אם לא יחול שינוי של הרגע האחרון, ינחת בשבוע הבא בארץ נשיא ארה"ב לשעבר, ביל קלינטון, ועמו ייפתח קיץ של אירועים לציון יום ההולדת ה-90 של נשיא המדינה, שמעון פרס. רק מעטים מגיעים לגיל נאה כזה, ועוד בתפקוד מלא. אלא שלזכותו של שמעון פרס עומד הישג נאה נוסף. הוא השרדן האולטימטיבי בפוליטיקה הישראלית.

הכנת הרצאה לכנס בסוף החודש בניו יורק החזירה אותי שלושה עשורים אחורנית, לבחירות לכנסת העשירית שנערכה בשנת 1981. הייתה זו אולי אחת המערכות האלימות והסוערות ביותר. במרכזה עמדו הליכוד ומנחם בגין מול מערך ושמעון פרס. בעצרות הבחירות שמעון פרס התקבל בקריאות בוז ואף זרקו עליו עגבניות. המלווים את פרס, ובתוכם גדעון לוי, נאלצו לגונן עליו פיסית. הנה עדותו המאוחרת, ברשימה "העגבנייה הראשונה", הארץ, 20/7/2007:

"הוא החל בנאומו. האווירה הייתה מאיימת. אז עוד היו אסיפות בחירות. אני לא זוכר עכשיו, כ-26 שנים אחרי, אם הגיע להלצה על הדוור, אם הספיק לפרט את יתרונותיה התרומיים של האופציה הירדנית ואם הספיק לדבר על הפרחת הנגב או פיתוח הגליל. אני רק זוכר את הדבר האדום שעף לפתע לעברנו. עמדתי לצדו. במקום שאין בו איש, היה אתה איש: באין מאבטחים, הייתי אני למאבטח. הייתי משוכנע לתומי שמדובר בתפוח עץ. החפץ האדום התקדם לעברנו במהירות רבה, אדום עולה, ואני הנפתי את ידי כדי להציל מפגיעתו הרעה את מי שיהיה לימים נשיאה התשיעי של   מדינת ישראל.

"הקורטינה נאלצה לנסוע בנסיעה פרועה אחורנית, סוסי המשטרה פילסו לה דרך בהמון הזועם, שחבט  בניידת החילוץ ללא רחם. על מה זעם אז ההמון? על מפא"י ועל הקיפוח, על הצ'חצ'חים של דודו טופז ועל ה"נדפוק-אותם-כמו-שדפקנו-את-הערבים" של מוטה גור ועל התנגדותו של פרס לתקיפת הכור בעיראק, על הקיבוצים ועל האשכנזים. הכל התנקז אל תוך אסיפה אחת, אל עגבנייה אחת."

האיבה האישית לפרס נבעה כנראה מצירוף גורמים. בשל המתח העדתי רבים זיהו את פרס כסמל המערך ושל האליטה האשכנזית. בתשדירי הבחירות של הליכוד הקריאו מ"פנקס השירות" של יצחק רבין בו כינה את שמעון פרס כ"חתרן בלתי נלאה". ואם לא די בכך, גל שמועות זדוניות ("אמא ערבייה" ו"מניות בתדיראן") רק העצים את השנאה הציבורית כלפי שמעון פרס. מעמדו הציבורי של שמעון פרס לא השתנה בהרבה גם בשנים הבאות. הוא המשיך לעורר אנטגוניזם ונותר סמל למועמד הבלתי בחיר, למי שאינו מסוגל להיבחר ולהבטיח הצלחה בבחירות למפלגתו.

מבחינה זאת, שמעון פרס היה ונשאר דוגמא מאלפת של שינוי התדמית האישית מן הקצה אל הקצה, דוגמא אשר חייבים ללמד וללמוד בכל תכנית לתקשורת פוליטית. שכן, בשנים האחרונות שמעון פרס היה לא רק הפוליטיקאי המוערך ביותר אלא גם מעין "איש הטפלון", שדבר כמעט לא דבק בו. תאוות ההנצחה העצמית עוד בחייו, כנראה בהשראתם של נשיאים צרפתיים המוכרים לו היטב, ממרכז פרס לשלום ועד מרכז אקדמי פרס, מתקבלת בהבנה ובסלחנות ממש. כנראה ששמעון פרס עדיין זקוק למחוות הערכה תכופות בדמות אירועים גרנדיוזיים ויקרים לרגל יום הולדתו, ולו כפיצוי על מפחי נפש בעבר. כיצד מרכז אקדמי פרס מסוגל לשאת בעלויות האירוח הגבוהות של קלינטון ושל פמלייתו. אולי על כך בתחקיר המשך של רביב דרוקר על השכלה גבוהה בישראל.

הכיצד מתחולל תהליך מרתק של שינוי תדמית של פוליטיקאי או איש ציבור? הכיצד פוליטיקאי מזולזל ושנוא הופך למנהיג אהוב ומוערך?  הנה שלושה הסברים.

