סיכום השנה בתקשורת: אולי התקשורת בישראל הינה חופשית אך היא אינה עצמאית ותלויה מדי בפוליטיקה. על אף מספר עיתונאים ופרשנים ביקורתיים, התקשורת הישראלית מכוונת לשלטון הימין ומשרתת אותו.

כבר הבעתי לא פעם את הסתייגותי מסיכומים שנתיים. הם נראים כמלאכותיים בייחוד כאשר הם נעשים פעמיים בשנה – גם בראש השנה האזרחית. סיכומים שנתיים יזומים ומסייעים לאמצעי התקשורת למלא גיליונות עבים לחג או זמני שידור חגיגיים. הסיכומים בתקשורת מתייחסים לרב לאנשים למשל, 100 האנשים המשפיעים בתקשורת, ולא לתהליכים. העיסוק באנשים הינו פשטני ופיקנטי יותר. לעומת זאת, תהליך הוא מופשט וגם מחייב יותר משאבים, של אנשי התקשורת כשל הציבור. למשל, עדיף לציין שמות אחדים – שלדון אדלסון וביבי נתניהו, נוני מוזס ויאיר לפיד במקום קשרי הון-עיתון-שלטון.

*

לאחר שהתנצלתי והסתייגתי ממה שאני הולך לעשות, אציע טרנד או תהליך אשר אפיין את השנה האחרונה: טשטוש ההפרדה בין תקשורת ופוליטיקה. רגע, תשאלו, ממתי הייתה הפרדה כזו? האם בכלל חייבים להפריד ביניהן? האם היא בכלל אפשרית?

אם אמנם התקשורת נחשבת לרשות הרביעית בממשל, הרי שיש לדאוג לעצמאותה במסגרת הפרדת הרשויות בדמוקרטיה. נכון שהפרדת רשויות מוחלטת אינה בנמצא, במיוחד בישראל. לאורך שנים לחמו אמצעי תקשורת להשתחרר מחיבוק הדב הפוליטי ולאמץ סטנדרטים של עיתונות עצמאית. הנסיבות לא תמיד היו לצד התקשורת הישראלית. השינויים הטכנולוגיים הביאו לריבוי ערוצים ועיתונים קטנים ומוחלשים, לתחרות מחריפה ביניהם על הישרדות. עקב כך, התהדק הקשר המשולש הון-עיתון-שלטון. אילי הון רכשו עיתונים וערוצי שידור, אשר באמצעותם הם משדרגים את כושר המיקוח שלהם מול פקידים ואישים הדנים בעניינם. במציאות התקשורתית החדשה, יש אמנם חופש עיתונות יחסית אך התקשורת בכללה אינה עצמאית. היא תלויה בחסדים של אילי הון ובמחוות של רצון טוב מצד השלטון. כדי להישרד כל אמצעי תקשורת מנסה בדרך זו או אחרת להיצמד לגורם פוליטי כלשהו.

כאן יכולתי להביא עשרות דוגמאות כיצד מערכות חדשות מרסנות כתבים ונמנעות מליזום תחקירים רגישים מחשש אבדן מפרסמים או/ו למתוח יחסים עם בעלי שררה. כיום עיתונאי תחקירן צריך להיות גם לוליין על חבל דק של אינטרסים כלכליים ופוליטיים. פרשיות מתפוצצות וחושפות שבדיעבד לתקשורת היה מידע ופשוט נמנעו מלפרסם מחשש לסנקציות.

לא מדובר בעיתונים המפלגתיים אשר אינם מסתירים את זיקתם הפוליטית, אלא באותם אמצעי התקשורת המתיימרים להיות כביכול עצמאים. שעה שישראל היום ממותג כביטאונו האישי של ראש הממשלה, ידיעות אחרונות נזקק למענה הולם. על כן, היומון תרם להצלחתו בבחירות של אחד מכוכביו, הלא הוא יאיר לפיד ואינו פוסק לבקר את ראש הממשלה, לפי הכלל, החבר של יריבי הוא אויבי. גם בשידור הצליח השלטון להדק את הפיקוח הפוליטי על הערוצים השונים. רשות השידור הייתה כחומר בידי שר התקשורת. גורלו של ערוץ 10 תלוי בתוצאות המיקוח בין הבעלים לבין הרגולטור, ידו הארוכה של השלטון. מצבן של שתי הזכיינות בערוץ 2 – קשת ורשת, איננו שונה בהרבה. לקראת פיצול ביניהן בערוצים נפרדים, כל זכיינית זקוקה למנה של הנחות והטבות בתנאי הרישיונות החדשים.

נראה, שמעולם המצב התקשורתי לא היה כה נוח לשלטון. גם אם הוא נחלש ושסוע מאבקי כוח פנימיים, השלטון הצליח לרסק את מפת התקשורת לרסיסים של עיתונם וערוצים מוחלשים ועיתונאים חרדים לפרנסתם. המחיר גבוה גם אם לכאורה בלתי נראה. רב אמצעי התקשורת משרתים את השלטון ללא יכולת לאתגר את הקו המדיני הימני. קולות בודדים של ביקורת מתויגים לשלילה לאלתר כשמאלנים ואף מאוימים בסנקציות כלכליות. במצב הכלכלי השברירי לא מעזים להתגרות בקונצנזוס פן אבדן קוראים, מנויים או/ו הכנסות מפרסום ממשלתי. אם מתוך בחירה ואם בלית בררה רב אמצעי התקשורת משרתים למעשה את השלטון. בשל חילוקי דעות ומאבקי כוח בתוך השלטון, למשל פרשת הרפז או דיון על התקציב, מתקבלת תמונה מסולפת של פלורליזם בתקשורת. בדיעבד, רב אמצעי התקשורת – דפוס, שידור ורשת, מכוונים לימין במפה הפוליטית ומקדשים את הסטטוס קוו המדיני, את השיתוק הפוליטי המתמשך, או בעברית מכובסת העדר "אופק מדיני".

*

לסיכום הסיכום השנתי, הנה משהו אישי גם על הבלוג. במשך שנים פרסמתי עשרות חיבורים באקדמיה, ספרים ומאמרים. נדמה שאף אחד מהם לא עורר תהודה ולא השפיע עלי כמו הפוסט בבלוג זה, אשר התפרסם ב- 2/6/2014 בשם, מהם הגבולות של חופש הביטוי. היה מי שנפגע כנראה מן האבחנה בפוסט בין חופש הביטוי לעומת חופש הביזוי. שלושה ימים אחרי פרסומו, הגיש הנפגע נגדי תביעה של לשון הרע. בעיני משפטנים היא נראית כתביעת השתקה – SLAPP, תביעה הנועדת להפחיד ולהרתיע מבקרים מחשש לנטל של עלויות משפט. כך הבנתי מקרוב מדוע עיתונאים חוששים יותר כיום להעיז ולמתוח ביקורת על אישי ציבור.

שנה שקטה ושל תקשורת עצמאית ונועזת!

פסוקו של פוסט

בטקס פרסי אופיר של הקולנוע הישראלי, אשר התקיים בתחילת השבוע, שובצו גם שני קטעים מתוך קברט מערכונים ופזמונים מאת חנוך לוין, "אוי אליאס, אליאס". הנה אחד מהם. מומלץ לראות עד הסוף.