לפני שלושה שבועות צוין בצנעת מה 40 שנה לתחילת השידורים של תחנת הרדיו "קול השלום". ארבעה עשורים הם פרק זמן מספיק לשכוח וגם להיזכר. רבים אולי לא הספיקו להאזין לשידורי התחנה. עבור אחרים, מאזינים ושדרים, שאולי כבר נושקים לגיל הזהב, השם "קול השלום" עשוי לעורר לאלתר שובל של זיכרונות וגעגועים לימי הנעורים והתום.

 אנסה להעלות מספר קווים בלבד לדמותה של התחנה. קוראים מוזמנים להוסיף ולהשלים כמיטב ידיעתם למטה בתגובות.

"קול השלום" מזוהה עם אייבי נתן, פעיל בלתי נלאה וססגוני למען השלום באזור ובעולם. הייתה זו תחנת הרדיו הפיראטית הראשונה בישראל אשר בעקבותיה צצו עשרות תחנות רדיו ברחבי המדינה ובהמשך, מתן זיכיון לתחנות הרדיו האזוריות, נושא לפוסט נפרד: "קול השלום" טלטלה את תדרי הסקאלה ואת הממסד התקשורתי הקפוא בזמנו לא פחות ממה שגלי הים התיכון עשו לאולפן ולשוכני הספינה, לעיתים ממש בשידור חי.

שידורי התחנה החלו ב- 19 במאי 1973 מעל גבי ספינה שאייבי נתן רכש בכספו ותרומות נוספות. בשל אילוצים משפטיים, הספינה עגנה מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל ובשל כך אף זכתה בתואר תחנת הרדיו הפיראטית הראשונה. שידוריה של קול השלום נקלטו בתדר 1540Khz AM ובתדר 100Mhz FM. כיום תחנת הרדיו האזורית רדיוס משדרת באותו תדר ב-FM, ועל כן גם קברניטיה כיום מצאו לנכון לציין את התאריך ביום שידורים מיוחד.

כבר מראשיתם שידורי התחנה אתגרו את המונופול של קול ישראל והציעו חלופה מכל הבחינות. התחנה שדרה מסביב לשעון, 7/24, בעיקר מוסיקת פופ ברצף, לעיתים עם דברי קשור קצרים בין השירים, לא יותר משבע שניות בין שיר אחד למשנהו, לרב באנגלית בסגנון הגשה קליל של תקליטנים מערביים. בהפסקות ארוכות יותר הביע אייבי נתן באנגלית את ה"אני מאמין" שלו על החיים ועל שלום בין עמים באזור בפרט. נדרשו שלוש שנים עד שרשות השידור השכילה להמציא מענה ל"קול השלום" ולהפעיל רשת מוסיקה פופולארית חדשה, הלא היא רשת ג' בשעתו ובהמשך קול הדרך לעסקים וכיום 88 FM.

פה ושם גם היו מובלעות מוזיקליות בעברית ובערבית. תחילה השידורים מומנו מתרומות. היו גם רינונים, כן כבר אז, ש"גורמים זרים" מסייעים לאייבי נתן לקיים את תחנת הרדיו כדי "להכשיר לבבות" לקראת הסדר המדיני. בהמשך שובצו תשדירי פרסומת אשר גיוונו את מקורות המימון. אפשר והתשדיר הזכור מכולם הוא דווקא של אייבי נתן אשר שב בקולו  והפציר "שתו מים" ושום דבר אחר. אולי משום כך היה מי שלמד את הלקח וסבר שכדאי ליצרן משקאות קלים להשקיע בטלוויזיה?!

שידורי "קול השלום" פסקו כעבור עשרים שנה בראשית חודש אוקטובר 1993 עם צלילי השיר של פיט סיגר "אנו נתגבר".

כזה היה אייבי נתן – רגשן, יצרי, תמים אך גם עקשן ואינדיבידואליסט. אם בשל קשיי מימון, אם בשל עייפות, ואם בשל תחושה של השגת היעדים (הסכמי אוסלו?!), העדיף אייבי נתן להטביע את הספינה ולא להסבה למוזיאון, כפי שהפצירו בו חבריו ופרנסי העיר תל-אביב. בדיעבד יכלה הספינה בהחלט לשמש דרך הנצחה של האיש המיוחד הזה. לקראת יום השנה, ובכלל, הוצפה הרשת בדברי הערכה על אייבי נתן ו"קול השלום". למתגעגעים ולמעוניינים להאזין, בוגרי תחנה אחדים החלו לשדר באוגוסט 2009, ושנה לאחר מותו של אייבי נתן, באינטרנט  תחת השם "קול השלום".

מכל הבחינות, נדמה שהשפעתה עולה על הרייטינג ש"קול השלום". לפי סקר האזנה שנערך ב-1990, רק מעט יותר מ- 5% האזינו ל"קול השלום". המשדרים החלשים של התחנה התקשו לכסות את כל הארץ ולכן השידורים נקלטו בעיקר באזור המרכז ובמישור החוף. התחנה הייתה אמנם פופולארית, אך בקרב מגזרים ובמיוחד בקרב דוברי אנגלית באזור. באחד האתרים על התחנה איתרתי את עדותו של מאזין, לשעבר חייל או"ם באזור.

ואמנם, הרוח הקוסמופוליטית השיטה את הספינה של אייבי. גם הסגל המקצועי והטכני היה מעין פסיפס של לאומים, צעירים אשר ייבאו באיחור מה את תרבות "ילדי הפרחים" של "עשו אהבה ולא מלחמה" לאזור מוכה סכסוך. המפגש בין תום הנעורים של חברי הצוות לבין התום הפוליטי של אייבי נתן יצר אנרגיות לתפעול הספינה. המפגש עדיין מזין את מסע ההתרפקות של בוגרי הספינה על חוויות הנעורים ב"אי שם בלב הים התיכון".

לדידי מאזינים רבים שידורי "קול השלום" היו מעין צוהר לעולם הרחב, לאווירה אחרת של נורמאליות וחפה מחרדות מקומיות. במקום עם "הגב לים" השכיח בשיח הציבורי, השידורים הפנו את המאזינים עם הפנים אל הים הפתוח, משם בקעו קולות של תקווה וכן, גם של שלום וערכים הומאניים.

נראה שעם הטבעת הספינה, ירדה למצולות גם הזעקה/ משאלה "תנו סיכוי לשלום".

פסוקו של פוסט

אפשר ו"מוסיקה בין ערביים" אשר שודרה מדי ערב לאחר החדשות בשעה 18:00 היתה התכנית המואזנת מכולן. במהלך התכנית דממו השידורים לחצי דקה, עם שקיעת החמה, לזכר קרבנות האלימות באזור ובעולם כולו.

שירם של הפלטרס Twilight time שימש כשם וכאות התכנית.