האם היה כדאי לנטוש לחלוטין את כור ההיתוך? בחסות של רב-תרבותיות, יש ובקהילות מיעוטים מתבדלות נובטים זרעי סטייה ופשע שנאה, שם וכאן.

בסיקור אירוע בחו"ל מבקשים הדרך כלל למצוא פן מקומי. כך כאשר מתרחשים רעידת אדמה בדרום אמריקה או צונאמי במזרח ארסיה, מיד שואלים אם ישראל מוכנה לאסון דומה? הנטייה לביית אירוע חוץ גוברת ככל שנמצא היבט יהודי או/ו ישראלי. תאונת רכבת בהודו מקבלת מיד עדיפות בסיקור אם יש ישראלים בין הנפגעים. אנחנו מתעניינים יותר במה שנוגע לנו, ולהיפך.

לכן היה רק צפוי שהטבח במערכת השבועון שארלי הבדו, Charlie Hebdo, בפאריס בשבוע שעבר יזכה לסיקור תקשורתי נדיב. היקף הסיקור גדל במערכה השנייה כאשר מחבל השתלט על מעדנייה כשרה. הפעם מדובר לא במערכת עיתון אלא ביהודים. רשתות הרדיו וערוצי טלוויזיה ביטלו מייד את לוח השידורים לטובת גל פתוח. דוברים לא החמיצו הזדמנות כדי למנף את האירוע ופצחו בקריאה נרגשת; יהודים בואו הביתה! הטרור האסלאמי מכה גם באירופה ולא רק בנו. שוב יהודים נהרגים על אדמת אירופה. משלחת גדולה טסה לעצרת בפאריס וראש ממשלת ישראל נדחף לשורה הראשונה ונופף לכל הכיוונים.

                                                                                      

                                                                       אלהים לא קיים: הקו האנטי קלריקלי בשבועון של שרלי לא הפלה בין דת לדת

האירוע גם משתלב יפה בגל הפרסומים המפחידים על איסלאמיזציה של אירופה. כפסע קטן מכאן ועד זיהויו של אל קעידה, אשר שלושת הטרוריסטים הצרפתיים השתייכו אליו, עם חמאס והרשות הפלסטינאית. ושוב אין עם מי לדבר וקדימה להרחבת התנחלויות בארץ ישראל השלמה.

לחילופין, ניתן להדביק לפעולת הטרור בצרפת פירוש נוסף, אולי מורכב ותובעני יותר, אך לא פחות רלוונטי למה שקורה כאן ועכשיו בחברה הישראלית. גלי ההגירה ההמונית שטפו את מערב אירופה ויצרו במדינות שונות קהילות גדולות של מיעוטים, אשר היו לגיטאות בתוך האוכלוסייה המארחת. בזכות מימדי ההגירה וטכנולוגיות תקשורת מפותחות, מהגרים תורכים בגרמניה או מהגרים אלג'יראים בצרפת, יכולים לחיות פה ולהרגיש כמו שם. מצדה החברה המארחת מגלה פתיחות ליברלית למובלעות בתוכה. כל עוד הם מגיעים לעבודה ואינם משבשים את הסדר הציבור, שידברו בשפתם ויתפללו כהרגלם. מעט מדי נעשה כדי להנחיל בקרב המוני המהגרים את הערכים וכללי המשחק במקום החדש. בזכות לוויינים ורשתות חברתיות מסוגלים המהגרים כיום לשמר את זיקתם לארצות המוצא ולאורח החיים הקודם. רשת תקשורת חלופית, ובעיקר פנים-אל-פנים – אם במשפחה, בין חברים או בבתי תפילה, מקבילה ומאתגרת את התקשורת המרכזית. יש וערכי החברה המארחת נתפסים כנחותים וטעונים שינוי רדיקלי, ממש בדומה למקובלים בארצות המוצא. בעית הזהות מחריפה בקרב צעירים ילידי המקום שהם דור שני להגירה.

דבר דומה קורה גם בחברה הישראלית אשר מורכבת ממארג של קהילות מיעוטים גדולות – ערבים, חרדים, דוברי רוסית, ועוד. הן מהוות ביחד יותר ממחצית האוכלוסייה! כל קהילה נוטה להתבדל כמובלעת ומטפחת את ערכיה אשר מאתגרים את ערכי הליבה המרכזיים. אלא שלהבדיל מארצות המערב, שיטת הבחירות היחסית בישראל מעודדת ייצוג סקטוריאלי, של מובלעות שונות. כך נהיו המובלעות השונות למאגרי קולות בטוחים.

ההצבעה הסקטוריאלית מצמיחה נציגי מגזר אשר מצדם, דואגים לשימור הקהילה ותמיכתה הפוליטית. כאן כמו שם, כל מובלעת נוטה לשמר ערכים מארץ המוצא. לכן אין זה מקרה שבמובלעות השונות, כאן כמו באירופה, התפתחו מערכת חינוך ומוסדות עצמאים, בכללם תקשורת מותאמת לצרכיהם. גם אין זה מקרה שנציגים פוליטיים טורחים ודואגים למנגנוני ההתבדלות, לרבות תקשורת מגזרית. הללו מבינים היטב שרדיו חרדי או עיתון ברוסית משמרים את גבולות המובלעת ומבטיחים קולות למנהיגי המגזר. משום כך לא מעטים האמינו שאריה דרעי זכאי והם ממשיכים לתמוך בו חרף כל מה שיוחס לו. דוברי רוסית רבים התמידו ועדיין תומכים באיווט ליברמן ומפלגתו, חרף כל החקירות ואף בזכותן.

בכל אחד משני המקרים, מעשי השחיתות המיוחסים לנציגיה הפוליטית של קהילת המיעוטים אינם נתפסים בעיני חבריה כחמורים במיוחד. בכל אחת מן הקהילות קני המידה הערכים והשיפוטים שונים מן המקובלים בסביבה החיצונית. אדרבא, חקירות הנציגים מתויגות כרדיפה פוליטית אשר מחייבת התלכדות סביבם ותמיכה נמרצת בהם.

אם יש לקח מקומי משמעותי מאירועי הטרור בצרפת, הרי שמן הראוי לשאול מהו מחיר ההתבדלות של מיעוט? האם היה כדאי לנטוש לחלוטין את כור ההיתוך? במה עדיף המצב הנוכחי בו רבים מדי חיים שנים רבות בישראל ואינם דוברים עברית, חשופים לתקשורת בשפתם וגם מחנכים את ילדיהם במערכות מנותקות מן החוויה הישראלית? במקום לעודד שילוב, אינטגרציה, ההתבדלות הקהילתית מסוגלת להכשיר את הקרקע לניכור, לסגרגציה, וחמור מזה, לסטייה ולפשעי שנאה.

פסוקו של פוסט

במהלך פעולת החילוץ של בני ערובה בצרפת נזכרתי, משום מה, במפקח קלוזו האגדי בסדרת הסרטים, הפנתר הורוד בגילומו של פיטר סלרס.