנים. לפי אחת האגדות האורבניות, אחד העיתונאים המפורסמים בזמנו בנה וילה מן הקורסים לתקשורת.  

לפי חזונו של יודקובסקי, בית הספר החדש אמור להיות על-אוניברסיטאי ועצמאי, מחוץ לאוניברסיטה כלשהי, וכלשון הידיעון הראשון, "מטרתו להכשיר דור המשך של עיתונאים משכילים, מיומנים ומודעים לאחריותם הציבורית והאתית". אם תרצו יש בהגדרת המטרה גם ביקורת על מצב העיתונות באותה עת, ונדמה שהמצב אף החמיר מאז.

ידיעון כותרת הראשון לשנת הלימודים תשנ"ב, 1991-1992

כל אוניברסיטה אמורה לשלוח ממיטב הסטודנטים לבית הספר. לכן בשלב מוקדם, ערך יודקובסקי שיחות גישוש עם ראשי האוניברסיטאות וכך נוכח מקרוב בפער שבין חזונו לבין המציאות באקדמיה הישראלית. אמנם היו קולות שחייבו את הרעיון של בית ספר ארצי ולו רק כאמצעי להכשרה מעשית ולפרופסיונליזציה של העיסוק העיתונאי וחלופה רצינית לקורסים הפיראטיים והמזדמנים.

לא רק זאת. העובדה שהיוזמה להכשרת עיתונאים והמשאבים הכספיים לשם כך הגיעו מתוך תעשיית התקשורת הקלה על גיוס תמיכה בפרויקט. למען הדיוק, מסגרות הכשרה פנימיות של הכשרת עיתונאים פעלו בעיתונים אחדים. אולי מרכז ההדרכה של רשות השידור התמיד בקביעות להכשיר שדרים, קריינים, כתבים ועורכי תכניות. וכמובן, התחנה הצבאית גלי צה"ל נחשבת עד היום כבית הספר המיטיב להעמיד דורות של שדרים ועיתונאים בישראל. אפשר ואורי אבנרי נחשב עד היום כבית הספר הטוב ביותר להכשרת עיתונאים, ולו רק בשל גישתו הייחודית לעיתונאות כמלאכה הנלמדת בהנחיה אישית.      

אלא שהתחייבות לשיתוף פעולה עם גוף חוץ אוניברסיטאי והכרה בלימודים מעשיים מחוץ לאקדמיה, שכלל לא ברור מה טיבם ומהי איכותם, הקשו כנראה על קברניטי האוניברסיטאות להתלהב מיוזמתו של יודקובסקי. גם הרעיון של שיתוף פעולה בין-אוניברסיטאי היה זר לאקדמיה הישראלית. מבחינה זאת, האוניברסיטה הפתוחה יכלה לגלות פתיחות יתירה ולו רק משום שבית הספר המוצע נתפס כעוד מרכז לימוד בו מתקיימים לימודים מטעמה בצד לימודים אחרים.

ככל שדב יודקובסקי היה מוערך כמי שהמציא את נוסחת הקסם של עיתון פופולארי נפוץ והטיל את כל כובד השפעתו למימוש הפרויקט, רק שלושה מוסדות השיבו בחיוב מנומס אך מהוסס ליוזמתו המקורית – אוניברסיטת תל-אביב, האוניברסיטה הפתוחה ואוניברסיטת בר-אילן. נציגיהן שובצו בועדת ההיגוי של בית הספר בהקמה. פרופ' נחמיה לבציון ז"ל, נשיאה האולטימטיבי של האוניברסיטה הפתוחה, דיבר ללבי כדי לפזר את ספקותי לגבי הצלחת המודל של כותרת: תראה דן, זוהי הזדמנות בלתי חוזרת להגשים את חלומך ולהקים בית ספר לתקשורת. לא תסלח לעצמך אם תחמיץ את ההזדמנות. אגב, זכויות היוצרים של שם בית הספר שמורות כנראה לאדם ברוך ז"ל.

הרעיון של בית הספר גם התכתב יפה עם התכנית של נחמיה לבציון ושל הח"מ להקים לימודי דיפלומה/תעודה בתקשורת מעשית באוניברסיטה הפתוחה. רק ייעוץ מקצועי חיצוני ומסויג הקשה על הקרן יד הנדיב לממן את התכנית ללימודי תעודה בתקשורת.

צוות ההיגוי של בית הספר החדש מנה שבעה חברים. לצדו של דב יודקובסקי, ניצבו  פרופ' יורם דינשטיין, אז נשיאה של אוניברסיטת תל-אביב, פרופ' צ'ארלס ליבמן ז"ל, מטעם אוניברסיטת בר-אילן, הח"מ מטעם האוניברסיטה הפתוחה, צביקה שפירא, שמונה למנהלו המייסד של בית הספר, רומן פריסטר, שכיהן בהמשך כמנהל בית- הספר, דודו גלבוע, מנהלו האחרון של  כותרת.

כבר בישיבה הראשונה של ועדת ההיגוי נגלה ניגוד האינטרסים בין נציגיהן של שלוש האוניברסיטאות. בהזדמנויות שונות, נציגה של אוניברסיטת תל אביב לא הסתיר את יעדו לבלוע את בית הספר החדש בבוא העת על התקציב הנכבד שגייס דב יודקובסקי מידידו, המו"ל הגרמני, ריינהרד מוהן, בעליו של תאגיד התקשורת הגדול וקרן ברטלסמן. אפשר וכותרת היה בשעתו גם מעין תחליף לחוג לתקשורת, שהוקם באוניברסיטת תל אביב רק כעבור חמש שנים.

*

קורות כותרת ראויים מן הסתם לעבודת מחקר מקיפה ויסודית. גישה לארכיון הפרטי שלי מובטחת לכל מי שייענו לאתגר. על השנה הפורמטיבית הראשונה של כותרת - בפוסט הבא.

פסוקו של פוסט

גם אם מלחמת "צוק איתן" טרם הסתיימה, נראה שאפשר לאפיין בזהירות שהפעם כמעט ואין סאטירה, למעט ניסיונות מהוססים אחדים של אייל קיציס בערוץ 2 וליאור שליין כאן למטה.