המחלוקת האמיתית בחברה אינה בין ימין לבין שמאל אלא בין נצים לבין יונים סביב הסכסוך. ימין ושמאל הן סיסמאות קרב כדי להצעיד בוחרים לקלפי וגם כדי להדחיק את ההכרעה בין פשרה טריטוריאלית לבין סיפוח השטחים.

הקלות הבלתי נסלחת בה מסתובבים מועמדים ונבחרים בין המפלגות והרשימות במערכות הבחירות הולכת ודומה למשחק בשכונה. החבר'ה מתחלקים ומסתדרים לשתי קבוצות ומעת לעת מחליפים צד לפי נסיבות. פעם בצד שמאל פעם בצד ימין של המגרש. גם כתבים ופרשנים פוליטיים מרבים בדימויים ממגרש הספורט: מפלגות משולות לקבוצות, מועמדים מוצגים כשחקנים, ההתמודדות בין מועמדים משולה למעין מרוץ סוסים, והשאלות השכיחות גם הן מעולם הספורט; מי הפתיע/ מי הכריע את מי או מי ניצח ומי הפסיד?

מדוע דומה המשחק הפוליטי למשחק בשכונה? הכיצד אפשר לחצות קווים ולהחליף קבוצה או רשימה ממערכת בחירות אחת לשנייה?

תמיהות אילו שבות ועולות לנוכח התנועה הערה בימים האחרונים. ציפי לבני לא הייתה הראשונה והאחרונה במהלכה הספקטקולרי כאשר חברה למפלגת העבודה. גם אריאל שרון פרש בשעתו מליכוד והתמרכז ברשימה חדשה, קדימה. המאגר עשיר בדוגמאות ובימים הקרובים יתווספו מן הסתם מקרים מפתיעים.

שני הסברים ניתנים לאלתר להיערכויות המחודשות לקראת הבחירות: אופורטוניזם וסוף האידיאולוגיה. הפוליטיקה העכשווית מתרוקנת מערכים עת אישי ציבור מעדיפים את טובתם האישית. עובדה היא שמערכות הבחירות מתנהלות בדרך כלל על פסים אישיים יותר מאשר סביב דיון ערכי. גם הבוחרים מתרגלים לתמוך ברשימות של אישים ולא במפלגות רעיוניות. אלא שמייד עם סגירת הקלפיות, מקבלות התוצאות משמעות פוליטית וערכיות. גם במו"מ הקואליציוני שבים ונזכרים כביכול שיש גם אידיאולוגיה. כך שספק אם שני ההסברים – סוף האידיאולוגיה ואופורטוניזם, מניחים את הדעת. גם לא סביר שאישים רבים, בחלקם מכובדים ומכבדים את עצמם, יטיילו חופשית בקלות כה רבה מצד לצד, הלוך וחזור, במגרש הפוליטי.

אם נשוב למגרש בשכונה, אולי המכשולים אינם גבוהים מדי ואולי המעבר מקבוצה אחת לרעותה אינו כרוך בכאבים בלתי נסבלים. בתרגום חופשי למגרש הפוליטי, אפשר ואין הבדלים גדולים מדי בין שני צדי המגרש, בין ימין ובין שמאל? תקריב למפה הפוליטית עשוי לגלות שלמעט מפלגות ערביות ואולי עוד מפלגה יהודית, כל המפלגות והרשימות חולקות אותה תפיסה ביטחונית כלפי הסכסוך המתמשך. אם יש חילוקי דעות בכלל הרי שהם לגבי האסטרטגיה הרצויה לניהול הסכסוך.

היו ימים שהמחלוקת ננטשה בין שני מחנות – יונים ונצים, בין הדוגלים בפשרה לבין הדוגלים בסיפוח השטחים, בהתאם. כאז גם כיום, החלוקה בין יונים לבין נצים חוצה קווים מפלגתיים. לימים נוספו יונצים, יונים לא צחורות או נצים אפורים. כנראה, שאבחנה זאת ננטשה ועברה מיתוג דרמטי ולגמרי לא מקרי בשיח הציבורי; היונים היו לשמאל, הנצים לימין ואילו היונצים נותרו בתווך, במרכז. כנראה שכל הצדדים השלימו והסכימו עם המיתוג מחדש של עמדותיהם. כך ניתן להחריף את ההבדלים כביכול בין המחנות, להעמיק את הקיטוב ביניהם והעיקר מכל – להלהיט את יצרי הצופים במשחק השכונתי. כך ניתן בקלות יתירה לתייג, להבדיל ולהיבדל. אוונטי פופולו! היידה ימין!  

המיתוג החדש של שני המחנות התקבל בברכה גם בשיח הציבורי, בתקשורת כמו באקדמיה. קל יותר להשניא את השמאל מאשר לפגוע ביונים. הנצים ניכסו לעצמם את אהבת ישראל ובה בעת פגעו בלגיטימציה של היונים אשר תויגו כשמאל עוכר ישראל. ייתכן שהאבחנה בין ימין לבין שמאל מפשטת את המציאות ומציעה תבניות קליטות, אך היא עלולה גם להטעות. שכן, המחלוקת המהותית במגרש הפוליטית נותרה בין שתי תפיסות בסיסיות בסכסוך – בין נצים לבין יונים. יש יונים בימין, יש נצים גם בשמאל. המרוץ בין נתניהו לבין בנט או בין ליברמן לבין נתניהו מתמקד בשאלה מי יותר נץ או לאומי ולא מי יותר ימני? מדוע יאיר לפיד או יעקב פרי פחות אוהבי ישראל לעומת זאב אלקין או דני דנון? משה כחלון לא פחות שמאלני בענייני חברה ורווחה מאשר עמיר פרץ. ההבדלים ביניהם, אם בכלל, מתבטאים בסוגיית הסכסוך עם הפלסטינאים. הארץ, בו מתארח הבלוג, הוא עיתון ימני בענייני כלכלה וחברה, הדוגל בכוחות השוק ובתחרות חופשית, אך איננו שמאלני אף שדבק בקו יוני בסכסוך עם הפלסטינאים.

לא במקרה ראש הממשלה ועוזריו מנסים לחמם את הצופים בטריבונה – הצביעו ליכוד ומנעתם שלטון שמאל! שמאל וימין היו לסיסמאות קרב יעילות כדי ללכד שורות המחנה נגד יריב חיצוני מדומה ולהצעיד בוחרים לקלפי. אם וכאשר יחשיך האור במגרש ויוודעו תוצאות הבחירות, אפשר וצופים יבינו שהיה זה עוד משחק בין החבר'ה בשכונה – עד למערכת הבחירות הבאה.

פסוקו של פוסט

ניסוח ומינוח מסוגלים לעיתים להבנות לא רק את ערך האירוע, להמעיט בערכו או להבדיל, להחשיבו. כך ניתן לקבוע מה הציבור יודע ומה הציבור חושב.

בשבוע שעבר אירעה תקרית בה נפטר זיאד אבו עין במהלך הפגנה נגד מאחז מצפון לרמאללה. מי זה זיאד אבו עין? תלוי למה מאזינים ומה קוראים. ב"קול ישראל" הוא היה "בכיר פלסטיני" בלבד. רק שדרים בודדים, ואריה גולן ביניהם, הקפידו לציין שהמדובר בשר פלסטינאי. נדמה שרק בהארץ (אלא מה?), צוין התפקיד המלא שלו, הלא הוא השר לענייני המאבק בגדר הפרדה והתנחלויות.