בין יום השואה והגבורה לבין יום הזיכרון ויום העצמאות מתקיימים טקסים לאומיים. לכאורה, אלה הם טקסים עממים חיוניים. הם אמורים לרענן את הזיכרון הקולקטיבי, לטפח זהות לאומית, לשכך מתחים פנימיים לזמן מה כמו גם לתחזק את הסולידריות החברתית.

בניגוד לחגים השונים, אשר גם הם מלכדים, הטקסים הלאומיים נושאים צביון חילוני. המדיה הותיקים, הלא הם עיתונים, רדיו וטלוויזיה, ממלאים תפקיד מרכזי. הם מנחילים לציבור את התחושה החגיגית של ביחד. התנסות אישית של זיכרון הופכת לחוויה משותפת, לא מעט בזכות הסיקור התקשורתי הנדיב של אותם טקסים. אלה הם הזמנים הטובים לא רק של אמנים ובדרנים על במות זיכרון ובידור אלא גם של כותבי הנאומים.

אלא שעבור למעלה מרבע מכלל האוכלוסייה, בכללם חרדים וערבים, הטקסים הללו אינם רלוונטיים. אדרבא, הטקסים אף מעמיקים את השסעים ביניהם לבין הרב היהודי. שוב אותם דיווחים על חרדים שערכו מנגל ביום השואה, וכמותם ערבים שלא עמדו דום למשמע צפירה. גם בקרב הרב היהודי אין תמימות דעים לגבי טקסים. כבן לניצולים ולדור שני לשואה הדי הייסורים הנוראים של ההורים בעת מלחמת העולם השנייה נחקקו  בד.נ.א. שלי כבר בגיל רך. קשה לצפות שכל בני גילי יחלקו עמי אותה משמעות עבור יום השואה. 

אם כך, מי צריך טקסים לאומיים? מי זקוק למה שבעיני רבים נתפס כ"פסטיבל השואה" או כפי שהציע לי אחד מעמיתי  "Shoah Show"? 

נראה שטקסים אלה משרתים יותר את השלטון מאשר את כלל הציבור. כנראה זוהי ההזדמנות לחזק את האקלים הפרנואידי וללכד שורות סביב מדיניות העימות של הממשלה באזור ו"כל העולם נגדנו". בפרפראזה מוכרת – בנאום תעשה שלטון!

במהלך השנים מדינת ישראל ניכסה את השואה אך התנכרה לניצולי השואה. רבים מבין 192 אלף ניצולים בישראל מתמודדים עם הזקנה והבדידות, לרב ללא סיוע נאות. ליום אחד בשנה, ואולי ליומיים בזכות יום השואה הבינלאומי, נזכרים בהם ושולפים אחדים מהם לשם טקס ומס שפתיים בנוסח תכנית ריאליטי.  

הבוחן בקפידה את נאומיו של ראש הממשלה לאורך שנים בעצרות הזיכרון לשואה והגבורה בהר הרצל בשנים האחרונות, נושא מעניין למחקר, יגלה טקטיקות רטוריות מוכרות היטב מתחום התעמולה.  הנאום האחרון היה לחלוטין צפוי וגדוש מטבעות לשון שחוקות – רוח המכבים, אור לגויים, לעולם לא עוד, וכמובן ציטוט מן התנ"ך (איך לא?) -  "עוד יישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו ברוב ימים". אולי כותב הנאום הייה עייף או שמא כדאי לרענן את מאגר הכותבים לראש הממשלה. 

https://www.youtube.com/watch?v=egy0xIHTcHE

http://www.youtube.com/watch?v=BEpj1CXXcMk

בכל עצרת זיכרון ועצרת נושא ראש הממשלה אותו נאום.

כל אחד והלקחים האישיים שלו מהשואה.

 כשלעצמו, יכול לשמש הטקסט ללימוד כיצד לא לכתוב נאום בלתי מקורי תוך שימוש נדוש בטקטיקות רטוריות, כגון;

השוואה היסטורית – "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו שרד את השואה"

שימוש בסמלים – "בגיא צלמוות של השואה נספו ששה מיליון יהודים. במדינת ישראל חיים היום, בפעם הראשונה מאז קום המדינה, יותר מששה מיליון יהודים."

הטיות לגוף ראשון רבים – "לא נפקיד את גורלנו בידי אחרים".

יותר מכל מקוממים הניסיונות לאקטואליזציה בנאומים, למשל "השנאה הרצחנית נגד היהודים לא נעלמה מהעולם, היא פשוט הוחלפה בשנאה הרצחנית נגד מדינת היהודים"). יש בכך כדי לתרום לזילות השואה, אשר מתגלגלת למטה, לשיח היומיומי.

השואה אינה זקוקה לפרשנים, גם לא לעסקנים.

כך במשך כל השנים הצמידו למרד גטו ורשה לקח של מעטים מול רבים. עד שהשנה הייתה מי שהציעה לקח חלופי לפיו אפשר ומותר למרוד נגד כיבוש.

גם הרמטכ"ל הצטרף השנה לפרשני השואה המסורתיים. מה מריץ את בני גנץ להיחשף מול מצלמות הטלוויזיה בביקור מתוקשר אצל ניצולת שואה או להפיק לקחים מתלהמים לפני ובעת מצעד החיים באושויץ – הכנה לקריירה ציבורית אחרי פרישה מצה"ל או הצורך להעלות את מורל הלחימה של חיילים?  

ביקור הרמטכ"ל אצל ניצולת שואה בליווי מתוזמר של מצלמות טלוויזיה

ומי שזקוקים לסטרואידים נוספים לזקיפות הקומה – היכונו  למערכה השנייה בשבוע הבא, ביום הזיכרון לחללי צה"ל וביום העצמאות.

פסוקו של פוסט

במקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים…

תודה לאילן תלמוד.

חג עצמאות נעים!