לא פשוט לכתוב על מקום מוכר לרבים כמו ניו יורק. כצפוי, כל אחת ואחד ו"התפוח הגדול"  שלה/ו.

דעיכת הדפוס

בעיני רבים ניו יורק היא מרכז העולם, ומטבע הדברים כך גם בתקשורת. מבחינה זאת, ביקור חוזר לאחר שש שנים כמוהו כבדיקת הדופק של התקשורת האמריקנית.

בברודווי מועלה מחזמר בשם Newsies או נערי עיתונים, המשחזר פרק מרתק בתולדות העיתונות האמריקאית. בשלהי המאה ה-19 פרחה העיתונות הפופולרית בארה"ב. כעשרת אלפים נערים הסתובבו ברחובות ניו יורק ומכרו את  העיתונים של רנדולף הרסט וג'וזף פוליצר. בשנת 1899 החליט פוליצר שלא להוריד את מחיר העיתון, ה- World, אשר התייקר בעשרה פני, במהלך מלחמת ארה"ב-ספרד שנה לפני כן. נערי העיתונים אשר נהגו לרכוש את העיתונים, בלי החזרות של עיתונים לא נמכרים, חשו נפגעים ופתחו בשביתה למספר ימים לרבות הפגנות סוערות ורבות משתתפים.

העימות בין הנערים חסרי בית (אשר דחפו להולכי הרגל עיתונים, לעיתים בסחיטה רגשית) לבין המו"ל רב העצמה שימש השראה לסופרים ותסריטאים. המחזמר מבוסס על סרט באותו שם מלפני עשרים שנה.

  

נוף העיתונות האמריקנית השתנה בשני העשורים האחרונים. אמנם העיתונים יכלו לרדיו ולטלוויזיה אך לא לפלטפורמה הדיגיטלית. נערי העיתונים נעלמו מזמן וכבר לא מסתובבים ברחובות ניו יורק. דוכנים, אשר ירשו אותם, מתדלדלים בעיתונים לטובת מכירת משקאות וחטיפים. תיבות לממכר עיתונים בקרנות הרחובות מאכסנות כיום חינמונים שונים, גם הם בכמויות מדודות. משבר הדפוס הגלובלי מקבל המחשה דרמטית יותר בניו יורק, כנראה בזכות המימדים.

עצוב במיוחד היה לגלות באחת התיבות מספר גיליונות של הוילאג' וויס, אשר שימש בימי הזהר שלו דגם אולטימטיבי ל"כל העיר" ו"העיר". העיתון המודפס מחוויר לעומת המהדורה הדיגיטלית התוססת. בולטים במהדורה המודפסת עמודי פרסומת אחדים על  "עבודת גוף", body work, עם תמונות נערות ומספרי טלפון וכן, מודעות אחדות הפונות לסובלים מדיכאון. כנראה, תסמינים של חיי הכרך הגדול. "אולם הקריאה" הגדול של עיתונים, הלא היא הרכבת התחתית, כמעט נקייה מעמודי נייר. לרב, הנוסעים בתחתית שקועים בסמארטפונים ובטבלטים. ניצחון נוסף לאינדיבידואליזם האמריקני.

 

The Village Voice, June 26-July 2, 2013

 בכל זאת יש גם נקודת אור. כל עוד חנות הספרים של בארנס אנד נובל, Barnes &  Noble, עומדת על תלה, עדיין יש לדפוס, לפחות, הווה.

Freedom House

"פרידום האוס", Freedom House, הוא מוסד שעורך הערכות של חופש העיתונות ברחבי העולם. מן הקומה ה-26 בוול סטריט בניו יורק חברי הצוות המקצועי ב"פרידום האוס" משקיפים גם על אמצעי התקשורת בישראל ובקיאים היטב במתרחש בה, עד לשמות עיתונאים ופרשיות שוטפות. לפי מדד של חופש העיתונות, מחולקות מדינות העולם לשלוש קבוצות; עיתונות חופשית, עיתונות חופשית חלקית ועיתונות בלתי חופשית.

השנה הורע הדירוג של ישראל והיא משויכת לקטגוריה האמצעית, למדינות עם חופש עיתונות חלקית. אנשי המוסד מתקשים להבין מדוע השינוי בהרעת הדירוג של ישראל לא זכה לכיסוי תקשורתי מהדהד יותר, ולהבדיל משנים עברו, התקבל כמעט בשוויון-נפש?

