יום הנכה הבינלאומי מקדש ריטואל – להכמיר רחמים על בעלי מוגבלות כתחליף למימוש זכויות מעוגנות בחוק. נגישות פיזית ותקשורתית לנכים עשויה להועיל גם לצבורים נוספים וללא מוגבלות.

השבוע, ב-3 בדצמבר, מצויין כבכל שנה את היום הבינלאומי של הנכה. שוב נאומים אוהדים של חברי כנסת ואישי ציבור בזכותם של אנשים עם צרכים מיוחדים ועל הצורך להקציב משאבים ולסייע להם; שוב דו"חות סטטיסטיים על מצב הנכים בישראל; שוב כתבות וראיונות בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה על ועם נכים אשר מתקשים להסתדר ולהתקיים או להבדיל, כתבות צבע על נכים אשר צלחו את השיקום ומצליחים להסתדר.  

שתי הערות סמנטיות בטרם אמשיך. ראשית, ברוח הפוליטיקלי קורקט התקבל בעברית כנראה התחליף לנכים – אנשים עם צרכים מיוחדים, ובאנגלית people with disabilities, אנשים עם נכויות. השימוש בשני המושגים ייעשה רק לצורך סגנון. שנית, חייבים להבחין בין נכות לבין מחלה. נכות אינה מחלה. אחד הדברים המקוממים כאשר "מברכים" אותי – תהיה בריא! נכים הם אנשים בריאים אשר לוקים לעיתים במחלה ממש כמוהם כעמיתיהם חפים ממוגבלות. ממחלה מחלימים. לעומת זאת, נכות נותרת מוגבלות לאורך ימים, שבמקרה הטוב רק מתגברים עליה.

מספר הנכים המדויק בישראל אינו ידוע. יש המעריכים אותם בסביבות חצי מיליון ויש אף המגדילים ואומדים כמיליון. כלומר אחד מתוך שמונה אזרחים במדינה לוקה במוגבלות כלשהי. כמעט כל אחת ואחד קשור/ה בדרך זו או אחרת לאנשים עם צרכים מיוחדים. נכים אינם מרבים להתלונן על קיפוח, אין להם שדולה לא בכנסת ולא בתקשורת, אין מי שדורשים מכסות עבורם בדירקטוריונים או בתכניות טלוויזיה, הם אינם תובעים הפלייה מתקנת, וכד'.

יום הנכה הבינלאומי אמור להעמיק את התודעה כלפיו, לרבות ההבנה, זכויותיו וכבודו בחברה. בעולם מציינים את היום תוך דגש בתרומת הטכנולוגיה לשילוב הנכה בחברה. בישראל מוקדש הפעם את היום לתעסוקתם של אנשים בעלי צרכים מיוחדים. שיעור האבטלה בקרבם הוא מן הגבוהים במשק, למעלה ממחצית הנכים אינם מועסקים בכלל.

אפשר ויום זה היה מתייתר לולא כיבדו את זכויות המיעוט מעוגנות בחוקים. כך בענייני תעסוקה וכך בנגישות פיזית. יש חוקים יפים אך אכיפתם רופסת. למשל, להלכה שמורים מקומות חנייה מיוחדים, לא תמיד תקניים ולא תמיד מספיקים. אלא שעדיין יש מי שתופסים את מקומות החנייה לנכים בתירוץ זה או אחר – יצאתי לרגע לסידורים, נתפס לי הגב, אח שלי נכה, וכד'.

הפגנה נערכה השבוע ברחוב הארבעה בת"א ע"י עמותת נגישות ישראל. כל החניות ברחוב פונו יום קודם ע"י עיריית ת"א, ובהן חנו כיסאות גלגלים משולטים בתירוצים בהם נוהגים להשתמש עברייני חנייה כשחונים שלא כחוק בחניית נכים

אמנם במהלך השנים הולכת ומעמיקה התודעה לצרכי הנכים. רק השבוע הממשלה החליטה להבטיח שאנשים עם מוגבלות יקבלו ייצוג שלא יפחת משלושה אחוזים מסך המועסקים בשירות המדינה וזאת עד לשנת 2017. בתום התקופה, תבחן הממשלה העלאת שיעור זה בהיקף של שני אחוזים נוספים, בפריסה הדרגתית עד שנת  2019. ובכל זאת, עדיין יש רתיעה מלהעסיק אנשים עם מוגבלויות. חרף כל החוקים היפים, לרב נכים נזקקים לחסדים ולרחמים כדי להשיג עבודה, להיכנס לבניין או למסעדה, ממש כמו במדינה מתפתחת.

אם הפרנסה והנגישות הפיזית אינן מובטחות למרות החוק, הרי שהנגישות התקשורתית אינה מובנת בכלל. לרב אמצעי התקשורת מדירים נכים מהשיח הציבורי. להבדיל ממיעוטים אחרים, אין מחקר יזום על ייצוג נכים בתקשורת או בשיתופם בתכניות רדיו וטלוויזיה וגם אין ניסיון או תכנית לשפר את ייצוגם בתקשורת. מבחינה זאת, אין כמו התקשורת שמשקפת דעות קודמות בחברה: נכות אינה מצטלמת יפה ועלולה להזיק לרייטינג. אלא שהמקרים הבודדים בהם העזו להעלות על המסך הקטן דמויות של אנשים עם צרכים מיוחדים, למשל מעורב ירושלמי ופלפלים צהובים, הפריכו סטיגמות והניבו רייטינג מכובד ונאה.

גם מעט ובאיחור רב נעשה כדי להנגיש שידורי טלוויזיה לכבדי שמיעה. אמנם שידורים אחדים מלווים בתרגום לסימני ידיים, אך עדיין לא התקבל הנוהל להוסיף בקביעות כיתוביות בתחתית המסך לאורך השידורים כנהוג בארצות המערב.

הנגשה פיזית ותקשורתית אינה משרתת רק את בעלי צרכים מיוחדים. שפות מדרכה משופעות מסייעות לא רק למתנעים בכיסאות גלגלים אלא גם הורים עם עגלות ילדים. כיתוביות טקסט בתחתית המסך עשויות לסייע גם למיטיבי שמיעה במקומות ציבור סואנים – חדרי המתנה, בתי קפה, בארים או שדות התעופה. 

רשימות ומפלגות אינן אצות לשלב נכים כדי למשוך קולות. כנראה שגם לא כבוד גדול לייצג נכים בכנסת. הנכים היו ונותרו מיעוט גדול, חלש וחסר משקל אלקטוראלי, אשר במקרה הטוב, נזכרים בו פעם בשנה – ביום הנכה הבינלאומי.

פסוקו של פוסט

כנראה שהמסך הגדול "נועז" יותר גם בייצוג נכים. "אחוות מיעוטים" בין הנער הערבי איאד לבין יונתן, לוקה בניוון שרירים, עומדת במרכז הסרט "ערבים רוקדים".

בדרך למסכים הסרט הישראלי עטור שבחים ופרסים בחו"ל, "את לי לילה", על יחסים בין שתי אחיות, חלי וגבי, הלוקה בפיגור שכלי.