התקשורת אינה אחראית על פארסת הנגיד בחפיפלנד. הפרשה פרצה לא רק בזכות תושייה עיתונאית, אלא בעיקר משום שבעלי אינטרס הצליחו לגייס עיתונאים לקמפיין נגד המנוי. ומי מפרגן למי בעיתונות הישראלית.

 

בשיח הציבורי סביב פארסת הנגיד עלו בין היתר שני טיעונים שכיחים;

אם יוחמרו הנהלים ולנוכח התקדימים, כוחות איכותיים עלולים להירתע מלמלא תפקידים ציבוריים. בשל כך, ח"כ לשעבר גילה פינקלשטיין, כיום חברה בוועדת טירקל, גוננה בחירוף נפש על יעקב פרנקל. בנוסף, עמיתה לוועדה, משה נסים, שר לשעבר, תמה "מה אני ואשאל כלכלן בכיר על הרומן שלו?"

נראה שגם אחרי 65 שנה, מדינת ישראל לוקה עדיין בנהלים בסיסיים בתחומים מרכזיים, בכללם מינוי בכירים. די לצפות בסרטון מאיר העיניים להלן של נדב איל, עורך חדשות החוץ המבריק בערוץ 10, כדי להיווכח בפער שבין ישראל לבין מדינות מתוקנות. מועמדים במדינות המערב עוברים זובור מסודר לפני מינוי כדבר מובן מאילו. רק במדינת ישראל נכמר הלב היהודי עד כדי כעס על אותם נהלים גמישים ופתוחים לפרשנויות אישיות.

הטיעון השני מתייחס לתרומת התקשורת לפארסה. העובדה שעיתונאי בכיר בעיתון הארץ, אמיר אורן, יזם והוביל את הקמפיין נגד מינויו של יעקב פרנקל לנגיד מעוררת מחדש את השאלה על השפעת התקשורת על השתלשלות העניינים.

לא התקשורת אחראית לפרוץ הפרשה. ככל שיש מי שמעוניינים להטיל על התקשורת את האחריות והקרדיט לסיכול המינויים, שוב נחשף סוד גלוי: בניגוד לדימוי השכיח, לא תמיד עיתונאים נוברים כדי לחשוף את השלילה והלכלוך. בדרך כלל, יש בעלי אינטרס שמנדבים מטעמים שונים מידע לעיתונאים.

לכל המעורבים נח להניף אצבע מאשימה כלפי התקשורת. גם עיתונאים ועורכים מקבלים את "האשמה" כמחמאה על חריצותם המופלגת ועוצמתם לחולל סערה ולהשפיע על השלטון. שוב הוכח כביכול, שהעיתונאים הם "כלב השמירה" של הדמוקרטיה. אלא שיש כאן אשליה אופטית. בדרך כלל, וכך גם הפעם, העיתונאים הם מעין "כלב מחמד" של מקורות המידע. הם כותבים ומפרסמים מה שמספרים להם ומה שמגניבים לאוזניהם.

אמרו מה הם כותבים ונחשו לבד מי מאכיל אותם.

כך הייה מאז ומעולם וכך פרצו ופורצות פרשיות, כאן ובמדינות אחרות: יותר בזכות בעלי אינטרסים המצליחים לגייס את התקשורת ולהחצין מחלוקות פנימיות מאשר בזכות עיתונאים חרוצים. הכיצד התקרית של יעקב פרנקל בחנות דיוטי פרי בהונג קונג נחשפה דווקא ע"י כתב ופרשן המתמחה בענייני ביטחון ולא עמית כלשהו בדסק הכלכלי? תמיהה וניחוש בצדה. אפשר והמקור העדיף דווקא מישהו לא מן הברנז'ה מטעמים שונים. למשל, נגישות לכתב (אני מכיר אותו) ואולי בשל אמון בו. צבא הכתבים והפרשנים לענייני כלכלה סמוך על שולחנם של מקורות פנימיים וחייבים בנאמנות להם.

ברב המקרים, המקור שולט בעיתונאים, במיוחד במצבים שכיחים, כאשר דובר  מנוסה, מיומן ומתוחכם מיטיב להפעיל עיתונאים צעירים ורעבים למידע. פרטים נוספים על יחסים מניפולטיביים כאלה נחשפים בימים אלה ממש בשידור חי בפרשת הרפז-אשכנזי-בניהו. לפי פרסומים אחדים, דובר צה"ל לשעבר, אבי בניהו, היטיב להזין כתבים ועורכים במידע מגמתי ולהפעילם נגד קצינים בצה"ל ויריבי הרמטכ"ל לשעבר.