1. הציבור שוכח. התגובה המיידית היא לייחס את המהפך בתדמית לזיכרון הציבורי הקצר. כן, הציבור אינו זוכר. הציבור אינו זוכר ששמעון פרס חתום על מספר התנחלויות בשטחים או על התרגיל המסריח בשנת 1990. מעטים מסוגלים לזכור את ימי רפ"י )רשימת פועלי ישראל) באמצע שנות הששים שהיו עתירי פלגנות מפלגתית. חבורת עיתונאים אשר אתרגה את שמעון פרס ועמיתיו (ביניהם משה דיין ויצחק נבון) זכתה בכינוי "יונייטד פרֱס". כן, כבר אז היו עיתונאי חצר.

אולי אפשר להסביר את ה"שכחה" הקיבוצית בעובדה הפשוטה שהציבור בעצמו מתחלף ברובו. מעטים מסוגלים לזכור ולהיזכר בשנות השמונים ובשנות התשעים ולו רק משום שלא היו אז כאן, למשל, צעירים ועולים חדשים.

2. האדם משתנה ובעקבותיו גם התדמית. באם השינוי הוא אמיתי או מדומה, תדמיתנים יודעים לכוון לקוחות להודות בשינוי עצמי. השתניתי, התוודה אהוד ברק לרגל הקמבק הפוליטיטי שלו בחודש נובמבר 2004. אפשר שבבגרותו ולמוד כישלונות פוליטיים, השכיל שמעון פרס להבין שאולי "הוא בלתי בחיר" אך הוא מסוגל למלא בזירה הפוליטית את תפקיד ה"מבוגר האחראי".

3. הזירה הפוליטית משתנה. מערכת הבחירות לכנסת ה-11 בשנת 1984 לא הייתה פחות ארסית מקודמתה. באחד מתשדירי הבחירות הבלתי נשכחים, שב ספי ריבלין להגחיך את שמעון פרס כפוליטיקאי דו-פרצופי ובלתי אמין, שתשובותיו הן דו-משמעיות של "כן ולא".

צפו בדקה 14:30

גם כעבור עשור אהוד אולמרט ניהל מערכת בחירות ארסית של הליכוד בסיסמא המוחצת "פרס יחלק את ירושלים". כעבור שנים מעטות אותו אהוד אולמרט שקע במו"מ עם הפלסטינאים על… חלוקת ירושלים. למעשה בשני המקרים, השתנתה המדיניות של קברניטי המדינה. הם אימצו את הרטוריקה הדו-משמעית, כן ולא, של שמעון פרס, כמעין משנה מדינית. לאחר שלושה עשורים, נראה שראש הממשלה וכל שריה מדברים כמו שמעון פרס ב"כן ולא".

רק חבל שספי ריבלין אינו יכול לשוב ולשאול;

- האם ממשלת ישראל בעד שתי מדינות לשני עמים?

כן…. ולא.

- האם ישראל מעוניינת בתהליך מדיני?

כן…. ולא.

- האם ישראל מסוגלת לקבל החלטות כואבות תמורת שלום עם אויבים?

כן…. ולא.

האם ממשלת ישראל מעוניינת כי אסאד ינצח את המורדים ויישאר על כנו?

כן…. ולא.

- האם ישראל מעוניינת במו"מ לשלום ללא תנאים מוקדמים?

כן…. ולא

כחובב משחקי המלים, יהרהר מן הסתם שמעון פרס בעת החגיגות לכבודו: אולי איני בחיר, אבל אני ניצחתי!  

 

פסוקיו של פוסט

"איך הפשפש עלה למעלה"? חיים חפר (1925-2012) אישר בקולו למי התכוון…

השבוע נפרדנו מיצחק/צחי שמעוני (1926-2013), מאושיות הספורות של רשות השידור. ידידי, ישראל וינר, דווח על הלוויה בדף האישי בפייסבוק:  "לפני שעה קלה נטמן בהר המנוחות צחי – יצחק שמעוני – נקבצה שם חבורה של ותיקי ומעצבי השידור הציבורי בקול ישראל ובערוץ1. מי שלא בא – הנהלת רשות השידור, הערוץ הראשון וקול ישראל, לא נאמרה מילה לזכרו בשם המוסד שהיה ממכונניו וענקיו. זר רשות השידור לא היה שם ואולי מוטב שכך. אולי נוכחותם שם לא היתה ראויה לכבודו של צחי."

יצחק שמעוני מזוהה בין היתר עם תכנית הסאטירה, ברדיו כמובן, "שלושה בסירה אחת" אשר שודרה בין השנים 1956-1959. י"שיר הקברנים" חתם את התכנית האחרונה של "שלושה בסירה אחת".  הקשיבו היטב למלים השנונות של דן אלמגור לצליליו של פרנק פלג.