על כן, הצעתי הסברים אחדים, בין היתר: ראשית, כאשר אמצעי תקשורת שקועים במאבק הישרדות, הם מתפנים פחות כדי להילחם על זכותם לחופש המידע. שנית, גם אם המצב הריאלי החמיר ואמצעי התקשורת יותר מוגבלים לידע את הציבור, הרי שיש תחושה של פיצוי ואלטרנטיבה בזכות המדיה החדשים. כך, עיתונאים לומדים לנהל בלוג ולפרסם מידע משלים על מה שאולי לא ניתן לפרסם במדיה הותיקים. גם קוראים נוטים יותר להיחשף למרשתת על מנת להתעדכן במידע נוסף. כאשר נתבקשתי להעריך מה יקרה בהמשך, הערכתי שהממשלה תוסיף להיעזר בדרכים בלתי פורמאליות כדי לשלוט באמצעי התקשורת. אמנם הדאגה המיידית הינה לעתידו של ערוץ 10, אשר גם בהנהלתו החדשה מתקשה להמריא. אלא שממש כבעבר, ריבוי ערוצים מחריף תחרות בין אמצעי התקשורת לבין עצמם וכך גם מעמיקה התלות של כל אחד מהם ברגולטור/בשלטון. בשם פלורליזם כביכול ו"שמיים פתוחים", משרד התקשורת עתיד להתיר לחברות הכבלים והלוויין להפיק מהדורות חדשות, ולו רק כדי להחליש פעם נוספת את שלושת ערוצי הטלוויזיה הראשיים.   

דייויד הוקני בוויטני

הוידיאו הולך ותופס מקום נכבד באמנות המודרנית. במוזיאון ויטני מוצג המיצג של דייויד הוקני, the jugglers, הלהטוטנים ובמקרה הנוכחי, גם מאחזי העיניים. לכאורה מדובר במופע רציף של להטוטנים, אך למעשה זוהי סדרה של מסכים מסוכרנים להפליא פרי שמונה עשרה מצלמות וסרטוני וידיאו.

 The Jugglers

ג'ימס טורל בגוגנהיים

גימס טורל (נ. 1943) הוא אמן אמריקני וחתן פרס וולף באמנות (פיסול) בשנת 1998, בזכות מה שהשופטים קבעו, "סינתזה רוחנית של צורה ואור בחלל כמו אין סופי". בגן הפסלים של מוזיאון ישראל בירושלים מוצג "החלל הרואה" פרי יצירתו. טורל ניצל את החלל המיוחד, הרוטונדה, של מוזיאון גוגנהיים, המצוי בשיפוצים, כדי ליצור התנסות וחוויה ויזואלית של תפיסה, אור ומרחב. המיצג Aten Reign נחנך לפני שבועיים ויהיה זמין למבקרים עד סוף ספטמבר השנה.  

כניסות חינם למוזיאונים

הנה רעיון מקורי ליח"צנים וללקוחותיהם. בשנת 2004 הושקה ב MOMA (המוזיאון לאמנות מודרנית) תכנית לכניסה חופשית בכל יום שישי משעה 4-8 בערב בחסות חברה מסחרית. השנה נותנת החסות חברה יפנית בשם UNIQLO. מעל 3 מיליון מבקרים נהנו מאז תחילת התכנית מכניסה חינם. במוזיאון ויטני ניתן בימי שישי בערב לשלם כמה שרוצים pay-what-you-wish או בעברית שימושית, הכניסה חינם.

גם בארץ יש פה ושם יוזמות דומות. נדמה, שבנק הפועלים נותן חסות פעם בשנה בחול המועד פסח לכניסה חופשית למספר מוזיאונים ואתרים. בעצם מדוע לא מדי שבוע? אם יש צורך, אפשר לוותר על חלוקת דגלים ערב יום העצמאות לטובת חשיפה של צעירים ומבקרים נוספים לאמנות.

נגישות לכל

לפני שמאמצים את השיטה הנשיאותית בארה"ב ועוד שלל סמלים של אמריקניזציה כאן, מן הראוי גם לתת את הדעת למה שנראה בעיני רבים כזניח, נגישות לאנשים עם צרכים מיוחדים.

כמי שהסתובב בניו יורק עם גלגלים, אין אלא להתקנא במודעות לאנשים בעלי צרכים מיוחדים: שפות מדרכות משופעות ונוחות גם לעגלות ילדים, מעליות ברב תחנות הרכבת התחתית, מעלונים באוטובוסים להעלאת נוסעים בכיסאות גלגלים, מוסדות ציבור ומוזיאונים נגישים למכלול צרכים מיוחדים, ועוד. במקומות ציבוריים, מסעדות, בתי קפה, פאבים וכיוב', כיתוביות מוקרנות על מסכי הטלוויזיה. במצבים כאלה כולם כבדי שמיעה.

פסוקו של פוסט

וזאת לראיה שהפעם אני חב תודה לדליה על חלקה בהכנת הפוסט.

מבט  מקומה ה-  Freedom House, 26