לא התקשורת הכשילה את המינויים. חרף הטענה הנוחה לרבים, התקשורת אינה אשמה שיעקב פרנקל וליאו לידרמן לא מונו לנגידים. כנראה המתחים הפנימיים בתוך קהילת הכלכלנים אחראים להכשלת המנויים. גם בעבר היו מקרים של סיכול מינוי בזכות פרסומים בתקשורת, ובכל פעם לא מעט תודות ל"גרון עמוק" שנידב מידע פנימי לעיתונאים.   

בשנת 1976 יגאל לביב פרסם ב"העולם הזה" סדרת תחקירים על מעשים פליליים של בכירים במפלגת העבודה. אחד מהם היה אשר ידלין, שאמור הייה להתמנות לנגיד בנק ישראל. ידלין נעצר שלושה ימים לפני כניסתו לתפקיד, נחקר, הורשע ונידון למאסר של חמש שנים בגין קבלת שוחד וטובות הנאה. שני עשורים מאוחר יותר, איילה חסון חשפה פרטים על מה שנודע כפרשת בראון-חברון, ובמרכזה הסכם לפיו ש"ס אמורה הייתה לתמוך בהסגת צה"ל מחברון תמורת מינויו של רוני בר-און, כיועץ המשפטי לממשלה. לא מן הנמנע שמתנגדי ההסכם סייעו לכתבת הצעירה.

יותר ממה שהתקשורת התחזקה בשנים האחרונות, המערכת הפוליטית נחלשה. ככל שהמערכת רדופת מחלוקות פנימיות, כך היא נוטפת מידע לעיתונאים. רבים יותר בתוך המערכת הפוליטית מעריכים כנראה שכדאי להחצין חילוקי דעות בלתי פתורים לזירה התקשורתית.

אם כן, במה בכל זאת התקשורת תרמה לפרשת הנגיד?

ראשית, הסיקור התקשורתי מאיץ תהליכים ומכתיב את הקצב לפוליטיקאים, בייחוד למי שרגיש לדימוי התקשורתי. כך אפשר ובהעדר לחץ תקשורתי, סמוי כגלוי, אפשר וראש הממשלה ושר האוצר יכלו לשקול יותר את צעדיהם במינוי של ליאו לידרמן.

שנית, אפשר והתרומה המשמעותית של התקשורת בתזכורת שכולנו חיים בחפיפלנד.  גם בתחומים רבים אחרים – אם בחינוך, בתחבורה, בבריאות וביחסי חוץ או בסכסוך עם הפלסטינאים; מחפפים, כושלים, מצטדקים, מייחצנים ומבטיחים רפורמה, (איך לא?), של שינוי השיטה. ואם זה לא עובד, מיד שולפים את השעיר לעזאזל הבטוח – התקשורת.

כנראה, שזהו תפקידה העיקרי של התקשורת בזירה הפוליטית – לשמש אליבי למחדלים של בעלי שררה בחפיפלנד.

לבסוף, וזוהי ההשפעה המשמעותית, התקשורת הופכת את החיים בחפיפלנד לשגרה ולנורמה. הטלוויזיה במיוחד מטשטשת את הגבול בין המציאות לבין הריאליטי, בין פדיחה פוליטית לבין פדיחה באולפן. שתיהן מתרחשות על המסך הקטן. אזרחי החפיפלנד נוטים לפתח יחס סלחני עד כדי אמפטיה כלפי גיבורי הפדיחות, גיבורים וסלבים, וכן, למנוע את הדחתם מן המשחק.

******

הנה הזדמנות נוספת לגלות מי מפרגן למי בתקשורת, לפחות בפרשת הנגיד. בצהרי יום ד' , 7/8/13, התפרסם מכתב מטעם משרד המשפטים בהונג קונג ובו נשללה גרסתו של יעקב פרנקל. מי שמעיין במכתב המקורי הממוען לעיתון הארץ, נוכח שפרנקל נעצר ונשפט על גניבה ללא כל התנצלות מטעם הרשויות. מכתבים דומים נשלחו מאוחר יותר גם לאמצעי תקשורת אחרים. 

בקול ישראל דווח מיד על המכתב בעיתון הארץ.  גם גלובס ו-NRG של מעריב מפרגנים לעיתון הארץ. אלא שב-YNET  הקרדיט על המכתב ממשרד המשפטים בהונג קונג מוענק ל… ערוץ 10. כלכליסט, עיתון נוסף בתאגיד של ידיעות אחרונות מסתפק בדיווח על המכתב  ממשרד המשפטים בהונג קונג ללא קרדיט.

פסוקו של פוסט

בחודש שעבר הלך לעולמו המלחין, הזמר, הפסנתרן והבדרן יואל שר (1936-2013). לזכרו, הנה תכנית בת למעלה מחצי שעה עם כוכבים לשעבר במועדון הלילה שלו עומר כיאם ביפו העתיקה, בבימויו של רלף ענבר.